בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רואה את כל התמונה: ראיון עם איוואן באן, בכיר צלמי האדריכלות בעולם

ממגדל בורג' כאליפה בדובאי ועד בית האופרה החדש של זאהה חדיד בסין. לקראת תערוכה חדשה בצרפת מסביר איוואן באן, מחשובי צלמי האדריכלות בעולם, למה ההתרחשות והאנשים חשובים לו יותר מהבניינים עצמם

תגובות

מהו הסוד לצילום של תמונת פורטרט מושלמת? תאורה טובה, זווית מחמיאה, רצוי גם פיגורה מצודדת. רגע ספונטני אחד - זום, קליק - והצילום מוכן. לפחות עד שלב הריטושים. אבל מה קורה כאשר לתוך המסגרת צריך להכניס בניין, או אפילו שכונה או עיר שלמה, ולצלם אותם בצורה לא פחות מחמיאה?

בשש השנים האחרונות הצליח הצלם ההולנדי איוואן באן, בן 35, לחולל מהפכה בז'אנר של צילום אדריכלות וליצור דימויים מבריקים שהופכים בניינים מבטון, פלדה וזכוכית לסצינות מרתקות ומלאות חיים. עם רשימת לקוחות מכובדת כמו רם קולהאס, זאהה חדיד, טויו איטו וקזויו סג'ימה (סטודיו סאנה) הוא נחשב כיום לדמות המפתח בתחום, לא רק כמתעד של פרויקטים של אחרים אלא כיוצר חזותי מוערך בזכות עצמו.

בתערוכה חדשה, שתיפתח בשבוע הבא בגלריה וילה נואיי (Villa Noailles) בעיר הייר בדרום-מזרח צרפת, מציג באן 52 תמונות, כל אחד מהן לקוחה משבוע אחר בשנת 2010. זהו יומן מסע שמרכיב תמונת מצב מייצגת של האדריכלות העכשווית ביותר ברחבי העולם: ממגדל בורג' כאליפה בדובאי, גורד השחקים הגבוה בעולם, דרך מוזיאון קנוט המסון בנורווגיה שתיכנן סטיבן הול, וכלה בבית האופרה החדש של האדריכלית זאהה חדיד בעיר הסינית גואנז'ו, שמצליח למשוך תשומת לב בינלאומית עוד קודם שנפתח רשמית. לצד כל אחת מהתמונות תלוי טקסט אנקדוטלי קצר שכתב באן לפני או תוך כדי הצילום. הרצף של המחשבות מצטרף לכדי מכלול יצירתי.

"אנשים מכירים אותי כצלם אדריכלות אבל אני לא מגדיר את עצמי כאחד כזה", מסביר באן בשיחה טלפונית מבזל, לשם נסע כדי לתעד בניין פרמצויטי חדש של צמד האדריכלים השווייצים הרצוג ודה מרון. "אני מנסה להביא את הסיפור של הבניין: היכן הוא נמצא, למה הוא שם ומה עושים האנשים שחיים או עובדים בתוכו. האדריכלות היא רק רקע בתמונות שלי".

במשך עשרות שנים אדריכלים, יזמים ועורכי מגזינים נטו לחבב תצלומים אדריכליים "טהורים", עם נוכחות צורנית מובחנת של הבניין שמבהירה את מעלותיו. הרטוריקה החזותית ברורה: לעולם לא תמצאו שם פחי זבל, כביסה תלויה, דשא לא מכוסח או אנשים שאינם לבושים כהלכה. בחלק ניכר מהמקרים הפעילות האנושית אף נדחקת החוצה לחלוטין ומופיעה כדמויות מעומעמות וחסרות אישיות שנמצאות בתנועה. באן מבקש ליצור אוצר מלים חלופי לצילום האדריכלי ולהתעמת עם הניכור הזה. העבודות שלו מאופיינות בייצוג של קנה המידה והפעילות האנושית בתוך הבניין וכן ההקשר הסביבתי והחברתי של הסביבה המקיפה. "אני מנסה להכניס את חיי היום-יום שמתרחשים מסביב לאדריכלות. לא חשוב לי אור שמש מושלם, לדעתי בניין שמצולם בגשם שוטף מעניין בדיוק באותה המידה", הוא מבהיר.

המשרד הנייד

באן, בוגר האקדמיה המלכותית לאמנות בהאג, החל לצלם אדריכלות לפני שש שנים בלבד. אחרי תקופה ארוכה של עבודה בניו יורק הוא נחשף למחקר שביצע משרדו של האדריכל ההולנדי רם קולהאס על ההיסטוריה של אירופה, ופנה אל קולהאס עצמו בהצעה להפוך את הפרויקט לאתר אינטרנט אינטראקטיבי. הקשר בין השניים התפתח לשיתוף פעולה, במסגרתו התבקש באן לתעד את תהליך הבנייה של בניין הטלוויזיה הממלכתית של סין (CCTV) בבייג'ין. הוא החל לטוס לשם מדי חודשיים ופגש את 10,000 פועלי הבנייה שהתגוררו באתר ויצרו קהילות עצמאיות.

את שארית הזמן הוא בחר להקדיש, באופן לא מפתיע, לפרויקטים בולטים אחרים שנבנו בעיר באותה שעה. הוא יצר קשר עם הרצוג ודה מרון והציע להם לצלם את אצטדיון "קן הציפור" שנבנה לכבוד האולימפיאדה. גם האדריכל האמריקאי הידוע סטיבן הול זכה להצעה דומה: לצלם את הפרויקט "Linked Hybrid" (שכולל שישה מגדלי מגורים מחוברים בגשרים) שבנייתו החלה באותה התקופה. במידה מסוימת, לא האדריכלים בחרו בצלם אלא באן בחר בהם.

אמנם יש לו דירה וסטודיו קטן בעיר הולדתו אמסטרדם, אבל את ה"משרד" האמיתי עם ציוד הצילום והמחשב האישי הוא נושא עמו לכל מקום בתיק כתף לא אופנתי. הוא לא נשוי ("זה קשה להיות נשוי כשכל יומיים אתה במטוס אחר") ואינו מחויב לעבודה קבועה, ומשום כך הוא פנוי כמעט תמיד לעבודה חדשה בכל מקום בעולם. בשבוע שעבר הספיק לבקר במיאמי, בזל וציריך ובימים הקרובים הוא אמור לנסוע שוב לסין.

במיאמי הוא הוזמן לצלם את יצירתו החדשה של האדריכל האמריקאי פרנק גרי, בניין האקדמיה למוסיקה "סימפוניית העולם החדש" שנפתח בשבוע שעבר. "זה בניין יפה מאוד שמוקף בפארק נפלא, אבל במובן מסוים הוא פחות 'חדש' מהבניינים העכשוויים של גרי. כשאני ניגש לצלם בניין אני מקפיד לחפש את הצד החדשני שלו והיה לי מעט מזה שם. קח לדוגמה את הבניינים של הרצוג ודה מרון, כל בניין שלהם הוא המצאה חדשה לגמרי ולכן זה מרתק לצלם אותם".

בישראל הוא ביקר עד כה שלוש פעמים, פעמיים בהזמנת משרד האדריכלים התל-אביבי מייזליץ-כסיף, כדי לצלם את פרויקט נמל תל אביב והמרכז לשירותים קהילתיים ברחוב ארלוזורוב בתל אביב, ופעם נוספת בהזמנת מרכז פרס לשלום. ייתכן שבסתיו הקרוב הוא ישוב לכאן לרגל חנוכת האגף החדש של מוזיאון תל אביב בתכנונו של האדריכל האמריקאי פרסטון סקוט כהן.

באן עוקב מקרוב אחרי מדורי האדריכלות המתפרסמים בעיתוני העולם ומעודכן מאוד בפרויקטים עכשוויים ועתידיים של אדריכלי צמרת. הוא מצטער מאוד שלא הצליח לצלם את מוזיאון העיצוב בחולון שנפתח בשנה שעברה. "ראיתי את הבניין עוד בתהליך הבנייה, אבל כשפניתי אליהם בנוגע לצילום הם אמרו לי שהם מעדיפים לסגור עם מישהו מקומי".

במקביל לשגרת הצילום באן הספיק להשתתף בארבע תערוכות, לפרסם עבודות בעיתונים ובמגזינים נחשבים כמו "ניו יורק טיימס", "ניו יורקר" ו"דומוס" ולפרסם ארבעה ספרי תצלומים. הבולט שבהם מתעד מקרוב את עבודותיהם האחרונות של האדריכלים היפאניים קזויו סג'ימה וריו נישיזאווה (סטודיו סאנה) שזכו בפרס פריצקר בשנה שעברה.

צילום אדריכלות החל להתפתח כז'אנר עצמאי במחצית המאה ה-19, על ידי צלמים כמו אלברט לוי הצרפתי ופרנסיס פרית הבריטי, שהתעסקו בפן התיעודי של האדריכלות וערכו מסעות מחקר ארוכים באמריקה, אירופה והמזרח התיכון. במאה ה-20 סייעו הצלמים עזרא סטולר וג'וליוס שולמן להפיץ את הבשורה המודרניסטית ולהפוך אדריכלים כמו פרנק לויד רייט ומיס ון דר רוהה לגיבורי תרבות. הם בחרו להתמקד בתכונות הגיאומטריות והחלליות של הבניין, להציג אותו כאובייקט טהור וסופר אסתטי, ולא להעלות לדיון את ההקשר הסביבתי או הפוליטי שלו.

שולמן, שמת לפני כשנה וחצי, בן 98, אחראי לכמה מהדימויים המכוננים של אדריכלות המאה ה-20, בהם התצלום האיקוני של "בית לדוגמה מס' 22" בלוס אנג'לס. לאחר מותו הוקמה על שמו קרן שמעניקה פרסים כספיים שנתיים לצלמי אדריכלות. באופן טבעי באן זכה בפרס הראשון שחולק לפני כמה חודשים.

"אני מעריך מאוד את העבודה של ג'וליוס שולמן, הוא היה חלוץ ואני חושב ששנינו חולקים את אותה סקרנות. הוא ניסה להשיג תמונות מלאות חיים, אף שבתקופתו היו בעיות טכניות רבות עם תצלומי אדריכלות. היית צריך מצלמה גדולה ומסורבלת, תאורה, חצובות וצוות גדול ולכן התצלומים היו סטטיים מאוד. שולמן ניסה לעקוף את הבעיה הזאת והכניס אל תוך התמונות אנשים, אבל הבעיה שהם תמיד נראים כמו ניצבים. אני מנסה לעבוד עם מה שיש. מסתובב רק עם מצלמה קטנה ומנסה לתפוס רגעים בלתי צפויים שמתרחשים במסגרת האדריכלית, מחוץ ובתוך הבניין".

באן זוכה ליד חופשית מהאדריכלים המזמינים את עבודתו וכמעט אינו עומד עמם בקשר. "אני חושב שהכוח שלי הוא ללכת לפרויקט ללא שום ידע מוקדם. הרי אדריכל עובד על בניין במשך חמש, שש או אפילו עשר שנים. הוא כבר מכיר אותו בעל פה. כשאתה מתחיל מאפס יש לך יתרון בתיעוד".

דוגמה טובה לכך אפשר לראות בסדרת התצלומים שלו בעבור מרכז האמנויות "סקיד רואו" בלוס אנג'לס, שממוקם באחת השכונות העניות והמסוכנות ביותר בעיר ובארצות הברית כולה. האדריכל מייקל מלצן בחר לתכנן שם קמפוס ובו סדנאות כיתות ואולמות ולצבוע אותו בלבן בוהק, כסמל לניצחון על ההזנחה ועל העזובה. באן בחר להתייחס לממד התרפויטי של המרכז - שכר מסוק וצילם אותו מעל בשעת דמדומים. בתצלום, שהופיע לאחרונה בתערוכה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, אפשר לראות את המרכז ככתם מרובע ולבן בתוך מרקם עירוני צפוף ואפור. ברקע נוכחים המגדלים של מרכז לוס אנג'לס שמסמנים את הגבול שבו מסתיימת העיר ומתחילה ההזנחה. הקומפוזיציה המדויקת של צבע וצורה שרקח באן מחדדת את תפקידו החשוב של הבניין בתוך השכונה.

אף שהוא מקפיד לנסוע לאפריקה מדי כמה חודשים ולתעד שם מוסדות ציבור ובתי ספר חדשים (ובפרט את הקהילה שנוצרת סביבם), חלק ניכר מעבודתו מוקדש לצילום של פרויקטים מונומנטליים של כוכבים כמו זאהה חדיד ופרנק גרי. במודע או שלא במודע, הוא אחד הסייענים הגדולים ביותר להפצתה של אדריכלות ראווה יקרה שעד המשבר הכלכלי העולמי היתה הבון טון. היכולת שלו לייצר תמונה מושכת אך ידידותית למשתמש חשובה בעידן שבו לדימוי יש כוח אדיר, לעתים אף רב יותר מהמקור. הוא מעיד שאינו חף מביקורת כלפי מושאי הצילום שלו, גם אם הם עשויים מבטון ופלדה.

"אני מצלם הרבה פרויקטים בעייתיים, כמו למשל מגדל בורג' כאליפה. זה פרויקט עצום שהיה יכול להיבנות רק בדובאי ורק בעידן שלנו, אבל למען האמת הוא לא מתאים למקום. בתמונות ניסיתי להראות את הגודל שלו ממרחקים ולטעון שלמרות העוצמה שלו הוא אינו יכול להתחרות במדבר. תחשוב על אדם שעומד במרפסת בקומה ה-80, על מה הוא מביט? אין בדובאי קו רקיע אמיתי כמו בניו יורק או טוקיו. הכל ריק מסביב. זה קיבל ביטוי חזק בתצלום שלי".

הוא מספר גם על מרתון הבנייה הסיני של עשרות בתי אופרה ומוזיאונים שנותרים ריקים בהיעדר אוספי אמנות משמעותיים או הרכבים שיופיעו בהם, "אני מתמקד בריקנות שלהם, זאת אדריכלות מדהימה ללא שימוש". האם הלקוחות שלו הפנימו את האמירה או התלוננו לפניו על איכות התמונות? הוא חושב לרגע, ועונה בצחוק: "בהתחשב בכך שממשיכים להזמין אותי נראה שלא, אני לא בטוח שהם קלטו את הביקורת".



מוזיאון קנוט המסון בנורווגיה, שתיכנן סטיבן הול, בתצלום של באן. לא מתעניין במושלם


איוואן באן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו