בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"בורלסק": רצף קלישאות וקטעים מוסיקליים עלובים

התחושה היא כי "בורלסק" נוצר בעזרת תוכנה לייצור סרטים מוסיקליים ולא על ידי מישהו שהז'אנר יקר ללבו

תגובות

ב"בורלסק", סרטו המוסיקלי של סטיב אנטין, חסר מרכיב קולנועי חיוני אחד, והוא התסריט. כלומר, יש בסרט סיפור, והסיפור מתחיל בנקודה אחת ומגיע לנקודה שנייה; אבל סיפור עדיין אינו יוצר תסריט. כדי שייווצר תסריט חייב הסיפור להיות מאוכלס בדמויות בעלות נפח מסוים לפחות, ולפעול על כמה רבדים לפחות, ואין דמויות ואין רבדים ב"בורלסק", שהוא סרטו הראשון של מי שהיה שחקן בעברו (בין השאר הוא הופיע ב-1982 ב"הבתולה האמריקאית האחרונה" של בועז דוידזון וב-1985 ב"הגוניז", שביים ריצ'רד דונר והפיק סטיבן ספילברג) והיה מעורב גם בעסקי המוסיקה. וגם הסיפור הוא לא משהו.

במשך הצפייה בסרטו של אנטין (שחתום גם על התסריט) היתה לי הרגשה שתוכנה לייצור סיפורים לסרטים מוסיקליים הניבה את הסיפור שהסרט מגולל, ולא מישהו שהז'אנר של הסרט המוסיקלי באמת מוכר לו ויקר ללבו. כדי לבנות את הסיפור נדמה שאנטין ליקט מכל הבא ליד מכל הסרטים המוסיקליים שהופקו אי פעם שעוסקים במתרחש בעולם עסקי השעשועים, וגם את זה הוא לא עשה במיומנות או בחוכמה מרובה: הסיפור נדמה כאילו הורכב משיירים שנותרו מוטלים על המדרכה בסופו של יום, אחרי שהשוק נסגר.

בארץ הפלאות

גיבורת הסרט היא אלי (כריסטינה אגילרה), אשה צעירה ממדינת אייווה, שמגיעה ללוס אנג'לס במטרה להיות כוכבת (בשלב מסוים ישאל אותה מישהו בסרט מהו שמה המלא, והיא תגיד אליס כדי שהוא יוכל לומר לה "הגעת לארץ הפלאות"; זו רמת השנינות של הדיאלוגים בסרט).

בחיפושיה אחר עבודה היא מגיעה למועדון בורלסק, נדלקת על המקום, ומתחילה לעבוד בו כמלצרית. את סיפורה מנחות שתי שאלות. הראשונה היא מתי טס (שר), בעלת המועדון, תגלה שאלי יודעת לרקוד וגם לשיר - וזה יקרה כמו שזה קרה בכמעט כל הסרטים המוסיקליים שראינו אי פעם, כאשר כוכבת המופע תפשל וטס תזעיק את אלי לרקוד במקומה ואחר כך כאשר כוכבת המופע, שהיא אלכוהוליסטית כמובן, תחבל בהופעתה של אלי ואלי תציל את המצב בכוח תושייתה ויכולת שירתה.

השאלה השנייה היא במי משני הגברים שמחזרים אחריה היא תבחר: ג'ק (קם ג'יגאנדט), הברמן במועדון, שלמרות שהוא עוטה אייליינר, אלי שמחה לגלות שהוא סטרייט (אך לא שמחה לגלות שיש לו ארוסה, שחקנית שנמצאת בחוף המזרחי של אמריקה, ותפקידה היחידי בסרט הוא "לייצר בעיה" בין ג'ק לבין אלי; אין לנו שום מושג מהי מהות היחסים שהיו ועדיין מחברים בין ג'ק לארוסתו, שאותה נראה בסרט לכמה שניות בלבד), או מרקוס (אריק דיין), איש עסקים אמיד, שרוצה לקנות את המועדון ומתכוון להרוס אותו ולבנות גורד שחקים במקומו (ומזה אנחנו מבינים שהוא לא איש טוב).

כל אלה אינן דמויות אלא נוסחאות של דמויות: לא אלי, שהיא "הנערה שהגיעה לעיר הגדולה מהעיירה הקטנה"; לא ג'ק, שהוא גם מוסיקאי, שאינו מצליח לגמור את השיר שאותו הוא מלחין זה זמן רב (וכשאנו שומעים לבסוף את השיר אנו שואלים את עצמנו על מה הוא טרח זמן כה רב); לא מרקוס, שהסרט לא יודע מה לעשות עם דמותו - ובעיקר לא טס, בגילומה של שר.

שורה של תפקידים קולנועיים בסרטים כגון "ג'ימי דין, ג'ימי דין", "סילקווד", "מסיכה", "מוכת ירח" ו"בנות הים" העידו על יכולתה של שר להיות לשחקנית קולנוע נפלאה ("מוכת ירח" אף זיכה אותה באוסקר); אך בעקבותיהם הקריירה הקולנועית שלה התמוססה, ושובה כעת למסך הגדול תמוה.

בעצם שר מגלמת ב"בורלסק" תפקיד משנה של דמות שתפקידה היחיד בסרט הוא לעקוב אחר אלי במבט אמהי (אם הסרט היה מפתח את הממד הזה של הדמות אולי היה לה איזשהו נפח), ורוב הזמן להתלונן על הצרות הכלכליות שעלולות להביא לסגירת המועדון (ויש גבול לכמה פעמים אנו מוכנים לשמוע את טס אומרת שהיא לא יודעת מה היא תעשה ושהיא לא מוכנה למכור את המועדון ושהיא לא יודעת מה יהיה ושבשום פנים ואופן היא לא תמכור את המועדון למרקוס, מה שמהווה את עיקר הרפליקות שהתסריט שם בפיה).

אולם, מכיוון שזו שר שמגלמת את דמותה של טס היא גם צריכה לשיר בסרט, אז הסרט מספק לה שתי הזדמנויות שכאלה. האחת היא בתחילת הסרט, שבו היא שרה את שיר הנושא שלו (היא היחידה במופע, עד להופעתה של אלי, ששרה על הבמה; שאר הנשים המופיעות במופע הבורלסק מניעות את שפתותיהן לצלילי שירים של אחרות, למשל של מרילין מונרו השרה את "יהלומים הם ידידיה הטובים ביותר של האשה" מתוך סרטו המוסיקלי המבריק של הווארד הוקס "גברים מעדיפים בלונדיניות").

ההזדמנות השנייה היא באמצע הסרט, אז ניתנת לשר ההזדמנות לשיר במועדון הריק, המואר באפלוליות אקספרסיבית, את אחד מאותם שירי הישרדות שניתנים לרוב לזמרות ותיקות (משהו בסגנון "אני עוד כאן ואני לא הולכת לשום מקום"), והכללתו של הקטע בסרט נדמית מאולצת לחלוטין. קולה של שר עדיין חזק ויפה, אך פניה נדמות כמו מסיכה של עצמה, שכמעט שום נימה של רגש לא חודרת עוד בעדה.

אפסיותו של כל השאר

לא רק הדמויות האלה אינן מעוצבות, אלא גם שורה של דמויות משנה, שמגולמות על ידי שחקנים טובים, שאין לנו מושג מה הם עושים בסרט. סטנלי טוצ'י, ששימש באחרונה עזר כנגדה של מריל סטריפ בסרטים "השטן לובשת פראדה" ו"ג'וליה וג'ולי", משמש הפעם עזר כנגדה של שר, אך התפקיד מספק לו אך ורק הזדמנויות להביך את עצמו; ותמוה עוד יותר מה עושה בסרט פיטר גאלאגר, שמגלם ב"בורלסק" את דמותו של בעלה לשעבר של טס, ולא רק שדמותו אינה מפותחת כלל, אלא שהיא נראית בסרט בכמה סצינות בודדות וסתמיות בלבד.

הסרט משופע בקטעים מוסיקליים. כפי שעלילתו "גונבת" מכל הסרטים המוסיקליים העוסקים בעסקי השעשועים שראינו אי פעם (בעיקר מסרטיו של באסבי ברקלי משנות ה-30 כגון "רחוב 42" ו"רודפות הבצע של 1933", שבהם רובי קילר גילמה את הנערה מהעיירה הקטנה שנהפכת לכוכבת ודיק פאואל היה המלחין המאוהב בה), כך הקטעים המוסיקליים נראים כמורכבים מקטעים שנותרו על רצפת חדר העריכה של "קברט" או "שיקגו".

ואמנם, לרשימה התמוהה של שחקנים שנענו להזמנה להופיע בתפקידים קטנים וסתמיים בסרט מצטרף גם אלן קאמינג, שלפני כמה שנים זכה לתהילה גדולה כאשר הוא גילם את דמות מנחה המופע בהפקה מחודשת של "קברט", שהועלתה בלונדון ובניו יורק. כשפניו נושאות עדיין אותו מבט זדוני, והוא עדיין מאופר כאילו הוא מגלם אותו תפקיד, נראה קאמינג ב"בורלסק" לכמה שניות בלבד, ולדמות שהוא מגלם אין שום תפקיד בעלילה.

כל זה מותיר אותנו עם כריסטינה אגילרה, שזהו תפקידה הקולנועי הראשון, והיא עושה את כל שביכולתה כדי למלא את הסרט בכוח נחישותה וכישרונה, ואלה אינם מועטים. כמה מהקטעים המוסיקליים (שכולם, מלבד לקטע שפותח את הסרט, כמו ב"קברט", מתרחשים על בימת המועדון שבו מרבית העלילה ממוקמת) משכיחים מאתנו לרגע את החלל העלילתי הריק שסובב אותם, אך אין בשיכחה הזאת כדי לכפר על אפסיותו של כל השאר.

הצרה העיקרית היא שהסרט אינו מספק לאגילרה דמות שאותה אפשר לגלם לעומק - ואולי היא מסוגלת; וגם, אגילרה כזמרת ותופעת פופ היא בדרנית רבת פנים וזהויות, וכיוון שהדמות שהיא מתבקשת לגלם בסרטו של אנטין היא חד-ממדית, התוצאה מתפזרת לכיוונים רבים מדי. נדמה שבכל סצינה בסרט, דרמטית או מוסיקלית, אנו פוגשים בכריסטינה אגילרה אחרת, אפילו המראה שלה משתנה מסצינה לסצינה, והתוצאה היא שאין לנו כל הזדמנות להכיר את הדמות שהיא מגלמת, ודאי שלא להזדהות עמה.

ומה עם הבורלסק עצמו, שהסרט מבקש לחגוג אותו ולהצדיע לו? הסרט אף לא נוגע בשאלה הייצוגית, המגדרית והמינית שמאפיינת את סוג הבידור הזה, שחזר להיות פופולרי בהקשר עכשווי. זה הרבה מעבר ליכולת של הסרט, שאם אינו מסוגל לעצב דמות, איך הוא יוכל לנסח שאלה אידיאולוגית הקשורה למציאות שאותה דמות פועלת בה.

"בורלסק". תסריט ובימוי: סטיב אנטין; צילום: בויאן באזלי; מוסיקה: כריסטוף בק; שחקנים: כריסטינה אגילרה, שר, קם ג'יגאנדט, סטנלי טוצ'י, אריק דיין, קריסטן בל, פיטר גאלאגר, אלן קאמינג



כריסטינה אגילרה ב''בורלסק''. הצופים אינם מצליחים להכיר את הדמות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו