בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צעדים בוני אמון: שני ספרים חדשים על פרד אסטר

החתרנות, האלגנטיות וההתלהבות. שני ספרים על פרד אסטר, שרואים אור מחדש, מראים כיצד הצליח באמצעות הריקוד לגשר על הפערים בין שחורים ללבנים

תגובות

כיצד עלינו להגיב היום ל"Bojangles of Harlem", ריקוד הסולו הארוך מהסרט מ-1936 "בקצב הסווינג" שבו פרד אסטר, אז בשיא תהילתו, מופיע בפנים צבועות שחור במראה המזכיר את הרקדן האפרו-אמריקאי ביל רובינסון? אין על כך תשובה קלה.

תמונת הפתיחה היא קריקטורה בוטה של רובינסון: מאחורי סוליות נעליים ענקיות נראות פנים שחורות בעלות שפתיים עבות, שמעליהן מגבעת ועניבת פרפר מנוקדת. לאחר מכן נשות מקהלה גוררות את הנעליים לשני הצדדים כדי לחשוף רגליים ענקיות במכנסיים - שבסופם יושב אסטר. הנשים מרחיקות את הרגליים. אסטר פורץ קדימה בריקוד.

אבל מה שבא לאחר מכן הוא לא ניסיון מסורתי להידמות לאדם שחור. למשל, השפתיים והעיניים הלבנות שלו אינן מוגדלות באמצעות איפור, בניגוד למשל לאל ג'ונסון ב"זמר הג'ז". ב"Bojangles of Harlem" אסטר הרבה פחות קריקטוריסטי מאשר מראה פניו. ועוד דוגמה, אחרי שהמקהלה רוקדת בתלבושות לבנות ושחורות לסירוגין כמו כדי להעביר מסר בנוגע לגזע, אסטר יוצר מורכבות קצבית עד לשיאים מפוארים בשלוש הדקות האחרונות.

לרגל הוצאתם מחדש של שני הספרים המרכזיים על אסטר, כדאי להפנות מבט נוסף לעבר "Bojangles". אף שצביעה בשחור של הפנים בהחלט מביעה פעמים רבות רגש גזעני, לעתים קרובות עשו בכך שימוש חתרני. כאן אסטר מערער על הקריקטורה הגזענית כדי לחגוג את המסורת השחורה של ריקוד הסטפס. הריקוד שלו אינו חיקוי ספציפי של רובינסון: הטורסו של אסטר זז לא מעט, בעוד ההליכה של רובינסון היתה רחוקה מלהיות זקופה. למעשה, היו רקדני סטפס שחורים שאסטר העריץ הרבה יותר מאשר את רובינסון: במיוחד ג'ון בבלס, שאסטר חשב שהוא נפלא. אבל רובינסון, הודות לסרטיו עם שירלי טמפל ("Rebecca of Sunnybrook Farm" ועוד), היה רקדן הסטפס השחור המפורסם ביותר בעולם; שיר ה"Bojangles" חגג את ההישג שלו.

הסרט "בקצב הסווינג" יצא ב-1936. באותה שנה יצא לאור הספר "חלף עם הרוח" שהביע גישה אוהדת כלפי הקו-קלוקס-קלאן והזמרת והרקדנית השחורה ג'וזפין בייקר שבה לאמריקה כשהיא מלווה גברים לבנים בקטע מחול של ג'ורג' בלנשיין, רק כדי לגלות שכמה שחקנים-עמיתים לבנים נידו אותה והביקורת בניו יורק צינזרה אותה. לנוכח העמדות האמריקאיות הלבנות הללו כלפי שחורים בתקופה ההיא, טבעה של המחווה ב"Bojangles" נהפך לברור הרבה יותר. הוא והמקהלה מתחילים במוטיב של מחוות גופניות, מנופפים בידיהם באוויר כשכפות ידיהם מופנות לעבר הקהל, בהתייחסות ברורה במיוחד לג'ז.

אדם אחד שהעלה ליוטיוב קליפ של "Bojangles" הקדים אותו בהערה "בבקשה תקראו את זה לפני שתצעקו 'גזען!'" אבל צריך לצפות ב"Bojangles" כמה פעמים, כי זהו אחד מריקודי הסולו הקצביים מלאי הדמיון ביותר של אסטר.

אין רקדן מבצע מלהיב יותר מאסטר. ואין בנמצא בני לוויה טובים יותר לאמנות שלו מאשר שתי ההוצאות המחודשות של "The Fred Astaire and Ginger Rogers Book" מאת ארלן קרוס מ-1972 ו"Astaire Dancing: The Musical Films" מאת ג'ון מולר מ-1985.

הספר של קרוס הוא מופת של חיסכון במלים, תפישה היסטורית ורגש. בעוד שאסטר זכה תמיד לשבחים כרקדן, במידה לא מבוטלת קרוס היא שהפנתה את תשומת הלב לגדולתו של אסטר ככוריאוגרף ולכישורים האקספרסיביים של הדואטים שלו עם רוג'רס. על המקצבים המנוגדים של ה"Bojangles" של אסטר היא כותבת "האיש שכונה המוצרט של הרקדנים נהפך כאן לסטרווינסקי". מבין הספרים על אסטר שפורסמו לאחר ספרה של קרוס, זה של מולר מתבלט כמקיף ביותר. הספר, שסוקר את כל 31 סרטי הריקוד של אסטר ומציג שפע רב של תמונות, הוא דוגמה למחקר מדוקדק וקפדני.

כיום אין עוררין על עליונותם של רקדני הסטפס השחורים. אבל למרבה הצער, אסטר ורקדני סטפס לבנים אחרים נדחקו מפנתאון רקדני הסטפס, כפי שנעשה במופע שהועלה בארצות הברית ב-1995 ועסק בהיסטוריה של הסטפס.

כמובן, הריקוד של אסטר הרחיק הרבה מעבר לסטפס - כמו וירטואוזים רבים, לבנים או שחורים הוא התנגד להגדרות - אבל מה שהוא עושה ב"Bojangles" ובריקודי סולו רבים אחרים הוא לא ריקוד סלוני. ב-1981, כשקיבל פרס על מפעל חיים מהמכון האמריקאי לקולנוע, הוא נזכר כיצד "כתש את הרצפה". הוא נותר רקדן סטפס בעל סגנון מצטיין בשל כמה סיבות: הדרך שבה כלל את פלג גופו העליון בתנועה, שיתופי הפעולה שלו עם ג'ורג' גרשווין, אירווינג ברלין, קול פורטר, ג'רום קרן ומלחינים אחרים, והדואטים שבהם הוא השתמש בסטפס ככלי לביטוי רומנטי.

ראוי לשים לב גם ל-21 הסרטים שבהם אסטר רוקד לא עם ג'ינג'ר רוג'רס, אלא לבדו או עם אחרים: הם כוללים כמה מהריקודים המופלאים ביותר שנוצרו מעולם. באופן מרגיז, כמה מהטובים ביותר מביניהם עדיין לא הופיעו בדי-וי-די או זמינים להורדה. כך שמזל שיש יוטיוב. שם לפחות אפשר למצוא את הסולואים המופלאים שלו ב"Nice Work if You Can Get It" (מתוך "עלמה במצוקה" מ-1937) ו"(and One More for the Road) One for My Baby" (מתוך "השמים הם הגבול" מ-1943). אין שני קטעים שמראים באופן טוב יותר עד כמה אסטר פיתח את האמנות שלו מעבר להישגים של עבודתו עם רוג'רס.

"Nice Work" הוא אחת הדוגמאות הנדירות אבל המופלאות שבהן הוא הצליח להנציח את הריקוד בטייק רציף אחד. כאילו לא היה בכך אתגר גדול, זהו גם הריקוד שבו אסטר הופך עצמו לנגן כלי הקשה. הוא רוקד בתוך הקשת הצרה שנוצרה על ידי מערכת תופים, והתופים הללו - שבהם הוא מנגן הן באמצעות מקלות והן בקפיצות או חבטות של כפות רגליו - נהפכים לחלק מהסאונד.

כפי שמולר מציין, הריקוד הוא גם "תענוג ויזואלי" - כשהגפיים של אסטר נעות בכיוונים שונים ברצף בלתי צפוי. אחת התנועות הטובות ביותר שלו, סמוך להתחלה, מגיעה כאשר "נראה שאסטר נותן לצליל של פעמון של פרה להעביר גלים דרך גופו".

"עלמה במצוקה" בכלל ו"Nice Work" בפרט מפתחים רעיון שכבר הוכיח את עצמו ב"כובע צילינדר": אסטר הוא האמריקאי החתרן שכפות רגליו הזריזות ומקצבי הג'ז שלו מערערים את הנימוסים הסדורים של החברה הגבוהה האנגלית. הם מזכירים את ההסבר העוקצני של בלנשיין לשאלה מדוע הוא מעולם לא זכה לדי כבוד כדי להשתקע באנגליה: שם, הוא אמר, "אם אתה ער, זה כבר וולגרי".

ואם מדברים על חתרנות, הפנים של אסטר ב"Nice Work" הם בועה רחבת עיניים - כאן אפשר לראות מדוע לעתים קרובות השוו אותו למיקי מאוס - וההליכה שלו היא לפרקים תמצית האלגנטיות של ריקודים סלוניים. אבל כל גופו מתפרץ בשמחה בכל דרך אפשרית.

מה שהיה חתרני בשנות ה-30 נהפך לפוגעני או נפיץ בשנות ה-40. אז רקיעות הרגליים בריקודי הסולו שלו היו דומיננטיות מאי פעם. והוא מצא דמות שתתאים לכך. ב"One for My Baby" הוא - שלפני כן היה קורן ומתוק - נהפך לאפל ומריר. בעת ריקוד הסטפס הוא שובר זכוכיות ומנפץ מראה כשהוא משליך עליה שרפרף - אבל הפראות הזאת נדמית כמכוונת כלפי עצמו. כאחד משלושת הריקודים ה"שיכורים" שלו מהתקופה ההיא, זוהי נקודת שיא משמעותית בקריירה שלו - ולפיכך בכל ההיסטוריה של הריקוד. הכוח שבה נותר מזעזע.



אסטר בסרט גרבי משי מ-1957. הרבה מעבר לסטפס


אסטר בפנים צבועות שחור בסרט בקצב הסווינג מ-1936



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו