בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מיכאל הנדלזלץ | ובכל זאת נוע תנוע

אחרי שנים של כתיבה, סוף סוף יכול מבקר "הארץ" להצביע על נקודה שבה הטביע את חותמו על התיאטרון. ולו גם בסוגיה חוץ-אמנותית שיש לו בה אינטרס אישי

תגובות

יותר מ-40 שנה אני רואה הצגות תיאטרון בישראל בעין מקצועית, והרבה מאוד פעמים אני מוצא עצמי מעקם את האף. אני מסביר בדפוס שוב ושוב מה לא נאה בעיני בתיאטרון הישראלי, וכבר כמעט התייאשתי מן האפשרות שאצליח לשנותו.

לכן אני שמח וגאה לבשר שסוף סוף חוללתי שינוי של ממש. ולא ברמתו של התיאטרון בישראל - שאיפה שגובלת בשיגעון גדלות ומבוססת בהכרח על הכללה בעניין ערטילאי למדי - אלא שינוי מוחשי, שאפשר לראותו בעין בלתי מזוינת, בתיאטרון אחד מסוים. ואני כל כך בטוח שאת השינוי הזה אני יכול לזקוף לזכותי, עד כי אני מוכן גם לנקוב בשמו של התיאטרון: התיאטרון הקאמרי, המציג זה שבע שנים במשכנו החדש בפינת הרחובות שאול המלך וליאונרדו דה וינצ'י בתל אביב.

רחוק, אבל לעומת זאת בצד

כדי לסבר אך האוזן ולבסס את הטיעון, עלי לגולל את הסרט לאחור ולהתחיל מבראשית. יצאתי לדרכי הביקורתית באשליה, המשותפת למבקרים צעירים רבים, שאני כל יודע וכל יכול. ארעים בקולי, מי לא יירא - חשבתי. "ויהי במחצית נתיב חיי", בפראפרזה על פתיחת "הקומדיה האלוהית" של דנטה, גיליתי שאני מוגבל. לא בהבנת מה שאני רואה ומרגיש כשאני מסתכל על שחקנים על במה (זו טענה מקובלת כלפי מבקרי תיאטרון באשר הם מקדמת דנא), ולא רק בטעמי האמנותיים, שגם על פי הודאתי הם שמרניים משהו (אף שאני מתעקש שאני פתוח לכל דבר שונה וחדש בעל ערך). בערך לפני 15 שנה התברר לי שאני "מאותגר תנועתית", או במלים אחרות - מתקשה בהליכה ונאלץ להיעזר לצורכי תנועה בקלנועית חשמלית.

זה שימח מאוד את הנהלות התיאטרון, לא משום שמחה לאידי, חלילה, אלא בשל העובדה הפשוטה שעתה הגעתי לאולם עם הכיסא שלי מהבית, והכרטיס שניתן לי לצורך כניסה לאולם לא בא על חשבון מושב שיכול להימכר במחיר מלא. אבל אם עד אז הסתכלתי על הצגות רק בעין עקומה (באופן מסורתי, מבקרי תיאטרון יושבים בקצה השורה, כדי שיוכלו לצאת מן האולם כדי לכתוב את ביקורותיהם בלי להפריע לשאר היושבים בשורה), עתה נידונתי לראות את ההצגות גם קרוב מדי או רחוק מדי: מן השורה הראשונה או האחרונה באולם, בהתאם למיקומן של דלתות הכניסה לאולם.

זה הבהיר לי מה שכנראה יודעים הרבה צופים, ובוודאי אלה שאיתרע מזלם להיות נכים מאותגרי מדרגות (רוב אולמות התיאטרון בעולם מדורגים): דברים שרואים משם, לא רואים מכאן. מן השורה הראשונה אתה רואה את נחירי השחקנית, אבל עשוי להיות עיוור לחן הנפלא של תנועת כל גופה. מן השורה האחרונה אתה מקבל מבט כללי, אבל מאבד את הפרטים.

אם אתה לא יכול לגבור עליהם, קבל את הדין והצטרף אליהם. אמרתי לעצמי שככה בנו אולמות תיאטרון בארצנו הקטנה ומוקפת האויבים לפני שהתקבלה הנורמה של הבטחת נגישות למוגבלים (ואף תוקנו תקנות המחייבות הבטחת נגישות במבני ציבור), וראיתי את מה שיכולתי מהיכן שיכולתי. כך, למשל, באולם הגדול של התיאטרון הקאמרי מן השורה האחרונה באולם, שורה 18, שהגישה אליה היא מהקומה הראשונה. חלקתי את גורלם של אחי לצרה (המוגבלים, לא המבקרים): רחוק, אבל לעומת זאת בצד, וחשבתי לי שככה זה ואין מה לעשות.

עד שהזדמן לי לבקר בלונדון, שהווסט-אנד שלה מלא באולמות שנבנו בתקופה שבה לכל נכה שרצה ללכת לתיאטרון היו די משרתים שיישאוהו על כפיים מן הכניסה עד למושבו באולם.

באחד מביקורי בלונדון רכשתי את הכרטיס שאפשר היה לרכוש להצגה מאוד מבוקשת, נחוש בדעתי לעלות או לרדת בכל המדרגות שצריך, כשאני נעזר בנחישות, כוח זרועותי, קבי, מעקי המדרגות ונדיבות לבם של זרים. כשהגעתי על קלנועיתי לקופה כדי לקחת את הכרטיס שהוזמן באינטרנט, שאלה הקופאית אם אני פנוי להצגה היומית מחרתיים. הייתי, ועל כן היא הציעה לי להחליף את הכרטיס שברשותי לכרטיס בתא המיועד למוגבלים כמוני, שהגישה אליו היא מהרחוב, עם מדרגה אחת בלבד, וצמוד אליו גם תא שירותים.

כך גיליתי שבלונדון, המכה של התיאטרון, בכל אולם שמורים כמה מקומות לצופים נכים, הנמכרים בהנחה ניכרת, להם ולמלוויהם. יום אחד הגעתי למדרכה בשדרות שפטסברי, בקדמתו של תיאטרון שבו עמדתי לצפות, עם חבר, בהצגת "כן, אדוני ראש הממשלה". בעודי ממתין בחוץ ניגש אלי סדרן שצד אותי בעיני הנץ שלו, והודיע לי שהוא ממונה על הטיפול בי באותו ערב. כשהגיע הזמן להיכנס לאולם הוא הביא רמפה ניידת שאיפשרה לי להיכנס לבניין מכניסה צדדית, הוליך אותי לשורה הראשונה ביציע הראשון (הנקרא "מלכותי"), שם פונו מושבים מן השורה הראשונה, ובהפסקה בא לבדוק אם נחוץ לי דבר מה (ממתק או משקה מן המזנון, שהוא התנדב לרכוש בשבילי, בכספי כמובן).

לצד האולמות הוותיקים של לונדון, יש בה אולמות תיאטרון רבים שהיו בעברם חללים מסחריים. במקומות כאלה, שהוסבו לאולמות, מובטחת גישה קלה לנכים, והמקומות השמורים להם הם מהטובים באולם. באחד התיאטרונים הללו התנסיתי אפילו במעלית מתוחכמת שהעלתה אותי היישר אל אמצע השורה האחרונה (הקרובה למדי, האולם הוא קטן) ממפלס הכניסה.

לשיאם הגיעו הדברים בתיאטרון "דאצ'ס" שבו הופיע מייקל גמבון בהצגה "סרטו האחרון של קראפ" של סמואל בקט. כשהתקשרתי להזמין את הכרטיס ביקשו שאמתין עד שיבררו אם המתקן הנייד לנכים שהם חולקים עם תיאטרון סמוך פנוי באותו תאריך. הוא היה פנוי. כשהגעתי, שלושה סדרנים סייעו לי לעלות עם קלנועיתי על המתקן, הנוסע על זחליל, והורידו אותי 19 מדרגות (בשלוש דיוטות) למטה, וגם העלו אותי באותה דרך למעלה בתום ההצגה.

רמפה קטנה, שיפור ענקי

ועכשיו נריץ את הסרט קדימה, לאולם 1 של התיאטרון הקאמרי. הנכנסים אליו מן הכניסה הראשית, בקומת הקרקע של בניין התיאטרון, צריכים לטפס כ-20 (מודה שלא ספרתי, כי לא טיפסתי; אולי קצת פחות) מדרגות, ואז הם נמצאים במפלס של שורה 9. משם הם מטפסים מעלה או יורדים מטה לשורה שלהם.

יום אחד, בדרכי על קלנועיתי לאולם קאמרי 4, שלשמאלו של קאמרי 1, אחרי נסיעה במסדרון בשיפוע מתון, ממש לפני הפנייה שמאלה לאולם 4, ראיתי מימיני דלת. פתחתי אותה, עברתי דרכה, ומצאתי עצמי באולם 1, בגובה מפלס הבמה. עוד כמה מטרים ימינה, נתקלתי בשתי מדרגות שרק הן הפרידו ביני לבין ראש גרם המדרגות מאולם הכניסה, בגובה שורה 9 - פחות או יותר המקום הטוב באולם.

רצה המקרה, ובאותו רגע נתקלתי באדריכל אמנון רכטר, שהשתתף בתכנון והיה אחראי לביצוע הבניין החדש של התיאטרון במשכן לאמנויות הבמה שתיכנן אביו יעקב רכטר (שהלך לעולמו לפני שבניין הקאמרי הושלם). "למה לא לבנות כאן רמפה?" שאלתי את רכטר. היה לנו ויכוח קצר, שבסופו הוא הסכים שזה דווקא רעיון טוב.

וכך חלפו להם כמה חודשים, ואני חרקתי שיניים והמשכתי לטפס את שתי המדרגות הללו, נהנה לראות הצגות מן המקום שממנו התרגלתי לראות אותן, עד שיום אחד פתחתי את הדלת מן המסדרון המוביל לקאמרי 4, פניתי ימינה, וגיליתי רמפה בנויה לתלפיות, שאיפשרה לי להעפיל עם כיסאי לקצה שורה 9.

עכשיו אתם מבינים, אני מקווה, שיש רגליים (או גלגלים) לטענתי שחוללתי שינוי בתיאטרון הקאמרי בתל אביב. מעתה יכולים המרותקים לכיסא גלגלים לראות הצגות משורה 9. יש עוד מקום לשיפורים (אני מוכן לפרט אם אתבקש), אבל אני הרגשתי כמו תערובת של אלוהים שברא את העולם וניל ארמסטרונג שהציב את רגלו על הירח. רמפה קטן לתיאטרון, שיפור ענקי למוגבלים תנועתית.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו