בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לראשונה בישראל האופרה "בת הגדוד" בביצוע בימתי מלא

לרגל האירוע מבט על הפקה שתועדה בדי-וי-די מאת אותו במאי. וגם: מעדני ויוואלדי עם הזמרת שרה מינגרדו

תגובות

מחר תועלה לראשונה בארץ האופרה הקלילה "בת הגדוד" של דוניצטי. אופרה זו לא הוצגה בארץ מעולם, למעט הפקה קאמרית (בליווי פסנתר במקום תזמורת) אשתקד, במסגרת סדנת האופרה הקיצית ביפו. ב"בת הגדוד" - אשר חוברה בידי המלחין האיטלקי בשביל הקהל הפאריסאי, הוצגה לראשונה ב-1840 ומושרת במקור בצרפתית - מככבים ארבעה זמרים ומקהלה.

מתוך עדינות איני כותב שעלילת "בת הגדוד" של דוניצטי היא אווילית; מתוך התאפקות איני כותב שהסיפור כשלעצמו סר טעם, מופרך, לא מצחיק. כנגד אבחנה כבדת-ראש כזאת עומדת טענה ידועה, לפיה עלילת אופרה והליברית שלה אינם עומדים לעצמם; אין להעריך ליברית כמו שמעריכים רומן או מחזה, שהרי זה טקסט שנועד מראשיתו להתחבר למוסיקה שתיכתב לו. השיפוט האסתטי צריך לחול על התרכובת: מלים פלוס מוסיקה. השאלה היא אפוא מה קורה לצופה/המאזין כשהוא פוגש את האופרה המוגמרת. האם הוא מצליח אז - מרצון או שלא מרצון - להתעלם מהסיפור, או במקרה מוצלח יותר - למצוא בסיפור, בזכות המוסיקה, טעם ועניין שלא היו בו מלכתחילה.

אודה כי ככל שמדובר ביחסי האישיים עם "בת הגדוד", כמוצר מוגמר, תוצאה חיובית כנ"ל מתמהמהת לבוא. אין תחושה שהסיפור איכשהו עובר, משום שהוליד מוסיקה מוצלחת, לא כל שכן תחושה שהסיפור זוכה למינוף מכוח המוסיקה. היכרותי עם היצירה מתבססת בעיקר על גרסה מסוימת, די-וי-די שמתעד את "בת הגדוד" בבימוי אמיליו סאחי. עקרונית, גרסה קורקטית זו (אלבום מתוצרת "דקה", 2006) אינה עושה שירות רע ליצירה, בעיקר משום ששני הזמרים בתפקידים הראשיים, הסופרן פטריציה צ'ופי כמארי, היא "בת הגדוד", והטנור חואן דייגו פלורס (אהובה "טוניו") ניחנו בקולות משובחים.

לאחר שצופים בגרסה זו מתבסס החשד כי במקרה של "בת הגדוד" ממש לא חשוב אם העלילה טיפשית או סתם תפלה, וטיפשי בכלל להתייחס אליה; המלים והעלילה אינם אלא תירוץ או מצע למוסיקה אפקטיבית נעימה. לצד החן של המנגינות מוצבים אתגרים טכניים (סלסולים מהירים ושליטה במנעד רחב), והטנור נדרש להעפיל פעמים אחדות אל צלילי ה"דו" הגבוה, במהלך האריה "האח חברי, איזה יום שמח" (פלורס עומד בכך בקלות).

בגרסה אחרת, המתועדת אף היא בדי-וי-די, מככבת בתפקיד הראשי הסופרן נטלי דסאיי (הפקה: "וירג'ין", 2008. פלורס שר גם כאן). קולה של דסאיי עשיר פחות מזה של צ'ופי, נשמע קליל יותר, לכאורה מתאים יותר לסיפור.

היא לא הדודה

הסיפור, בתמצית, נראה מופרך פחות מהשתלשלותו באופרה עצמה: מעשה בנערה שהוריה הפקירוה בלידתה, חיילים אימצוה וגידלוה והיא היתה לאחת משלהם. החיילים כביכול לוחמים, אך בהחלט לא לוחמניים אלא שוחרי טוב ושלום. הנערה מתאהבת בצעיר מקומי. דודתה האצילה והמגוחכת של הנערה מזדמנת למחנה, לוקחת את הנערה אל ביתה, מקנה לה נימוסים אריסטוקרטיים ורוצה להשיא אותה לבן אצילים. לבסוף חושפת הדודה שהיא לא רק דודה אלא אמא, מוותרת על תוכניתה ומברכת על זיוווגם של בתה ושל הצעיר טוניו, נטול הייחוס.

האלבום של "בת הגדוד" בבימוי סאחי מחזיק שני דיסקים: בראשון מובאת האופרה בשלמותה (קרוב לשעתיים), בשני מובא בונוס יבשושי, עיקרו ראיון קטוע עם הזמרת צ'ופי שמספרת בפשטות את העלילה, כמו לצופים קשי הבנה, פלוס דברים אחדים מפי המנצח וקטעים מתוך החזרות. צילומי החזרות, שלא בטובתם (הזמרים מופיעים בהם בבגדים יום-יומיים), מבליטים כשל בהפקה עצמה: צ'ופי, כבת 40, משחקת בעלילה עלמה צעירה מאוד, אבל מחוץ לבמה היא נראית צעירה וסקסית הרבה יותר מאשר הדמות שהיא מגלמת. במערכה הראשונה היא מופיעה במדים שמשווים לה דמות של קצינת ח"ן קשוחה מוותיקות צה"ל והצבא הבריטי (כך לפחות באסוציאציות של הח"מ). אולי זה אמור להצחיק.

בידור ללא יומרות

בהכנת ההפקה שתועלה מהשבוע באופרה הישראלית פעל ניב הופמן כבמאי מחדש, כלומר היה מופקד על מימוש גרסתו של אמיליו סאחי (במאי זה מוכר לקהל הישראלי מהצגת "כרמן" בביומו כאן, לפני כשמונה שנים). הופמן אומר כי בבימוי או בחידוש בימוי ל"בת הגדוד" כרוכים קשיים מיוחדים. לא שזו האופרה הכי קשה לבימוי, וגם אין היא הכי קשה לזמרה בהשוואה לכל אופרת "בל קנטו" אחרת. את הקולורטורות המסחררות לא דוניצטי המציא, אומר הופמן. "הקושי הוא עצם העובדה שזו אופרטה, וצריך להגיש אותה בקלילות, באנרגיה, בזרימה".

מה הגורם המכריע שקובע את הצלחת ההפקה?

"הזמרת בתפקיד הראשי. בצוות השני מלוהקת אצלנו הילה בג'יו המקסימה, בצוות הראשון שרה הזמרת האורחת אירידה מרטינס, שהיא פשוט פנטסטית". הופמן מוסיף ששתיהן גם "נראות טוב, וזה חשוב מאוד באופרה הזאת".

מה מאפיין בעיקר את ההפקה שאתם מעלים, גרסה שוודאי דומה מאוד למה שרואים בדי-וי-די בכיכובה של פטריציה צ'ופי, שהרי זה אותו במאי?

"מה שמוצא חן בעיני כאן הוא חוסר היומרה המוחלט. זו גישה שאומרת 'מדובר באופרטה שהמוסיקה היא העיקר בה'. אני מודה שניגשתי בהתחלה אל היצירה ביחס קצת סנובי, אבל למדתי לדעת, תוך כדי עבודה, שבשביל ליצור מוסיקה כזאת צריך להיות מלחין גדול".

אתה לא מסכים שהסיפור מטופש.

"הסיפור מטופש במידה סבירה, נטול התפתלויות מיותרות שהיו עלולות לעשות את העלילה יותר מגוחכת".

אתה מכיר גם את גרסת הדי-וי-די האחרת, עם נטלי דסאי בתפקיד בת הגדוד?

"כן, זו גרסה מבריקה ויוצאת דופן, עם הרבה יותר 'גגים', שבנויים במיוחד בשביל דסאי".

אולי הדרך לטפל בעלילה של "בת הגדוד" היא לשנות אותה, להשתמש באותה מוסיקה עם מלים אחרות, לפחות במקומות אחדים?

"יש אופרות שבהן כמעט חובה לשנות, למשל 'רחמיו של טיטוס'. ב'בת הגדוד' זה לא מאמץ כדאי, אין מה לעשות בעלילה הזאת. במאי שמטפל באופרה הזאת צריך להיות מספיק חכם כדי לא להיות 'אובר-חכם'".

אז איפה מתרכז המאמץ הבימוי?

"בטיימינג. זו קומדיה והקהל צריך להרגיש כך. בת הגדוד אמורה לבדר ולשעשע".

לא כדאי לשלב המצאות, כדי לחזק את הממד הקומי?

"אולי פה ושם. אצלנו זה מתבטא בסצינה של שיעור הזמרה, פעולות שעושים אנשים שנמצאים מסביב, בשולי השיעור".

אמיליו סאחי העביר את העלילה מתחילת המאה ה-19 למאה ה-20, שלהי מלחמת העולם השנייה, ואצלו הגדוד הוא גדוד אמריקאי בצרפת הכבושה. מה הטעם בכך?

"זה מקרב קצת את העלילה אלינו, במקום משהו מעורפל שקורה מתישהו באימפריה האוסטרית, הסיפור ממוקם בזמן שיותר מוכר לנו. נוצרת בסך הכל שפה שקצת מזכירה מחזות זמר הוליוודיים משנות ה-40".

תנאי להנאה מ"בת הגדוד" של דוניצטי: ציפיות ריאליות, מותאמות לז'אנר. בהפקה שתועלה בתל אביב יוביל המנצח הוותיק אלברטו זדה את הזמרים, המקהלה והתזמורת הסימפונית ראשון לציון. במאמר קצר בתוכניות, זדה כמו דואג למתן את הציפיות, כותב בין השאר ש"חייבים להבין כי בת הגדוד אינה יצירה רוחנית במיוחד", ומציין ש"כמו באופרות של רוסיני המוסיקה בבת הגדוד נוטה להיות מעט בנאלית". אין כאן וולגריות, הוא מסייג, ממש לא, "אלא בנאליות מסוימת שהדרך להימנע ממנה בביצוע היא למצוא את הסגנון הנכון, את האצילות המחייבת. שילוב אלגנטיות של מוצרט, אריסטוקרטיות בזמרה ופזילה לעבר סגנון הביצוע של המיוזיקל בן זמננו". עוד מציין זדה כי התפקיד של מארי (בת הגדוד) הוא מיוחד ויוצא דופן בכל הספרות האופראית.

האולימפיאדה של ויוואלדי

בימים אלה מופיעה עם הפילהרמונית זמרת הקונטרלטו האיטלקייה שרה מינגרדו, המוכרת לשוחרי ויוואלדי מביצועיה המוקלטים המצוינים, לרבות ביצירות שעצם קיומן התגלה רק בשנים האחרונות. אחת היצירות הכי מומלצות בתחום זה (וכבר נסקרה פה פעם) היא האופרה הארוכה "האולימפיאדה". זו הקלטה שהתבצעה בתחילת המילניום השלישי (ניצוח: רינלדו אלסנדריני, הקלטה: אופוס 111, שלושה דיסקים באלבום), מלבד מינגרדו מככבות בה זמרות מצטיינות לא פחות, ובהן הסופרניות רוברטה אינוורניצי ולורה ג'ורדאנו והקונטרלטו סוניה פרינה. כולן מפגינות יכולת לבצע סלסולים ויוואלדיים מסחררים.

שרה מינגרדו מצויה כאן באלמנט המובהק שלה, והאריה "רעד ואנחה" בפיה (סוף דיסק מס' 2, רצועה 24) ראויה לשמש כאחד מכרטיסי הביקור לאלבום כולו. עלילת האולימפיאדה - כתב אותה המשורר פייטרו מטסטאסיו - מתרחשת ביום פתיחת אחת האולימפיאדות של העת העתיקה. הפרס למנצח הוא ידה של נסיכה ושמה אריסטיאה. דמויות נוספות הן החברים ליצ'ידה ומגאקלה (מושרים בפי נשים, ליצ'ידה בפי מינגרדו). ליצ'ידה, בנו של מושל כרתים, מבקש מחברו האתלט מגאקלה להתחרות באולימפיאדה תחת שמו ולזכות בשבילו באריסטיאה. מגאקלה מתחרה ומנצח, אלא שגם הוא מאוהב באריסטיאה. בסוף מתברר שליצ'ידה הוא בכלל אחיה התאום של אריסטיאה, שהופרד ממנה בעודו ילד. באופרה "האולימפיאדה" של ויוואלדי יש 23 אריות, כתריסר מהן יפהפיות מזהירות והשאר יפות סתם. לא לוותר.



בת הגדוד, הזמרת הילה בג'יו, עם אהובה טוניו, הזמר הטורקי ג'אנר אקין, בהפקה של האופרה הישראלית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו