בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסודות של גד אלמלה

הקומיקאי הגדול ביותר בצרפת כיום, גד אלמלה, שיופיע הערב בתל אביב, מגלה מה מונע ממנו לדבר על סקס, מדוע ההומור הישראלי קיצוני יותר מזה הצרפתי, מיהם הרבנים שלו ולמה בתחילת הדרך שקל לשנות את שם משפחתו למאהלר

תגובות

פאריס

פניו של השחקן-קומיקאי היהודי-צרפתי גד אלמלה הן זירה שבה נתונים בהתגוששות מתמדת על תשומת לבו של המתבונן שלושה איברים מרכזיים: פה, אף ועיניים. מידותיהם המשופעות מן הרגיל בהחלט מאתגרות את יכולת הריכוז, גבוהה ככל שתהיה: הנה הנחת את המבט על השפתיים והוא מטפס אל החוטם ומשם אל העיניים וחוזר חלילה. ועדיין, ברור שמה שקבוע לאלמלה מתחת לגבות עולה בדומיננטיות שלו על שאר תווי הקלסתר. מדובר בעיניים גדולות, ענקיות ממש, קרועות לרווחה, בולטות מעט מחוריהן, שצבע כחול מטאלי נמזג בהן. מעין אוטונומיה אופטית שאינה תלויה ביתר חלקי הפנים והיא מתקיימת כפי שהיא, תהיה המימיקה אשר תהיה.

מראשית הקריירה של אלמלה היו העיניים הכחולות הגדולות האלה לאחד מסימני ההיכר המובהקים שלו. אלא שלא די לצמצמן למובן הפיסי בלבד. כבן למשפחה יהודית שהיגר לבדו בגיל 17 ממרוקו למונטריאול, ומשם עבר לפאריס ובתוך שנים ספורות טרף כל חלקה ממנה, הן היו האשנב שדרכו סרק את העולם הישן שהותיר מאחוריו ואת העולם החדש שאליו נקלע. מתוך ההתבוננות החדה והמדויקת הזאת הוא שלה וממשיך לשלות עד היום הזה את כל חומרי עבודתו כקומיקאי.

את הביוגרפיה של אלמלה, בן 39, שצירה המרכזי הוא סיפור טיפוסי של ניידות חברתית הדומה לסיפורן של רבות מהפרסונות המרכיבות את תעשיית הבידור הצרפתית כיום, אולי כדאי דווקא לגולל מהסוף. כיום הוא נמנה עם השחקנים הקומיים הפופולריים, האהובים והחזקים ביותר בצרפת ובקרב ציבור דובר צרפתית הפזור ברחבי תבל, אם לא הראשון שבהם. מאחוריו כ-33 סרטים, שניים בשנה בממוצע. המוכרים שביניהם לקהל הישראלי הם "הסודות של מישל" (שבו מככבת לצדו יעל אבקסיס), "מאהב בהשאלה" (עם דניאל אוטיי, רישאר ברי ודני בון), "בחורה זהב" (עם אודרי טוטו), "גבר הוא אשה", "האמת אם אני משקר 2", "שושו" (שאותו גם כתב) ו"קוקו" (שבו שיחק לצדו ז'ראר דפרדייה ועליו הוא חתום כבמאי ותסריטאי).

השנה האחרונה מהווה מבחינתו נקודת מפנה. אחרי 17 שנים מבוססות היטב בעולם הבידור הצרפתי הוא הניח לראשונה את כף רגלו בשוק האמריקאי כשהצטלם בתפקידי משנה בולטים בסרטיהם החדשים, אשר עוד לא עלו למסכים, של סטיבן ספילברג ("הרפתקאותיו של טינטין") ושל וודי אלן ("חצות בפאריס"). במקביל הוא ממשיך לתחזק בקפידה את הפלטפורמה שממנה נבטה העשייה הקולנועית שלו, הלוא הם מופעי הסטנד-אפ. בכל שנתיים אלמלה מגיח אל הבמות בהופעה חדשה שכתב וביים, ומריץ אותה באולמות קטנים וגדולים כאחד, בצרפת ובקהילות הפרנקופיליות בעולם. כל הכרטיסים נמכרים מראש עוד לפני שהודבקה כרזת הפרסום הראשונה על לוח המודעות. ההקלטות של מופעים אלה יצרו תעשייה צדדית שוקקת ומכניסה במיוחד: באמזון צרפת הן מדורגות בין המוצרים המבוקשים ביותר בקטגוריית די-וי-די.

להצלחתו הפנומנלית של אלמלה עוד נדבכים: הונו, לפחות על פי פרשנים כלכליים צרפתים, נאמד בשני מיליון יורו לפחות, הוא הנחה פעמיים את טקס הסזאר, הוכתר לאביר ב"מסדר האמנות והספרות", מתוארי הכבוד הגבוהים ביותר שהרפובליקה הצרפתית מעניקה לאיש תרבות, מחזיק בחברה המפיקה את סרטיו, מופעיו והקלטותיו, ובבית הספר שבו למד תיאטרון בפאריס נחנכה על שמו כיתת משחק.

בעבר היה אלמלה נשוי לשחקנית אן ברושה, אם בנו, נואה, שאף פירסמה על הקשר שלהם ספר אוטוביוגרפי, "Trajet d'une amoureuse econduite" שמו. עד לפני כמה חודשים ניהל מערכת יחסים מתוקשרת של שנה עם מארי דרוקר, נסיכת הנסיכות של התקשורת המקומית: עיתונאית, מגישת חדשות בכירה ואחייניתו של מישל דרוקר, איש הטלוויזיה הצרפתי הנודע. בין שהוא מחזיק בבת זוג ובין שלא, שמו מתנוסס באופן קבוע בראש רשימות הגברים הנחשקים ביותר המתפרסמות במגזינים הצרפתיים. כדי להבין את שווי מניותיו בבורסת עולם הרכילות, די לומר כי כל גיחה שלו מחוץ לבית מקפיצה מכל קצות העיר פאריס צבאות פראיים של צלמי פפראצי.

להטוטן של תרבויות

אלמלה נולד בקזבלנקה, מרוקו, לאמו רז'ין ולאביו דוד, שחקן ופנטומימאי. בתמונה הראשונה הצרובה בזיכרונו, מגיל ארבע, אביו מלמד אותו את תנועת הפנטומימה המפורסמת של משיכת החבל לצלילי שופן. מפירות הצלחתו נהנים כיום כל קרוביו: את אחותו, יהודית, שילב כעובדת בכירה בחברת ההפקות שלו; את אחיו, אריה אלמלה, דחף לקריירה של מוסיקאי ושחקן תיאטרון; ולאביו סייע להשתלב בתעשיית הסרטים הצרפתית. לסיטואציה זו שתי פנים, לדבריו: מצד אחד הוא מאושר מכך שהוא יכול לעשות לביתו; מצד שני, ניהול המשק המשפחתי הזה כרוך באחריות כבדה, המותירה אותו דרוך תמידית.

אלמלה התחנך בבית ספר יסודי ותיכון יהודיים בעלי אוריינטציה דתית, ובשל כך העברית שבפיו קולחת ונטולת רבב, מדושנת במלות ומימרות קודש. בן 17 היגר מעיר הולדתו למונטריאול. בבוקר למד מדע המדינה ובערב הופיע במועדוני סטנד-אפ קטנים בעיר. עם סיום לימודיו בגיל 21 עקר לפאריס והחל ללמוד משחק בבית הספר "לה קורס פלורנט". שלוש שנים אחרי שהגיע העירה, כבר עלה לבימת "פאלה דה גלאס", היכל הקומדיה הצרפתית העכשווית, עם "Decalages", מופע יחיד המבוסס על חוויותיו כמהגר טרי. הופעה זו, שקצרה הצלחה מסחררת, נחשבת לפריצת הדרך של אלמלה.

מה הופך אותו לבדרן אהוב על קהלים רבים ושונים כל כך אלו מאלו? קודם לכל זו הלשון שבפיו. היא מפרקת לחתיכות ולחילופין ממזגת במעשה אלכימיה מושלם את הקטבים המוכרים: גבוה ונמוך, מתוחכם והמוני, רציני וקליל, פרברי ועירוני, שולי ומרכזי. בשפתו מהדהדות התרבויות שעליהן גדל והתחנך: יהודית, ערבית-מרוקאית וצרפתית. הלכה למעשה מדובר ביכולת ללקט ביטוי, אמרת שפר או מלה מכל אחד מהעולמות הללו ולהרכיבם יחדיו לכדי משפט חד פעמי, מבריק ומאיר עיניים.

אלא שזה לא רק התוכן, זו כמובן גם ראיית העולם של אלמלה, הנגזרת ישירות מהביוגרפיה שלו: זר שהצליח לקבוע אחיזה איתנה בלב החברה הצרפתית. מעמד מיוחד זה מאפשר לו לבחון בצלילות ובפיכחון את יחסה של אותה חברה אליו ולהיפך. וחשוב מזה: ללכד סביבו צרפתים ומהגרים ולעורר הזדהות בכל אחת מהקהילות האלה.

אלמלה פוקד תכופות את ישראל, בין השאר כדי לבקר את בני משפחתו, המתגוררים ברובם בגבעתיים, ואת חבריו, בהם חברו הטוב מתקופת הנעורים במונטריאול, ד"ר רפאל זגורי אורלי, ראש התוכנית לתואר שני באמנות בבצלאל. לפני ארבע שנים הופיע כאן לראשונה ומילא את בנייני האומה בירושלים מקיר לקיר בקהל יהודי-צרפתי. כעת הוא בא לכאן לסיבוב הופעות שני עם מופע סטנד-אפ ושמו "Papa est en haut". ההופעה הראשונה כבר התקיימה אתמול בבנייני האומה בירושלים והשנייה תהיה הערב ב-20:30 בהיכל התרבות בתל אביב. גם הפעם אפשר לקבוע שאת מושבי האולמות יאייש ציבור יהודי-צרפתי.

בדרך לישראל עצר אלמלה לחניית ביניים של כמה ימים בפאריס, שאליה הגיע הלום ג'ט-לג היישר מלוס אנג'לס. בשבועות האחרונים שהה שם בין השאר כדי לבדוק את נכונות הקהל האמריקאי למסע הופעות שלו, בשפה האנגלית כמובן.

מסיבה משפחתית

ביתו של אלמלה שוכן ברחוב קטן ונחבא מעין באזור פיגאל, שהכניסה אליו היא דרך שער ברזל כבד. מדובר בבית דו קומתי, רחב מידות, מוצף אור, המאובזר בסגנון בובו, עם פריטים מתבקשים כמו מסך פלזמה ענקי ויצירות אמנות. דקורציה מסוג אחר מאפיינת את שידת הספרים שבחדר האוכל: על מדפיה מסודרים זה לצד זה ספרי שולחן ערוך ואיקונות בגדלים שונים של מריה הבתולה. "היא שומרת עלי", הוא מעיר ספק ברצינות, ספק בבדיחות דעת.

סימני העייפות מהנסיעה הארוכה חקוקים רק על פניו. בתנועותיו ניכרת אותה איכות חתולית אלגנטית כמו זו המתגלה בסרטיו. שפת הגוף הזאת, סביר להניח, עוצבה בצלו של האב הפנטומימאי. ואף על פי כן, רעד קל של התרגשות עובר בו כשהוא מדבר על ההופעות העתידיות בישראל: "בעבור הקהל היהודי-צרפתי מדובר בנוסטלגיה. הם באים לראות מופע אבל גם כדי להתאחד. זה כמו מסיבה משפחתית. האווירה הזאת גורמת לי להרגיש מאוד קרוב אליהם. הם רואים בי אחד מבניה הבכורים של הקהילה היהודית-צרפתית.

"העובדה שבמופע אני משחיל קטעים מאולתרים הנוגעים לחיים בארץ - קשיי הקליטה, ההתמודדות עם השפה העברית, עם הרחוב הישראלי - מספקת להם את התחושה שאני מבין אותם, שאני יודע מה עובר עליהם. בשבילם אני החוליה המקשרת בין העולם הישן שהותירו מאחוריהם לבין העולם החדש שאליו הגיעו. זה הומור שנשען על חומרים רבים מהחיים שלהם אבל עם זאת גם צוחק על אותם חיים".

יש קווים אדומים שאתה מציב לעצמך כשאתה מופיע מול קהל יהודי?

"יש לי קווים אדומים, אבל הם לא קשורים לכך שאני מופיע מול קהל יהודי, הם קשורים למי שאני. עיתונאים תוהים באוזני, 'מדוע אתה אף פעם לא מדבר על סקס בהופעות שלך?' נכון, אני לא מדבר על סקס, לא בחיי הפרטיים ולא בחיי המקצועיים. זוהי צניעות הטבועה בי. אותם עיתונאים שואלים אותי גם מדוע אינני מדבר על פוליטיקה. מה זאת אומרת, ברור שאני מדבר על פוליטיקה! אלא שזהו דיבור ממקום הרבה פחות ישיר ובוטה ולפיכך מתוחכם יותר.

"אתן לך דוגמה: אחת הדמויות שלי במופע היא מתווך דירות ממוצא צפון-אפריקאי שלא מוכן להשכיר דירות לצרפתים, רק למהגרים. אם את שואלת אותי, זהו דיבור פואטי יותר על פוליטיקה. אני לא אוהב בדיחות כמו אלו למשל שעושות הקבלה בין גובהו של הנשיא סרקוזי לאופן שבו הוא מנהל את המדינה. אלו בדיחות קלות מדי, לא יהיה להן זמן נצח".

מה בנוגע לאנטישמיות?

"מובן שאני מטפל בה, אלא ששוב, אני מתעקש לעשות זאת בצורה מתוחכמת. אני צוחק על המכניזם של המחשבה האנטישמית, לא על הגילויים האנטישמיים או על הדמויות האנטישמיות. זה קל מדי. בישראל, למשל, הקומיקאים הרבה יותר נועזים. בישראל שמעתי קומיקאי מספר את הבדיחה הבאה: מה היה קורה אם השואה היתה מתרחשת בשנות האלפיים? לצד ערימת הבגדים היה גם גלעד של אייפונים. האם בדיחה כזו היתה עוברת בצרפת? בחיים לא! יהודים ולא יהודים היו הורגים אותך על בדיחה כזו. צרפת עדיין רגישה לסוגים כאלה של בוטות וישירות, שכן היא מלאה ברגשות אשם שעוד לא שככו".

זה מי שאני

מהתבוננות בכותלי ביתו של אלמלה קל להבין לאילו צמרות קומיות הוא מכוון. דיוקנאות המנטורים שלו תלויים עליהם אחד אחד: ג'רי סיינפלד, צ'רלי צ'פלין, וודי אלן ובאסטר קיטון. על אחד הקירות מתנוסס צילום בשחור-לבן של אלמלה, פניו צבועות בגוון סיד, את ראשו מכסה כובש קש פחוס תיתורת ושפתותיו מזוותות כלפי מטה, מה שמשווה לפרצופו ארשת עגמומית. אי אפשר לטעות: מדובר בתמונת הומאז' לקיטון. מה שמחזק את הדמיון אלו העיניים. גם לקומיקאי האמריקאי וגם לזה הצרפתי אותן עיניים טורפות-בולעות כל.

"אלה הם הרבנים שלי", הוא מצביע על הקירות, "מכל אחד מהם למדתי ואני ממשיך ללמוד. מבין הקומיקאים הצרפתים העכשוויים אני אוהב מאוד את דני בון וג'אמל דאבוז. אבל הקומיקאי הצרפתי הגדול בכל הזמנים בעיני הוא ללא ספק לואי דה פינס. לא ייאמן מה שקרה לי. לפני כמה ימים, כשנכנסתי למאפייה השכונתית, ניגש אלי אדם ושאל אותי, 'אתה גד אלמלה? אני רוצה להציג את עצמי, אני בנו של לואי דה פינס'. כל כך התרגשתי, דמעות עמדו בעיני. זה הבן של אליל הילדות שלי! והוא המשיך, 'אני רוצה לומר לך משהו: אבא שלי, אילו היה בחיים, הוא היה אוהב אותך'.

"מבין הסרטים של דה פינס אני כמובן הכי אוהב את 'רבי יעקב'. הנה לך סרט שבחיים אי אפשר היה לעשות אותו היום, ולו רק בגלל הסטריאוטיפים היהודיים המוצגים בו. דה פינס עושה בסרט הזה תפקיד קומי נפלא, בין השאר בזכות חוש התזמון שלו ושפת פניו וגופו. תעשיית הקולנוע גילתה כלפיו יחס מעורב: מצד אחד היא קיבלה אותו אליה בזכות שוברי הקופות בכיכובו, מצד שני המבקרים כתבו עליו ביקורות איומות ונוראות. היום, 28 שנה לאחר מותו, הוא זוכה לעדנה מחודשת ולהכרה בגאונותו בקרב דור חדש של מבקרים".

עד כמה תעשיית הבידור הצרפתית פתוחה כיום לגוני הומור חדשים?

"לתעשייה הזאת יש הקצב שלה. מחד גיסא, היא עדיין לא פתוחה להומור ממש קיצוני, כמו זה למשל של הבדרן הישראלי, הקטן הזה, מה שמו, ציון ברוך, שגילם מחבל שיום לפני שהוא יוצא למשימת התאבדות עושה לעצמו יום כיף: קונה בלון, אוכל גלידה. זה עדיין לא עובר כאן, זה מזעזע מדי. הלוואי שנגיע ליום שבו נוכל גם אנחנו, קומיקאי צרפת, לעשות קטעים כאלה. מאידך גיסא, התעשייה הזאת יותר ויותר קולטת אליה דמויות מהפריפריה התרבותית והסוציו-אקונומית. הרי לפני 20 שנה לא היה אפשר לדמיין שתהיה שרת משפטים ממוצא ערבי וגם לא מגיש חדשות בפריים-טיים שהוא שחור, והנה תראי מה קורה היום".

אם כך, מדוע בתחילת הקריירה חשבת להיפטר משם המשפחה שלך?

"מקור שם המשפחה שלי הוא אלמליח. זה השם שנושאים קרובי המשפחה שלי המתגוררים בישראל. הצד שלנו הוא אלמלה. הצעירים כבר לא עושים את זה היום, אבל כל מי שהגיע לשואו-ביז לפני יותר מ-20 שנה, במיוחד יהודים יוצאי ארצות ערב, שינה את השם שלו. זו היתה אז הנורמה. לאלמלה יש צליל כבד, זה שם משפחה מאוד ספרדי, וחשבתי שאני לעולם לא אצליח אתו. בהתחלה שקלתי לשנות השם למאהלר, כמו המלחין, בגלל הדמיון במצלול, אבל מהר מאוד ירדתי מהרעיון. נותרתי עם שם המשפחה שלי, כי זה מי שאני ומה שאני. השם שלי, המוצא שלי, הרקע שלי והחוויות שלי הם אלו שמינפו את הצלחתי. הזווית האחרת, זו של המהגר, שדרכה בחנתי את המציאות הצרפתית, ייחדה אותי ומיצבה את מעמדי".

אגב יהודים יוצאי ארצות ערב, איך אתה מסביר שזהו המוצא של רוב הבדרנים היהודים בצמרת הקומדיה הצרפתית?

"בעוד שבארצות הברית רוב הקומיקאים היהודים הם ממוצא אשכנזי - ג'רי סיינפלד, ג'קי מייסון, וודי אלן - לצרפת מסורת מבוססת וארוכת שנים של קומיקאים יהודים ממוצא ספרדי: מישל בוז'נה, פטריק טימסית, אלי סאמון, אלי קקו. בכלל, מי ששולט בתחום הקומי הם היהודים. מעטים הם הקומיקאים השחורים או הסינים, זו תופעה חדשה שצוברת תאוצה רק בשנה-שנתיים האחרונות.

"מי שפרץ את המחסומים בשביל הערבים למשל היה סמאעין, שנחשב בזמנו לסנסציה. הוא גילם באחד המופעים שלו נשיא חובש כאפייה. אחריו הגיע ג'אמל דאבוז, שגדל בפרברים והביא אל הבמה את התרבות והשפה הייחודיות להם ובכך נהפך לסמל הגדול שלהם. אני לא חושב שזו מקריות ששני הקומיקאים הגדולים ביותר של צרפת כיום, דאבוז ואני, הם מהגרים. זהו שיקוף של התמורות החברתיות, הכלכליות והתרבותיות שעוברות על הרפובליקה הצרפתית. היא פתוחה יותר לניתוח הקרביים שלה, על ידי כל נתיניה, באשר הם".

האם ביקרת במרוקו מאז היגרת ממנה לפני 22 שנה?

"שלוש עד ארבע פעמים בשנה אני מבקר בה, בין שזו חופשה פרטית במרקש, ביקור אצל סבתי שעודנה חיה בקזבלנקה או סיבוב הופעות ברחבי המדינה. לא מקבלים אותי שם כקומיקאי צרפתי מצליח אלא כבן מרוקו שעשה את זה בחוץ ובגדול. זה תמיד אינטימי ומרגש מאוד. מרוקו לגמרי חיה בתודעתי, כי העברתי שם כשליש מחיי. בפעמים הראשונות שחזרתי לקזבלנקה, טיילתי ברחובותיה ונזכרתי כיצד שנים קודם לכן הלכתי באותם רחובות ממש והתפללתי לעצמי שהלוואי שיקרה לי נס ואצא משם אל העולם הגדול ואיהפך לאיש מפורסם".

לא בתפקיד הליצן

בתור מי שקטף את התואר "האדם המצחיק ביותר בצרפת" במשאל שנערך באחד העיתונים, תוך כדי שהוא גובר על 49 מועמדים אחרים, אפשר היה לצפות ששיחה עם אלמלה תהיה רצופה צחוקים קורעי סרעפת. אלא שהוא לא מספק שום סחורה, אף לא בדיחה קטנה. גם חיוכים הוא מקפיד לשחרר במשורה. זה לא שהוא כבד להחריד או שלא נעים לשהות במחיצתו, ההיפך הוא הנכון - יש בו מכל טוב של בן שיח אידיאלי: נינוחות, נדיבות, קשב וסקרנות. הומור, אם בכלל מסתנן אל שיחה אישית עמו, הרי זה בתחפושת של חידודי לשון. וכדי שלא יהיו ספקות כלשהם הוא מוסיף: "אני לא מרגיש שום צורך למלא את תפקיד הליצן. בחיי הפרטיים אני מרפה מההומור".

אילו כישורים נדרשים כדי להיהפך לקומיקאי טוב?

"בראש ובראשונה, נקודת מבט. בלעדיה לא תוכל לפענח את העולם סביבך. הדבר השני הוא מה שנקרא בלטינית 'ויס קומיקה' (כוח קומי), התכונה המסתורית הזאת שהופכת אותך לאיש מצחיק. אתה יכול להיהפך לשחקן, רקדן או מוסיקאי, אבל אתה לא יכול להיהפך לאיש מצחיק. אספר סיפור שינסה להבהיר מהי אותה תכונה מסתורית שעליה אני מדבר. לפני כמה שנים, בזמן פסטיבל הסרטים בקאן, אני יושב בחדר אחד יחד עם עוד עשרה אנשים ומתכונן לפגישה ראשונה בחיי עם ג'רי סיינפלד. הבן-אדם, איך שהוא נכנס לחדר, מתבונן מסביבו, מצביע עלי ואומר: 'הנה הבחור המצחיק'. קומיקאים הם כמו חיות, הם מזהים אחד את השני, הם מחוברים זה לזה, מה שאי אפשר לומר למשל על שחקנים. טוב, זה מפני ששחקנים הם נרקיסיסטים".

מה מצחיק אותך?

"היבט ההפתעה. אדם הולך בצורה מטופשת או מחליק ברחוב, אלו סיטואציות שעשויות לגרום לי לצחוק. כי זה לא קטע סטנד-אפ כתוב, אלא משהו שקרה בתוך החיים עצמם, כך פתאום, ללא הכנה מוקדמת. הבעות פנים מצחיקות אותי, שוב, לא כשמטרתן היא להצחיק אותי בכוונה תחילה. לזאב רווח, שאת סרטיו אני מכיר ומוקיר, יש מנעד פנטסטי של מימיקות. אגב, רווח הוא אחד השחקנים שבגללם רציתי להיות שחקן. ראיתי בנעורי את 'טיפת מזל' ואני זוכר שאמרתי לעצמי: 'הנה בחור מרוקאי, סופר סטאר. גד, זה אפשרי'".

התפקידים הקולנועיים שעשית עד כה היו קומיים באופיים. מה מונע ממך לחצות את הקווים אל עבר התחום הדרמטי?

"אני לא חושב שאני צריך להיות ורסטילי. ואינני אומר את זה מחוסר ביטחון. להיפך: אני יודע מי אני, היכן נוח לי ובמה אני הכי טוב: בלהצחיק אנשים. מדוע אם כן לפזול לצדדים? סרט דרמטי רע הוא גרוע בהרבה מסרט מצחיק רע. כי בניגוד לקומדיה, דרמה טובה תלויה בהרבה מאוד גורמים: במאי, תסריט, סיפור טוב, פרטנר. בעבר הציעו לי תפקיד של רוצח קטלני. הגיע התסריט לביתי. ניגשתי אליו בשיא הרצינות ומתוך כוונה להיכנס לדמות. אלא שככל שהתקדמתי בקריאת העמודים, כך צחקתי יותר. האינסטינקט הקומי שבי הרג מיד את הדרמה. תסתכלי עלי ותגידי לי, יש לי עיניים של רוצח?"



אלמלה בהופעה. סיפור טיפוסי של ניידות חברתית


זאב רווח



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו