בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עם ובלי מקף

תגובות

"טרפסיכורה בסניקרס" מאת סאלי ביינס עוסק במחול הפוסט-מודרני - מונח המצביע על זמן כרונולוגי, אחרי המחול המודרני. זהו זרם המחול שפרץ בכנסיית ג'דסון בווילג' בניו יורק בשנות ה-60 המוקדמות. חשוב להבחין בינו לבין המחול הפוסטמודרני, שהוא הסגנון המככב זה שני עשורים על הבמות בארץ, מוכר גם בכינוי מחול עכשווי ואפיוניו שונים לחלוטין מאלה של המחול הפוסט-מודרני שבו עוסק ספרה של ביינס.

מאמר ההקדמה של ביינס מנתח בבהירות ובשפה קולחת שזכתה לתרגום מצוין של ניב סבריאגו את התפישה הרעיונית שעמדה מאחורי המרידה הגדולה, והיא לגעת בתנועה עצמה "שהיא הדבר עצמו ללא צורך של משמעויות". וכדי לקלף את כל המסכות ולהגיע אל התנועה "הטהורה", אמני המחול הפוסט-מודרני יצאו נגד סגנון, נגד טכניקה, נגד מבנה כוריאוגרפי מסורתי, נגד תיאטרליות, נגד תוכן, נגד דרמטיות, נגד היררכיה, נגד ליטוש - ורשימת ה"נגד" מתארכת מאוד. ואם כך - מה הפתרונות שעשויים למלא את החלל שנוצר?

היה צורך לגלות תהליכי יצירה אלטרנטיביים ובכך גדולתם של יוצרי המרד. ביינס בחרה לתאר קבוצת אמנים המייצגים פתרונות שונים וגם משקפים את השינויים הפנימיים שעברה סוגה זאת, שאיננה עשויה מקשה אחת. גם כיום, כעבור יותר מ-40 שנה, הרצינות, האינטלקטואליות ושפע הפתרונות, מטורפים ככל שהיו, מעוררים השתאות.

אבל יש לזכור שהריקודים שנוצרו אז, או המוצר האמנותי, לא היו המטרה. ההמצאה היא שהיתה חשובה, ולעתים קרובות היא היתה כרוכה בגלישה לגימיק. ובמסגרת זאת היה מקום רחב לחובבנות. צפיתי בחלק מהעבודות של היוצרים המוזכרים בספר, ובמקרים רבים הרעיון היה הפן המעניין יותר בהן. כפי שאמרה הכוריאוגרפית האמריקאית טווילה טארפ שהחלה דרכה בסוגה זאת, הניסיונות שנעשו דומים למסטיק: בשניות הראשונות הוא מתוק ומיד אחר מקומו באשפה.

הספר של ביינס נותן לגיטימציה להעז ובכך הוא יכול לדבר ללב הצעירים גם כיום. ועם זאת, המחברת מגיעה למסקנה שאמנות זקוקה גם לצלילה לעומק, וניסוי מתמיד של רעיונות, הכרוך בתחלופה גדולה, מחבל בכך.

בפרק האחרון בספר, שעוסק בקבוצת "גרנד יוניון", מתוארת התפרקות הקבוצה. כל אחד מחבריה הולך לדרכו לבנות קריירה אישית. ובראיונות נאמר, בין השאר: "לא היתה שום התפתחות, המשכיות יצירתית. כי כל הופעה המציאה את עצמה מחדש. כולנו נגמלנו יחד מהדחף להוציא את עצמנו מהמקום שהיינו תקועים בו. לא היתה לנו שיטה להתמודד עם התהפוכות של השינוי המוגבר והתמידי". וכך, החופש האדיר והנפלא שלקחו להם נהפך למבוי סתום. הם יצאו לחפש את דרכם האישית בוגרים יותר, מאמצים ודוחים אלמנטים ממה שהתנסו בו וכך מצעידים את המחול קדימה.

לישראל הגיעו הרעיונות של המחול הפוסט-מודרני רק בשלהי שנות ה-70, והוא שנתן את הלגיטימציה לקיום חיים מקצועיים במחול מחוץ למסגרת הלהקות הממוסדות וליצירת מחול שונה מזה של מרתה גרהם והקולגות שלה. רק חלק קטן מהרעיונות של המחול הפוסט-מודרני נקלטו בארץ, אבל רוח ההעזה הביאה לפריצת הפרינג' ולתחילת התפתחותם של יוצרים עצמאיים.

"מחול כאמנות במה" בעריכתה של סלמה ג'ין כהן הוא ספר היסטוריה לא שגרתי. כהן בחרה לאסוף טקסטים של יוצרים מתקופות שונות וגישרה ביניהם תוך הצבתם בהקשר של התקופה. היופי בספר הוא שניתן לקרוא ממקור ראשון מה חשבו היוצרים ולא את הפירוש שמלומדים נותנים לעבודתם.

"טרפסיכורה בסניקרס: מחול פוסט-מודרני" מאת סאלי ביינס; "מחול כאמנות במה" בעריכת סלמה ג'ין כהן. מאנגלית: ניב סבריאגו. אסיה הוצאה לאור





תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו