בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספר על סאטיריקנים עבריים: סייד קשוע ממשיך את ההומור היהודי הגלותי

ספרו החדש של ד"ר גידי נבו בוחן את יצירתם של חמישה סאטיריקנים עבריים. בשיחה עמו הוא מסביר מה הקשר בין חנוך לוין למרקיז דה סאד

תגובות

"סיקרן אותי לבדוק אם יוצרים סאטיריים שאהבתי בילדותי יעניינו אותי גם היום", כך מסביר ד"ר גידי נבו את תחילת המחקר שלו על הסאטירה העברית, שהוביל לספר "מושב לצים" המתפרסם כעת בהוצאת דביר. "הייתי די משוכנע שאמצא עניין מחודש בשלום עליכם, אבל לאפרים קישון באתי בחשש מסוים. התברר לי שזה עדיין עובד. הלקח שלמדתי הוא שאם יצירה מסוימת משפיעה עליך בתקופה כלשהי בחייך, אז יש בזה משהו שאפשר לחקור ואפשר לתת עליו דין וחשבון.

"אני חושב שאני עושה איזה מעשה של תיקון עם קישון", מוסיף נבו. "הוא הרגיש כל חייו שהוא לא זוכה בארץ להערכה ראויה על יצירתו, שבאקדמיה מזלזלים בו, לא מתייחסים בכובד ראש לכתיבה שלו. אני חושב שזה באמת עוול. הכתיבה הסאטירית שלו, לפחות בפן החברתי-כלכלי שלה, היא כתיבה מעולה".

ספרו של נבו, המלמד ספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון, עוסק אמנם בסאטירה העברית, אבל אינו מנסה להצביע על תהליכים או השפעות הדדיות בין היוצרים. נבו בחר להתמקד בחמישה יוצרים מרכזיים ולדון באופי יצירתם ובמרכיביה. ספרו מתחיל בסאטירה על עולם החסידות שכתב ב-1819 יוסף פרל, אחד מאבות תנועת ההשכלה בגליציה, עובר דרך יצירתם של שלום עליכם, אפרים קישון וחנוך לוין, ומסיים ביצירתו הפובליציסטית של דורון רוזנבלום.

מה המשותף ליוצרים האלה, הם מושפעים זה מזה?

"כולם בעיני אמני הסגנון. קשה לזהות השפעות, כי כולם מאוד אוטונומיים, כל אחד מהם יצר לעצמו שפה ייחודית, מושחזת מאוד. אם יש משהו משותף, הרי זה שכולם למעשה שייכים לפרויקט הנאורות. הסאטירה היא כלי רציונלי, חילוני במהותו. אמנם פרל היה יוצר דתי אבל הכלי שהוא השתמש בו הוא חילוני".

למה סאטירה מנוגדת לדת?

"הדת רוצה לעטות קדושה על הדברים, ואילו הסאטירה מבקשת לעשות את ההיפך בדיוק, לערטל את הדברים מקדושה. שום דבר אינו קדוש בעיני הסאטיריקן. זו עמידה כופרת ביסודה מול העולם, ובזה ערכה. היא אינה עוצרת מול מחסומי התרבות".

לדברי נבו, לוין הוא היוצר הקיצוני ביותר מכולם. "סאטיריקן צריך להכיר היטב את החברה שהוא כותב עליה, את כל נקודות החולשה שלה. לוין ידע לאתר את נקודות החולשה האלה ואותן הוא תקף, את הדברים שהחברה מקדשת, את הטבואים. למשל, השכול, אולי הדבר הכי רגיש בחברה הישראלית. כשהוא כתב על גברים, הוא הלך לנקודות הכי רגישות שלהם, כמו המיניות, הציג אותם במלוא מערומיהם. במובנים רבים לוין עמד על יסודותיו של המרקיז דה סאד, שכתיבתו נחשבת לפגיעה החריפה ביותר בכבוד האנושי שידעה התרבות המערבית מאז ומעולם".

הסאטיר במיתולוגיה היוונית הוא יצור היער שרדף אחרי אורידיקה עד שנחש הכיש אותה והיא הגיעה לשאול, משם ניסה אורפיאוס לחלצה לשווא. האם זהו גם טבעה של הסאטירה, לדחוף אנשים אל פי השאול? האם כל תפקידה הוא להטיל רפש וגנאי מבלי להציע אלטרנטיבה? נבו אינו מנתק את הסאטירה מתפקידה הדמוני, אבל סבור שאצל כל סאטיריקן נחבאת איזו אידיאה, אף שאינה מפורשת. "לכל סאטיריקן יש קוד מוסרי שלאורו הוא בוחן את הדברים. רוזנבלום, למשל, לא פורש את משנתו אבל ממושאי ההתקפה שלו אפשר ללמוד על ההשקפות שלו. גם אצל קישון, מתוך התקפותיו על הסוציאליזם הישראלי, אפשר ללמוד כי הוא החזיק בעמדות תאצ'ריסטיות של כלכלה, שהיה לו אתוס קפיטליסטי שמרני".

גם אצל לוין, שתקף כמעט הכל, יש איזו אידיאה?

"כן, גם אצלו עדיין היה איזה קוד אתי. אבל לוין הוא מקרה גבול מאוד מעניין. על פי רוב הסאטיריקן קורץ אל הקורא מעל לכתפו של מושא הלעג, הוא מייסד אתו איזו ברית של צודקים וחכמים. כאשר מתארים למשל דמות של ערס עילג, אז ההנחה היא שהכותב והקורא נעלים על הדמות הזאת. לוין הפר כל הזמן את הברית הזאת עם הקורא, הוא לא רצה לגרום לו להרגיש צודק וחכם, לא רצה לגרום לו להרגיש בנוח. זה נראה לו קל מדי, המנגנון הזה".

האם הסאטירה לא מאבדת מכוחה בחלוף הזמן?

"יש דברים שהולכים לאיבוד מן הסתם. אבל הסאטירה, גם כשהיא תוקפת חברה מסוימת בזמן מסוים, מתייחסת למרכיבים אוניברסליים וכלל-אנושיים כמו שחיתות, תאוות הכוח וטיפשות. היא פשוט חושפת את הדרך שבה המרכיבים האלה באים לידי ביטוי בחברה המסוימת ובזמן מסוים".

בניגוד לאחרים, נבו אינו סבור שההומור היהודי אבד עם ההתיישבות בארץ ישראל, אבל הוא בהחלט מסכים שהוא שינה את פניו: "שלום עליכם הביא את ההומור היהודי הקלאסי לשיאו. התרגומים של י"ד ברקוביץ אולי לא היו מדויקים אבל היה בהם כוח משל עצמם, והם הכניסו את שלום עליכם למחזור הדם של הספרות העברית. אבל זה עבר אדפטציות בישראל. למשל, דמות השלומיאל היהודי חילחלה לתרבות הישראלית בצורת האינטלקטואל האשכנזי, החנון.

"דווקא סייד קשוע מייצג בסאטירה שלו את ההומור היהודי של הגלות, ההומור של המיעוט. לעמדה של קשוע יש יתרונות מבחינה סאטירית. מבחינה מסוימת זה דומה למה שעשה סשה ברון כהן, עוד קומיקאי יהודי, עם הדמות של בוראט. הוא חצוף ובוטה ואין לו גבולות, והוא מצליח לחשוף את הבורות, הגזענות והנפיחות בחברה האמריקאית. הדמות הזאת היא כלי סאטירי מעולה. גם יוצרים אמריקאים שימרו את ההומור היהודי. וודי אלן, אולי גדול הקומיקאים היהודיים המודרניים, ממשיך את המסורת הזאת".

ופרט לדורון רוזנבלום, שאתה כותב עליו בספר בהרחבה, יש עוד סאטירה מוצלחת בישראל כיום? "ארץ נהדרת" נחשבת לסאטירה בעיניך?

"אני לא עוקב באדיקות אחרי 'ארץ נהדרת'. אפשר בהחלט לומר שזוהי סאטירה. לא תמיד זה עובד ולא תמיד מצחיק. אבל הם עובדים תחת המון מגבלות. בכל שבוע הם צריכים להעמיד תוכנית וזה לא דבר פשוט. גם העובדה שהם בפריים טיים מגבילה אותם. עדיין, יש שם דברים מוצלחים שאפשר לדבר עליהם כסאטירה. גם ב'רמזור' היו קריקטורות אפקטיביות. היא בחנה יפה את הנושא של גבריות בעולם פוסט-מודרני, שוויוני. עם זאת, מאז 'החמישייה הקאמרית' לא נתקלתי במשהו ממש מתוחכם. זו היתה הברקה, ונקווה שלא הברקה חד פעמית".



גידי נבו


מתוך ''תעלת בלאומילך'' של אפרים קישון. סאטירה חברתית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו