בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ג'ודי בלום לא מסתירה מהילדים

בלום היתה מהסופרים הראשונים שכתבו לקהל הצעיר על נושאים שפעם לא דיברו עליהם עם ילדים. בראיון עם צאתו לאור של ספר חדש שלה בעברית היא מספרת על ההתמודדות עם הדרישות לצנזר את ספריה ומסבירה למה יצאה להגנת "הארי פוטר"

תגובות

למראה המטר האינסופי של ספרי הפנטסיה הניחת על הילדים בעידן הנוכחי, הפוסט-הארי-פוטרי, אפשר להעריך סופר המתאמץ להפיק ניצוצות מהחומרים האפרוריים שמספקת השגרה. במקרה של הסופרת האמריקאית ג'ודי בלום, העושה זאת בחן רב כבר יותר מארבעה עשורים, אפילו מתבקש לבחון את סוד הקסם של פרוזת היום-יום שלה.

בלום, ילידת 1938, פירסמה עשרות ספרי ילדים ונוער וזכתה בפרסים ספרותיים חשובים על כתיבתה השנונה, הרגישה והרלוונטית לעולמם של הילדים. היא גם פירסמה כמה ספרים למבוגרים שהצליחו מאוד (בעברית יצאו לאור שניים שהגיעו לרשימות רבי המכר בארצות הברית: "נשים נבונות" בכנרת ו"אישתתי" בזמורה ביתן). אבל דומה כי אחד ההישגים החשובים שלה הוא עצם העובדה שקריירת הכתיבה שלה לילדים נשארה איתנה בתקופה שטעמי הילדים השתנו מקצה לקצה. העניין והתשוקה שלהם נדדו למחוזות אחרים, ודומה שמרביתם קוראים כיום מעט מאוד, אם בכלל. ואף על פי כן, בלום מצליחה בכל פעם לרקוח סיפור קטן ומחוכם, רענן ומלא הומור.

כך, בספר החדש בעל השם המצחיק, "שבתות של מרק עם הקוץ והמושלמת" (כתר), מתוארים יחסי אהבה-שנאה בין אחות, שכינויה "המושלמת", לאח המכונה "הקוץ" (קיצור של קוץ בתחת). מלבד הגיבורים מופיעים בו בני הבית האחרים, כולל חיית המחמד ואח קטן ומעצבן. הספר, שהוא ראשון בסדרה על אותם גיבורים, גרם לצעיר הקוראים בבית לצהול בחדרו לעתים תכופות. ולאחר שסיים אותו קבע בהשתאות: "הסופרת הזאת כנראה מכירה אותנו: אותי ואת אחותי!"

בלום כתבה סדרות נוספות על ילדי בית ספר יסודי, כמו סדרת "פשוש". בספרים אלה, בהם "סופר פשוש" ו"פשוש בריבוע" (כתר), ההומור בולט ולכן מורות נוהגות לבחור בהם לקריאה בכיתות, גם בישראל. בעברית גם ראו אור "זה לא סוף העולם", "שילה הגדולה" וספרים נוספים שכתבה.

כאשר בלום נשאלת בראיון טלפוני מארצות הברית, מדוע ילדים מתחברים לספריה ואיך זה עובד בכל פעם, היא עונה בצניעות: "טוב, הילדים שלי היו בגיל הזה פעם. אם כי זה היה מאוד מזמן". עם זאת, לדבריה אף לא אחד מהסיפורים שלה אינו מתבסס אחד לאחד על ילדיה הפרטיים (יש לה שני בנים). "אני חושבת שילדים הם ילדים בכל מקום ובכל זמן. ואף על פי שהעולם השתנה כל כך, החוויה של להיות חלק ממשפחה היא עניין אוניברסלי. אני מאוד מזדהה עם ילדים. אולי באיזשהו מקום אני עדיין ילדה, אף על פי שאני גם מאוד סבתא לנכדים שלי. אבל אני יכולה להזדהות ברגע אחד עם גיל ארבע או 12 ולכתוב עליהם".

בלום גדלה בניו ג'רסי. היא מספרת שהיתה ילדה מלאת דמיון וביישנית, שנהגה לשחק לבדה במשחקי דמיון. "לא הרגשתי בודדה כלל", היא נזכרת. "תמיד היו לי הסיפורים שלי והדמיון שלי. ואהבתי גם את העולם האמיתי וחברת הילדים". כשהחלה לכתוב, היא פשוט העלתה על הנייר את הסיפורים שהתרוצצו בראשה. כשבנה היה בן 9, היא מספרת, הוא קרא ספר ("לא שלי") והיא שמעה אותו צוחק. "אמרתי לעצמי, זה הדבר הכי טוב שאפשר להעניק לילד. צחוק".

לא היה עם מי לדבר

אבל בצד ההומור היא כותבת גם על נושאים רציניים. בלום היא אחת הסופרות הראשונות שכתבו ספרים לבני נוער - ובעיקר לנערות - על התבגרות מרירה-מתוקה, על חזייה ראשונה וחבר ראשון, חיים בלי אב, גירושים ועוד. בארצות הברית הספרות הזאת המיועדת לנוער כבר נחשבת לקטגוריה בפני עצמה, "ספרות לבוגרים צעירים" (young adults), ומצליחה מאוד. בלום ללא ספק היתה החלוצה בז'אנר, ונראה שסופרים רבים מעתיקים את סגנונה האינטליגנטי והאירוני לפרקים, או פשוט שואבים ממנו השראה.

ספרי ההתבגרות של היום, העשויים לכלול התייחסויות מעודנות לסקס, נראים כיום מובנים מאליהם. אבל בשנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 בלום כתבה דברים שמבוגרים לא רצו שילדים יקראו עליהם. המחזור החודשי, למשל. בלום מאמינה גדולה באמירת אמת לילדים, באי-הסתרה. אולי מכיוון שבדור שלה לא דיברו עם ילדים.

"הייתי בת שבע כשמלחמת העולם השנייה הסתיימה", היא מספרת. "ממש קטנה. לא ירדו עלינו פצצות באמריקה, אבל הרגשתי שזה משהו גדול. דאגתי שמא דבר כזה יקרה שוב. אבל לא היה לי עם מי לדבר על כך. כמו סאלי, חייתי בעולם הדמיון (בספרה 'הכוכבת סאלי פרידמן בתפקיד עצמה', שלא תורגם לעברית, ת"ר). כשאין אף אחד שיענה לך על שאלות קשות, את פשוט מפסיקה לשאול את המבוגרים ומתכנסת בתוך עצמך".

ואמנם ספריה מעלים נושאים מטרידים. שאלות, תהיות. אחד מספריה המפורסמים ביותר והנוגעים ללב הוא "אלוהים, אתה שומע? זו אני מרגרט" (דביר כצמן). הספר שיצא לאור ב-1970 כתוב מנקודת מבטה של ילדה על סף גיל ההתבגרות (בכיתה ו'), הגדלה במשפחה מעורבת מבחינה דתית (אביה יהודי ואמה נוצרייה) ועסוקה מאוד בזהותה הדתית. בחייה קורים דברים. היא עוברת בית ספר, מכירה חברים חדשים וגם מקבלת את המחזור. "מרגרט היא הילדה שהייתי", אומרת בלום. "הרבה מקורותיה שאלתי מהחיים שלי בגיל 12. אבל לי לא היתה מערכת יחסים עם אלוהים. לא הרגשתי את הנוכחות של אלוהים כמו מרגרט".

בלום מאפשרת לגיבורה שלה לחקור את האפשרות שהיתה אולי סגורה בפניה. להעלות ספקות, לכעוס על אלוהים לפעמים. העניין הזה לא מצא חן בעיני קבוצות נוצריות פונדמנטליסטיות בארצות הברית. אליהם הצטרפו הורים שלא היו מרוצים מכך שבלום חושפת ילדים לנושאים רגישים. בתחילת שנות ה-80 ביקשו גורמים אלה לצנזר את ספריה ובמדינות מסוימות הם אף הוצאו מהספריות. ואף כי המצב השתנה מאוד בארצות הברית, לדבריה, בכל שנה עדיין מופיעים כמה מספריה ברשימה של "ספרים מאותגרים"; כאלה שיש נגדם דרישה לצנזורה.

בעקבות הניסיון הזה נהפכה בלום לפעילה בולטת בתנועה המתנגדת לצנזורה על ספרי ילדים וספרים בכלל. "אני לא יודעת אם כשהתחלתי לכתוב זו היתה החלטה מודעת שאכתוב בפתיחות על נושאים שהיו סגורים בפני ילדים", היא אומרת. "אני זוכרת שכשהייתי לאם, החלטתי שאהיה אמא פתוחה יותר, שאדבר עם ילדי על כל דבר ושיוכלו לשאול שאלות. כל הרעיון של צנזורה היה זר לי. כשגדלתי, הספרים במשפחתי לא היו מקוטלגים לספרי ילדים וספרי מבוגרים. אף פעם לא אמרו לי שספר הוא לא לגילי, ולא היו אז בכלל ספרים המיועדים לגיל ההתבגרות. כך שכשהתבגרתי והתחלתי להתעניין בספרים, יכולתי פשוט לשלוף מהמדף בעצמי כל ספר שעיניין אותי. וככה גם גידלתי את הילדים שלי. אבל בשנות ה-80 ההתבגרות היתה נושא מלוכלך. והיו אנשים שלא יכלו לסבול שכותבים עליו.

"בהתחלה זו היתה קבוצה קטנה של נוצרים פונדמנטליסטים", ממשיכה בלום, "אבל ההתנגדות לספרים שלי התפשטה עד לשמאל הליברלי. זה היה שיגעון. אלה לא היו הספרניות והמורות שביקשו לזרוק את הספרים שלי, אבל כשהחלה הדרישה הזאת, הן היו צריכות לשמור על מקום העבודה שלהן. עכשיו הן לא נמצאות בסיפור לבד. עומדים לצדן הרבה ארגונים נגד הצנזורה".

בלום אינה נשארת אדישה כשמדברים על צנזורה, אבל היא ממשיכה לדבר בקול רך ושליו: "אלה תמיד הספרים הפופולריים שיוצאים נגדם", היא אומרת. "כש'הארי פוטר' יצא לאור, פשוט ישבתי בצד וחיכיתי שזה יבוא, וכמובן החלו להיטפל לספרים ולומר שהם לא בסדר, כי יש בהם מעשי כישוף". ב-1999 יצאה בלום להגנת ספריה של ג'יי-קיי רולינג וכתבה מאמר מפרגן ב"ניו יורק טיימס". "אנחנו רוצים לעודד סופרים לכתוב בלי פחד. סופר צריך להיות חופשי", היא אומרת. "אותי המו"לים מעולם לא הגבילו. פעם כתבתי באחד מספרי 'משפחה מזוינת'. העורכת אמרה לי בעדינות שאם נחליף את המלה הזאת באחרת, לא נפסיד את מועדון הקוראים. אבל זו היתה החלטה שלי, ואני חשבתי שזה מתאים מאוד לגיבור שלי לדבר ככה והשארתי את המלים האלה".

התבגרות נוגעת ללב

בימים אלה מביים בנה של הסופרת, לורנס בלום, סרט דל תקציב על פי דרמת הנעורים שלה "עיני נמר". זהו סיפור על נערה בת 15, דיווי, שאביה נרצח בחנות שלו. לאחר האסון היא נשלחת לבית דודיה בניו מקסיקו, אבל היא מתקשה להירגע ולהשלים עם מותו של אביה. גם הספר הזה הוא סיפור נוגע ללב על התבגרות.

בלום היתה שותפה עם בנה לכתיבת התסריט ובאחרונה ביקרה באתר הצילומים. "זה מרגש לראות את הסיפור שלך קם לתחייה לנגד עיניך", היא אומרת נלהבת. האם תעשה זאת שוב? אולי. אבל בכל מקרה, היא לא מתכוונת לעזוב את הכתיבה ולאמץ את הקולנוע. מה שמרגש אותה באמת, היא אומרת, הם אחרי הכל ילדים והכתיבה עליהם.



ג'ודי בלום


איור של ג'יימס סטיוונסון מתוך הספר החדש



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו