בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הייפ זו לא מלה גסה

באלבומם השני פונים "סמית וסטרנס" לצליל וינטג'י מלוטש. מי שפוסל אותם בגלל עודף אופנתיות מפסיד. וגם: החדש של "הרקולס אנד לאב אפייר" מתקשה לשחזר את הישגי העבר

תגובות

נדמה שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות היום לאמן צעיר הוא שייווצר סביבו הייפ. הדחייה המיידית שמעורר כל מה שמריח מאופנתיות, היפסטריזם וסטייל - בעיקר בקרב הרוב הדומם ורווי רגשי הנחיתות, שמרגיש שלא הוזמן למסיבה שאליה הולכים כולם - גורמת להתנערות קולקטיבית מתיוגים טרנדיים שעלולים להרחיק את הקהל. ובדיוק כמו אלה שנוהים אחרי טרנדים מבלי לרדת לשורשם, כך גם תנועת האנטי-הייפ המתגבשת סולדת מכל מה שהיא מזהה כזיוף יח"צני.

הצרה היא שהדיכוטומיה האוטומטית שרואה בהייפ מלת גנאי חוטאת בדיוק באותן מידות כשהיא פוסלת תוכן על סמך שיקולים אסתטיים בלבד: מוסיקאים שיודעים להתלבש, למשל, מיד ייחשדו ככאלה שלא יודעים לנגן (ע"ע "פרנץ פרדיננד" שקיבלו בראש על חליפות הדיור שלהם). המשוואה השגויה הזאת נולדה מההנחה הריאקציונית שהשקעה בסגנון ותדמית תמיד תבוא על חשבון השקעה בתוכן. זו גם הסיבה שכל להקה ששויכה לתת ז'אנר שנולד בבלוגספירה ההיפסטרית - בין שזה צ'יל-ווייב, סלאט-וייב או סקרוגייז - קוטלגה על ידי השמרנים החרדתיים כבלוף שלא ראוי להתייחס אליו ברצינות.

"סמית וסטרנס" היא הקורבן התורן של תנועת האנטי-הייפ, שמחקה אותה מיד כשעלו הסברות שמדובר בחבורה שמשתייכת לאותו מועדון סגור. ובכן, הרשו לי לברך על המהלך הזה: מגיע לכל אותם קומיסרים בעיני עצמם שלא ישמעו בחייהם אלבום יפהפה כמו "Dye it Blond", האלבום השני של ההרכב משיקגו. אחרי בכורה גראג'ית עמומה ומבטיחה חלקית נכנסו הילדים המוכשרים לאולפן עם כריס קודי שהפיק את "ביץ' האוס" ועבד גם עם "טי וי און דה רדיו" ו"יה יה יה'ס" ושינו פאזה. במקום גיטרות מחורעות ושירה מלוכלכת הם עברו לצליל וינטג'י מלוטש שמושפע מהגלאם רוק של שנות ה-70 ובמיוחד ממארק בולן ו"טי רקס", לצד "הביטלס" ואלכס צ'ילטון ("ביג סטאר"), שמת לפני שנה מהתקף לב.

המלודיות, שהסתתרו לפני פחות משנתיים מתחת למעטפת רועשת, נהפכו לברורות, קליטות וסוחפות, כשהן מגובות בקלידים אווירתיים. "'Weekend", הסינגל הראשון מהאלבום, נשמע כמו אחיו הצעיר של "Make Me Smile" של "סטיב הארלי וקוקני רבל" מלווה בגיטרה בסגנון "הסטרוקס". "Imagine Pt. 3" מצטט במקצב ובבתים מ"Mister Blue Sky" של "אלקטריק לייט אורקסטרה", "All Die Young" נוגס בפזמון של "Oh Yoko" של ג'ון לנון ו"Smile" היא בלדה שהגיעה מהכוכב האחר של דייוויד בואי. קשה להאמין שאלבום כה שלם, בוגר ומפוצץ בשירים מידבקים מגיע מבחורים שעד לפני שנה לא היו יכולים לשתות במועדונים שבהם הופיעו. הוא אמנם לא מחדש דבר - אין כמעט הוכחות לכך שהוקלט באלף החדש - אבל גם רטרו צריך לדעת לעשות כמו שצריך. "סמית וסטרנס" טובים מכדי להישאר מחוץ לרדאר של המלעיזים. זה פשוט לא הולך לקרות.

"Dye It Blond" - "סמית וסטרנס". Fat Possum

מתרחק מהמיתולוגיה

אנדי באטלר מ"הרקולס אנד לאב אפייר" הוא ללא צל של ספק אחד מחמשת האנשים המעצבנים שפגשתי בחיי. ביום העצמאות האחרון, על גג ביתו של חבר משותף, בעוד אני מנפנף מעל למנגל בוער ועמוס כל טוב, הוא - שהגיע לישראל כדי לתקלט במסיבה של ליין הגייז "פאג" - לא הפסיק להחמיץ פנים כמו דיווה בדיכאון, להטיף לסובבים נגד הברבריות שבאכילת בשר בסגנון ג'ונתן ספרן פויר ובמקביל להביע אי שביעות רצון ממידת העשייה של העוף (מה שלכאורה עמד בסתירה להיותו צמחוני, רק שאז התברר שבדומה לארגנטינאים וכריסטין מ"הדוגמניות", גם באטלר לא מחשיב עופות לבשר).

וזה לא נגמר שם. בהמשך, כשהליין-אפ המוסיקלי לא היה לרוחו, הוא ניגש אלי, התקרב עד כדי מרחק אפסי שבו יכולתי להבחין בשערות שבנחיריו, שאל בטון מתריס מרוב מתקתקות אם אני לחוץ מדי בגלל המשקפיים שלי, הוריד אותם מפני והרכיב על שלו. זה היה פחות או יותר בתקופה שבה הוציאה MIA את הקליפ ל"Born Free" ואני בלבי קיוויתי שאם יום אחד אכן יצוץ משטר טוטאליטרי שמפלה וכולא ג'ינג'ים, באטלר יהיה הראשון ללכת.

מה שכן, מעיק ומעורר אנטגוניזם ככל שיהיה, באטלר הוא מפיק מוכשר שיודע מה הוא עושה. אלבום הבכורה של "הרקולס אנד לאב אפייר", שיצא לפני שלוש שנים בלייבל DFA של ג'יימס מרפי, היה הנבירה המעניינת ביותר שבוצעה בדיסקו והיי אנרג'י במסגרת הרנסאנס האחרון שעבר הז'אנר. בניגוד ללא מעט מפיקים אופורטוניסטיים, באטלר לא רק לקח את הצלילים האיקוניים של הדיסקו, פימפם אותם בעזרת מכשור משוכלל והניח אותם בתבניות סתומות, אלא יצר שירי פופ מושלמים כמו "Hercule's Theme" ,"You Belong" וכמובן "Blind" עם אנטוני האגרטי מ"אנטוני אנד דה ג'ונסונס", שהיה מחווה מרגשת ל"Mighty Real (You Make Me Feel)" של סילבסטר. באטלר דיבר בשפה של קורבנות איידס כמו פטריק קאולי, לארי לבאן וארתור ראסל; הוא התייחס לדיסקו כאל אמנות נשגבת ששיחררה את הקהילה שלו ולא כאל ז'אנר נחות שנחגג באירוניה.

"Blue Songs", החדש של "הרקולס", מתקשה לשחזר את ההישג הענק ההוא. האשם העיקרי בכך הוא חסרונו המורגש של האגרטי. השילוב הסימביוטי עם "הרקולס" ביצע הזרה בהגשה היבבנית של האגרטי ובמקביל טען שירים כמו "Blind" ו"You Belong" בעוצמות רגשיות נדירות לקטעי דאנס. באטלר מנסה לפצות על החסך בעזרת גיי-אייקון אלטרנטיבי אחר, קלה אוקרקה מ"בלוק פארטי", שמתארח ב"Step Up", אבל איפה הוא ואיפה האש היוקדת של הזעקה "Because I think I'm Blind!". גם נוכחותן של שלוש בלדות ב"Blue Songs" לא מוסיפה לו נפח אמוציונלי. אם כבר, הן מלמדות בפעם המי יודע כמה על נחיצות חקיקת חוק בהולה נגד הקלטת בלדות על ידי מפיקי דאנס (היחידים שיקבלו ממנו פטור הם "אנדרוורלד").

בהקשר הזה בולט במיוחד לרעה שיר הסיום, קאבר שקט ונוגה לאחד מלהיטי הריקודים הגדולים והיפים ביותר שיצאו משיקגו, "It's Alright" של סטרלינג וויד (שהפיק סנדק ההאוס מרשאל ג'פרסון וגם חודש על ידי ה"פט שופ בויז" בזמן אמת ב"אינטרוספקטיב"). באטלר מרוקן את השיר מכל האופטימיות שהתפרצה ממנו, כשהוא מתכחש לביט ופסנתרי ההאוס האופוריים שהובילו אותו ומשנה את הגשת הטקסט - שמברך על כך שהמוסיקה תנצח לבסוף את תחלואי העולם - לכיוון המלנכוליה. זהו אולי צעד אמיץ שקורא תיגר על קלאסיקה, אך באותה מידה גם החמצה של מהות השיר המקורית (ודווקא בתקופה שבה הוא שוב רלוונטי בגלל המהומות במצרים).

הבעיה של "Blue Songs", מלבד הבלדות כמובן, היא לא איכותו - בסך הכל הוא אלבום דאנס טוב מאוד - אלא הנישה הצרה שבה הוא ממקם את "הרקולס". באטלר מזניח את הפופיות לטובת נבירה עמוקה יותר בתתי הז'אנרים מונחי הרחבות שהצמיח מתוכו הדיסקו ובראשם שיקגו-האוס - "הרקולס" הוא גם שם שתחתיו הקליט מרשל ג'פרסון - ובכך מחמיץ את הקרוסאובר אל המאסות, או את הסיכוי לגעת באמת. הוא מספק יותר קטעים פרופר למועדונים אבל פחות שירים שמקימים מאחז ליד הלב. *

"Blue Songs" - "הרקולס אנד לאב אפייר". Moshi Moshi



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו