אני כותב שאני כותב משמע אני יוצר

מדוע חשוב לזמרים הצעירים החדשים לכתוב על זה שהם כותבים ולשיר על זה שהם שרים? אולי זאת מין מגננה: הצורך להוכיח שהם לא רק בחורים שנראים טוב ושרים יפה

בן שלו
בן שלו
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

הזמרים הצעירים החדשים, יוצאי "כוכב נולד" בפועל או ברוח, לא רק כותבים שירים ושרים אותם. הם אוהבים לכתוב על זה שהם כותבים ולשיר על זה שהם שרים. הנה כמה דוגמאות מהבציר האחרון של תקליטי הבנים. "כותב לך על נופים ושר לך עוד שירים כי אין אחת כמוך עוד בעולם", שר עומר אדם ב"להיאבד ברוח". "הלוואי והיית יודעת שאני יושב עכשיו וכותב לך שיר", שר נאור אורמיה ב"מה היה קורה". "ערב ראשון של לבד, יושב וכותב לך מכתב", פותח עידן עמדי את להיט הענק שלו "כאב של לוחמים". ודור דניאל שר ב"קורא לך": "ויודע שאוהבת, גם אני, עוד אוהב וכותב, הייתי שר לך".

מדוע חשוב להם לכתוב על זה שהם כותבים? אפשר רק לשער. אולי זאת מן מגננה: צורך להוכיח שהם לא רק בחורים שנראים טוב ושרים יפה, אלא גם יוצרים. בכלל, המלה "יוצר" קיבלה תוספת חשיבות מגוחכת בתקופה האחרונה. שימו לב ללשון של מודעות הפרסומת והיחצ"נות. כבר אין דבר כזה "מוסיקאי" או "זמר". זה לא מספיק חזק. עכשיו זה תמיד "המוסיקאי והיוצר" או "הזמר והיוצר". כאילו שמוסיקאי הוא לא בהגדרה יוצר, וכאילו שזמרה במיטבה היא לא יצירה.

אז רוב הזמרים החדשים אוהבים לכתוב על זה שהם כותבים, וארבעה מחמשת הזמרים שיצירתם (כן, כן) תיסקר כאן הם יוצאי "כוכב נולד". אבל לא כדאי להתייחס אליהם כקבוצה הומוגנית. למעשה, נדמה שהסינגלים של עידן עמדי ולירן דנינו, שעדיין לא הוציאו את אלבומי הבכורה שלהם, מבטאים איזו תגובת נגד לדומיננטיות של הפופ המזרחי, שמיוצג באלבומיהם החדשים של עומר אדם ונאור אורמיה. ואילו האלבום החדש של חן אהרוני תופס פינה אחרת, שרחוקה מרחק שווה משני המחנות האלה.

גאווה צה"לית

הפופ המזרחי החדש הוא בעיקר מוסיקה של שמחה. הוא לא חזק באגף התוכן וגם לא באגף הרגשות המורכבים. הסינגלים החדשים של עמדי ודנינו משקפים צורך כללי יותר ומבקשים למלא את החלל: להכניס קצת כאב בריא לתוך שלטון אולם האירועים. הבעיה היא שגם שירי הכאב של הפופ והרוק הישראלי נהפכו מזמן לקלישאה, והשירים של עמדי ודנינו, חרף האיכויות שלהם, לא מצליחים לחמוק מאחיזתה של הקלישאה הזאת.

השיר של עמדי, "כאב של לוחמים", הוא ככל הנראה הלהיט הכי גדול של התקופה. אחת הסיבות היא הלחן הקליט והמוצלח, שמושפע בצורה מוחלטת (עד כדי חיקוי) מסגנון ההלחנה של בועז שרעבי, אבל סיבה חשובה יותר היא הטקסט, שמתחבר לסנטימנט הלאומי הפטריוטי. עמדי שר על טראומה של חייל בשדה הקרב. הוא ראה שם דברים שהופכים את ימיו ולילותיו לסיוט. אבל במקום להפוך את הסיטואציה הזאת לעדות על הזוועה שבמלחמה, במקום לתאר בצורה מורכבת את תחושותיו של החייל, הרגש הדומיננטי שבוקע מהשיר הוא של גאווה צה"לית. אולי זה השימוש במלה המפארת "לוחמים" במקום "חיילים" הנייטרלית. כך או כך, לא מפתיע לראות שהקליפ שצמוד לשיר הזה ביוטיוב הוא כתבה שמהללת את לוחמי הימ"מ. אני בטוח שסאבלימינל ראה את זה ואכל את הלב.

"עדיין ריק" של לירן דנינו הוא מעין "'סינרגיה' פוגשת את ג'ף באקלי", וכמו שאפשר לדמיין החלקים שבהם הוא מתקרב לקוטב השני הם המוצלחים יותר. "שורף לי אז אני צועק", שר דנינו, אבל הוא דווקא לא צועק אלא בעיקר מרעיד בקולו. יש משהו בקול הזה, אבל הרעד המוגזם ועומק הסבל של דנינו מקנים ל"עדיין ריק" צביון כמעט קומי. בכל פעם שאני שומע אותו אני נזכר בפניו המתכרכמות של אסי כהן בשיר "רכב חברה", הפרודיה הגאונית של "ארץ נהדרת" על הרוקר הישראלי הסובל.

ישחקו הנערים

אם עמדי ודנינו הם שני הסוסים החדשים במחלקת "התוכן הרציני" של הפופ הישראלי הצעיר, עומר אדם ונאור אורמיה הם שני הסייחים החדשים בחטיבת השמחה של הפופ המזרחי. הצורך של הז'אנר בזמרים חדשים הוא כל כך חריף, שגם תלמידי תיכון (אדם) ובוגרי תיכון טריים (אורמיה) מגויסים למשימה בבחינת "ישחקו הנערים". אדם אפילו מודה בעטיפת הדיסק למנהל בית הספר שלו ולמוריו "על העזרה והתמיכה". אדם ואורמיה יודעים לשיר - דרישות הבסיס הווקאליות של הפופ המזרחי הן יחסית גבוהות - אבל אף אחד מהם לא שר בצורה שמעוררת התפעלות, ומכאן שאין פיצוי הולם על האישיות הלא גמורה שלהם (בכל זאת, תלמידי תיכון). אורמיה הוא זמר די טוב אבל ללא שום ייחוד. לאדם יש פוטנציאל, אבל יש בעיה בטיפול בשירה שלו. הכוח שלו הוא כביכול בשירה הנמוכה והעמוקה בסגנון הטורקי, אבל משום מה בקטעים שבהם הוא שר נמוך הוא נשמע רע, ודווקא כשהוא מגביה משהו בקול שלו משתחרר ומשתפר.

רוב תחלואי הז'אנר בהיבט הטקסטואלי נוכחים בשני האלבומים האלה, ובכמויות. באמת שכבר אי אפשר להקשיב לאלבומים שכל השירים בהם, כולל כולם, נעים בין "אותך אני אוהב" לבין "בגללך לבי דואב". אילו הלחנים היו טובים במיוחד אפשר היה לסלוח על כך, אבל הלחנים בסדר. אורמיה הלחין את רוב השירים באלבום שלו והוא בחור לא בלתי מוכשר, אבל הברקות עדיין לא פרצו ממנו. ואצל אדם יש סוללה של כותבים, שרק אחד מהם, רביב בן מנחם, שיחק אותה עם לחן מנצח ("נצח לצדך"). ומלה אחרונה על תצלום העטיפה של אורמיה, שמנוהל על ידי סוכן הדוגמניות רוברטו. התצלום הזה מזכיר את הפרסומת לשמפו בכיכובו של אלי אוחנה אי אז בשנות ה-90. נאור, השיער שלך נראה נפלא!

המאנפפת

מחן אהרוני לא היו לי שום ציפיות. לטעמי הוא היה אחד המשתתפים היותר חלשים שהגיעו לשלבים המאוחרים של "כוכב נולד". הוא לא שר יפה במיוחד, לא היה בו שמץ של מקוריות, והיה מצחיק לראות אותו בפעולה מיד אחרי מרינה מקסימיליאן בלומין. איפה היא ואיפה הוא.

אבל אלבום הבכורה של אהרוני מפתיע לטובה. הוא לא צימח אישיות מרשימה, גם עכשיו הוא לא שר יפה במיוחד, והאלבום שלו רחוק מלהיות טוב באמת. אבל זה אלבום פופ אינטליגנטי וגזור היטב. כמה כאלה יוצאים כאן? לא הרבה.

באלבום של אהרוני אין שירים שבהם הוא כותב על זה שהוא כותב. למעשה, אין באלבום הרבה "אני", וזה דבר מרענן מאוד. כמעט כל השירים הראשונים הם התבוננות באדם אחר, נערה שנמצאת באיזו מצוקה רגשית. השיר שבו אהרוני מסתכל סוף סוף פנימה, "שקוף", אומר כך (המלים של סהר חגי, שחיבר את רוב הטקסטים באלבום): "שקוף / אפשר לראות עלי הכל / גם לא לראות אותי בכלל / שקוף / אפשר לראות לי את הלב / ולא לגעת לי ביד". יפה, לא?

המוסיקה, בהנהגתו של המפיק ניצן קייקוב, היא פופ/אר-אנ'-בי שבמיטבו (בעיקר בתחילת האלבום) מצליח לערבב בין חדווה פופיסטית בסיסית לבין הטון המבולבל והמלנכולי של הטקסטים. זה לא מחזיק מעמד המון זמן. לקראת האמצע עובר האלבום לפסים פחות מוצלחים, רמת הכתיבה יורדת (השיר שמנסה להיות מזרחי בכוח ממש מביך) וההגשה הווקאלית המעט רכרוכית של אהרוני מתחילה להעיק. קו פרשת המים של "חן אהרוני" הוא הדואט עם אסתי גינזבורג, להלן הדוגמאנפפת. השירה של גינזבורג כל כך קלושה, שאני לא בטוח שהיא אפילו הזמרת הכי טובה מבין משתתפות גיליון בגדי הים האחרון של "ספורטס אילוסטרייטד". סלבריטאות העל שלה תבטיח לאהרוני כמה דקות אצל גיא פינס, אבל מבחינה אמנותית מוטב היה לקחת זמרת אחרת. איפה שירי מימון כשצריכים אותה. *

עומר אדם - "נמס ממך". פליי רקורדס; נאור אורמיה - "נאור אורמיה". רוברטו מיוזיק; חן אהרוני - "חן אהרוני". פליי רקורדס

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ