בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התערוכה "יופי" | שרידי חטא ותוהו

בלי קלישאות או הגחכה של אובייקט הצילום, התערוכה "יופי", שמפגישה בין שבע אמניות, יוצרת תחושה של מקהלה משותפת

תגובות

"יופי", המוצגת בגלריה פלורנטין 45 בתל אביב, היא תערוכה מהוקצעת, מעוצבת היטב ומסקרנת. מוצגות בה עבודות של שבע אמניות, שרובן מיעטו עד כה להציג וכמעט כולן עשו זאת בעיקר במסגרות סטודנטיאליות. כעת הן מציגות מבלי לחסות בצל כנפיו של מוסד זה או אחר. התוצאה, מעבר לכך שהיא כשם התערוכה, יפה, גם יוצרת תחושה של מקהלת קולות משותפים ואולי, יש לומר בזהירות יתרה, גם התרקמות סגנון.

אין בתערוכה עבודות ענק מהסוג שנהפכו לקלישאה של "צילום אמנותי", מעין מצב שבו ככל שדימוי יוגדל הוא ייהפך, כבמטה קסם, לטעון יותר. אין כאן עבודות הנראות כאילו נועדו לעטר כתבות מגזינים של סופי שבוע. אין כאן הגחכה של אובייקט הצילום, אין מלודרמה תוכנית ואין תצלום שנראה מרושל או מקרי. שבע האמניות המציגות הן כבר בשלב שבו אין מתהדרים באילמות הדימוי.

את התערוכה פותחת עבודה של עילית אזולאי, המוכרת מבין האמניות. העבודה, "מברק 24" מ-2010, נראית כהמשך לשלוש עבודות יפות מאוד שלה שהוצגו בקיץ בתערוכת בוגרי התואר השני של בצלאל והיו בהן תנופה, עניין, עומק והיגד. העבודה הנוכחית קטנה בהרבה מאלה שהציגה בעבר אבל ממשיכה את החתירה לפנורמה מנטלית, שנראית כשרידי חטא ותוהו: חוט ברזל, צילום שחור לבן, חלקי מתכת של דברים שהתפרקו או שופדו כמו פרפרים שניצודו והודקו לקיר מטויח לבן. אזולאי מטפלת במה שפקע, טבע דומם ללא חסד. דבר אינו מחבר בין החומרים בעבודה פרט לכך שהם פסולת והם מאיימים כסמלים טוטליטריים. שם העבודה "מברק 24" מגדיר אותה כיחידה אחת, יממה בחיי דמות מומצאת ששולחת מברק לתודעת הצופים כדבר שנועד לרצד לרגע, להיות אור, ממוקד כלהבת נר על שברי מציאות.

מהוקצעות מאוד גם העבודות של מיכל קול, שמציגה עבודה עשויה כרוזטה ובה מגזרות משטרות בריטיים. אבל השפעתו של דמיאן הירסט ניכרת כאן יתר על המידה.

העבודות של אלה ליטביץ מציגות זוגות תאומים בקנדידו גודוי בדרום ברזיל, אזור שהתפרסם בגלל השיעור הגבוה של ילודת תאומים ומשום שלפני כשנתיים פורסמה ביוגרפיה שנויה במחלוקת על ד"ר מנגלה ולפיה הפושע הנאצי המשיך שם בניסוייו. אלה העבודות החלשות בתערוכה; הן נעשו על פי תבנית של תצלומי דיוקנאות שכבר נהפכו לשחוקים, החל בתצלום תאומות מבוגרות שזר עומד ביניהן, שנראה כי הושפע מאוד מתצלומיה של ורדי כהנא, וכלה בנשים צעירות המישירות מבט למצלמה, שהעמדתן מזכירה עבודות של אמנים רבים ובהם רינקה דיקסטרה ההולנדית ודוד עדיקא הישראלי.

המשמעות הנוספת נעוצה רק בסיפור ההיסטורי המחריד שכאן אינו מתגלה בדרך מעניינת במיוחד. קרוב לוודאי שקובץ תמונות תאומים מכל הגילים מעורר בקרב ישראלים-יהודים קונוטציה לאושוויץ. העבודות של ליטביץ אינן מרחיקות למחוזות שבהם הכפילות נהפכת לחומר לפחדים קמאיים או לדיון בייחוד כבסיס להגדרה עצמית.

רוסלנה ליכטציאר מציגה שתי עבודות מצוינות. האחת היא עבודת וידיאו ללא שם, תצלום סטילס המוקרן בווידיאו ובו נראה וילון. השנייה היא תצלום נוף "1 Fatherland". השם מתייחס למינוח בעל גוון פשיסטי למולדת, גלגול ה"פאטריה" הרומי שגלומה בו עליונות רעיון המולדת על כל אידיאל אחר וגם לספר בעל שם זה של הסופר הבריטי רוברט האריס, שהציג עולם שבו גרמניה ניצחה במלחמת העולם השנייה.

הנוף בתצלום נראה כאילו צולם מבעד שמשת מכונית או מתוך סרט. זהו נוף לוהב ומרצד של נהר ושתי גדותיו שנראה כבד, מתנודד בצבעוניות של צהוב ירוק חולה, עד שנדמה כי ההבטחה היחידה הגלומה בו היא להיות נחל אכזב. הווילון מזכיר ציור נהדר של עוזי קצב, גם הוא של וילון, שהוצג בתערוכת יחיד שלו בגלריה אלון שגב בתל אביב לפני כשנתיים. הווילון של ליכטציאר כלוא בין תנועה לדממה. זהו וילון מוגף אבל לא כבוי. היא מצליחה ליצור בשתי העבודות תחושה של דבר מה בוער בלב חומר מפכה.

אלי אהרוני היא אחת האמניות המסקרנות ביותר. שתי עבודות שלה הן דימויים שיש בהם דמויות בעלי חיים, ברבור וחמור. העבודה עם הברבור עשויה בגוונים של חום ושחור עמומים, כמו תצלום ישן שהצהיב. זהו שילוב של תחריט וצילום ועל צוואר הברבור יש כתב שנדמה כי הוא מוקרן עליו. הברבור מייצג אצילות והמפגש של הכתב עם הדיוקן שלו יוצר רגע אפל. בדימוי עם החמור שדמותו כמו מגיחה מצד של דף מספר בצרפתית המצולם במהופך יש דמיון לעבודות של לינדה הופנאגל, אבל ללא הנשכנות שלה.

הדימויים היפים והישנים כביכול כמו מתייחסים לימי ראשית הדפוס והרישום הווירטואוזי (על הדעת עולה דירר). אבל הרצון ליצור אמנות המזכירה את העבר עשוי להיות בעייתי. זוהי מעין בחירת דרך קיצור לקבלת הילה של איכות. עם זאת, יהיה מעניין לעקוב אחרי האמנית בעתיד.

"יופי". גלריה פלורנטין 45, תל אביב. אוצר: רועי קופר. שעות פתיחה: יום שני עד חמישי, 16:00-18:00; יום שישי ושבת, 11:00-13:00. עד 26 בחודש



עילית אזולאי, מברק 24, 2010


אלי אהרוני, House on a Tree, 2009

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו