בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אם הילדה בטוחה שאני עובדת אצלה, לפחות שתיתן העלאה

תגובות

הבת שלי חושבת לפעמים שאני עובדת אצלה. תמיד היתה לי, אפעס, הרגשה כזו, שהילדים רואים בי פועלת שחורה פרטית שלהם. אבל לא מזמן קיבלתי ראיה חותכת מהגדולה.

אחרי שבועיים של טענות ומענות, תלונות, כעסים ואף התפרצויות, היא עברה לגישה בריאה יותר. הילדה, כולה בחטיבה, הכינה בשבילי לוח עם משימות והגישה לי אותו אחר כבוד. ילדים גדולים, משימות גדולות.

שחור על גבי לבן היו רשומים על הלוח כל הדברים שאני שוכחת בזמן האחרון, כך על פי גרסת הילדה, להכין לה, לקנות לה, לשים לה בחדר או בתיק: ארוז, מקופל היטב, רצוי בשקית עם ידיות, היישר בתא השלישי עם הרוכסן. וגם, במטותא (תוספת ספרותית, לא במקור), אני נדרשת לבצע שורה של טלפונים: למורטת (דחוף!!!), לרופא השיניים (לא הגיע הזמן??) ולספר (הפוני התארךךךךך).

ואז, רק אז, הדרך פתוחה בעבורי ללכת לסופר ("די כבר, לא יכולה עם הלחם החום הזה"), לחנות ספרים (תנ"ך מלא, בלי פירושים, בלי קשקושים, ולא קרוע!), ל-H&M ולאן לא.

עכשיו אני יודעת. אני בטוחה. אני, בשבילה, לא סתם איזו אמא, אלא באטלרית אנגלייה. איזה כבוד. ואפילו לא ידעתי שהיא יודעת שאני יודעת לגהץ. שהרי כך היה כתוב בלוח: "לכבס ולגהץ לי את החולצה הלבנה!"

אז אמרתי לה כך, לגברת הקטנה: "מהיום את מסדרת את המדיח לפחות פעם בשבוע, ומקפלת את הכביסה שלך ומכינה לך סנדוויצ'ים בבוקר, ועוזרת בשיעורי בית לאחיך הקטן בחשבון ו... ו..."

אמרתי? לא אמרתי. נשכתי את השפתיים והתקשרתי למורטת ולספר, לרופא השיניים וגם לרופא העור. וקניתי תנ"ך שלם ומדבקות לקלסרים, ועוד חולצת תלבושת וגם טייץ ב-H&M, והכנתי סנדוויץ' בלחמנייה רכה-רכה מקמח לבן עם שוקולד נוטלה, כמו שהיא אוהבת. וקיפלתי ושטפתי ובישלתי והסעתי והחזרתי.

רק מה? מדי פעם בפעם נאנחתי אנחה יהודית כזו. ולרוב שתקתי. שתיקה דווקנית, קודרת. מישהי סיפרה פעם שזה מה שהעוזרת שלה עשתה כל פעם שהיא רצתה העלאה.

אבל לשווא. לא קיבלתי ולו מלה טובה. כך זה בשירות הוד מלכותה. לא שכר ולא ימי חופש. ועל שבתות חגים, אין מה לדבר.

ועדיין, עדיין יש לי לפחות הלילות החופשיים שלי להתענג על סדרות הזבל האינטליגנטיות שלי ולאכול שוקולד במיטה. אבל מי זו הצללית בפתח החדר? "אמא, זוזי קצת. אני באה לישון אתך... לא החלפת לי סדינים".



איור: לי קורצווייל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו