בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גברת מג'ונדרת | פרצופה של המדינה

אמנות השימוש בפסאודו-פמיניזם לקידום מטרות גזעניות וסקסיסטיות * וגם: דברים שלא יכול להיות שקורים * ומה קרה לברבי?

תגובות

לרגע היה נדמה, שסוג של פמיניזם צץ לו בכנסת: ח"כ מרינה סולודקין, ממפלגת קדימה, העלתה הצעה לאסור חבישה של כיסוי פנים נוסח רעלה או בורקה. בין הנימוקים שהציגה להצעתה: המנהג פוגע בנשים ותורם לאפלייתן.

היוזמה של סולודקין, שתחילה נועדה להיות הצעת חוק אך לבסוף החליטה הח"כית להגיש אותה כהצעה לסדר היום, היא דוגמה מובהקת, גם אם לא יחידה כמובן, לרתימת מטרות פמיניסטיות, או פסאודו-פמיניסטיות, לצרכים אחרים לגמרי, לא פעם גזעניים או כאלה שמסיגים נשים לאחור דווקא. במקרה של הצעת איסור הרעלה (שנולדה בעקבות הצעות חוק דומות בצרפת ובבלגיה) הסבירה סולודקין כי כיסוי פנים הוא גם "בעיה ביטחונית", הוא עלול לשמש "מחבלים" ל"ביצוע מעשי טרור נגד מדינת ישראל ואזרחיה". אם כך, דרך האיסור לחבוש אותו, גם נמנע מהערבים הפרימיטיבים האלה לדכא את הנשים שלהם, וגם לא נאפשר להם לפוצץ אותנו. איזה יופי.

סוגיית הרעלה והבורקה מפגישה שאלות של בחירה חופשית, זהות דתית, לאומית וקהילתית, זכויות אדם וחוה, התנגשות של ערכים ממזרח ומערב. בצרפת, שם זו סוגיה בוערת, מתקיים דיון מורכב בעניין הזה: בעוד שהמדינה רואה בכיסוי הפנים ניגוד לרוח החופש והשוויון שביסודה, חלק מהנשים המוסלמיות גורסות כי זו בחירתן וביטוי לזהותן. בישראל, כנהוג, השיח הזה מגויס ומושטח לצרכים לאומניים מקומיים.

אנומליה אחרת, גם היא בכנסת, התגלתה בימים האחרונים בהזמנה של הוועדה הפרלמנטרית לקידום מעמד האשה, בראשות ח"כ ציפי חוטובלי מהליכוד, לישיבתה שנקבעה להיום. על סדר היום, כך נכתב: "תופעת ההתבוללות בישראל - לציון יום הזהות היהודית בכנסת". ג'ורג' אורוול, כך נדמה, מגחך בקברו. זה אפילו לא עניין של סמולנות רחמנא ליצלן: גם נשים ימניות אמורות להכיר בכך שתפישת הרחם ככלי לאומי היא ההיפך הגמור מ"קידום מעמד האשה". נדמה איפוא שוועדה הנושאת שם זה אמורה דווקא להתנגד לרוחות שוביניסטיות וגזעניות כמו אלה שנישבו באחרונה, למשל בהפגנות נגד "ערבים שמתחילים עם בנותינו" - אמירות שמהדהדות ימים אפלים במקומות אחרים. אז נדמה.

מתחת לאדמה

לעומת מקרים שבהם הניצול הציני של רטוריקה כמו-פמיניסטית הוא שקוף למדי, יש תחומים שבהם הדברים מורכבים, סמויים ומתוחכמים הרבה יותר.

דוגמה לנתיב פתלתול כזה אפשר למצוא בפוסט שפירסמה לאחרונה הבלוגרית לימור לוי-אוסמי, ושמו "למה אני לא אמא אדמה??". היא מספרת בו כיצד, לאחר שילדה, בהיותה סטודנטית לתואר שני בלימודי מגדר ובעלות דעות פמיניסטיות, חשה "שאני לא אמא מספיק טובה, שאני לא מתמסרת לאמהות, שאני לא מספיק סובלנית, מכילה ואוהבת ושאני מתקשה לוותר על עצמי" למען התינוק. כן, היא מודה, למרות הכל "קיים בתוכי חלק שחושב שאמא טובה היא אמא אדמה שמבטלת את עצמה לחלוטין לטובת ילדיה... שקמה בשלווה וברוגע בלילה מתוך הבנה שזה מה שהתינוק צריך עכשיו וזה בסדר גמור... שלא צריכה עזרה בכלל ומסתדרת לבד, שזה בסדר מבחינתה שבן זוגה ימשיך בשגרת חייו כי היא ממש נהנית בינתיים וזה ממש לא מפריע לה שהוא חוזר מאוחר הביתה... שמרגישה שהיא מגשימה את עצמה ואת חייה באמהות, שחוץ מהילדים היא לא צריכה דבר בחייה מרוב ההנאה שהם מספקים לה".

לוי-אוסמי לא לבד: היא חלק מתופעה רחבה למדי של נשים עצמאיות, חכמות, משכילות, שלכאורה אין כמותן משוחררות מכבלי העבר המגדריים. אך ראו זה פלא, כשהן נעשות אמהות, באים הכבלים האלה ולוכדים אותן בעורמה. וביתר חוזק.

אלה לא הכבלים הגלויים, הגסים: אף אחד לא אומר להן ישירות, כמו שאמרו מן הסתם לסבתותיהן: אל תצאי מהבית, תישארי עם התינוק כל היום. מדובר בנשים, שאם מישהו היה מעלה בדעתן לומר להן דבר שאפילו מתקרב לזה, היו מנפנפות אותו מיד בבעיטה מכוונת היטב. אבל הבעיה היא, שמסרים חברתיים עמוקים, סמויים יותר או פחות, גורמים להן לומר זאת לעצמן. ולחוסר הביטחון שלהן כאמהות טריות (שנובע בין השאר מהיעלמותה של המשפחה המורחבת) חוברים הטרנדים של הנקה ממושכת, של "חזרה לטבע" ושל פכים ניו-אייג'יים למיניהם. וכך, דווקא נשים משכילות מניקות בשיעור גבוה יחסית אחרי גיל חצי שנה, הן גם מרבות יותר לבקש ביות מלא במחלקת היולדות בבית החולים, כלומר שהתינוק יישאר לידן כל הזמן אחרי הלידה. רבות מהן רוצות לידה טבעית ולידה ביתית, בין שזה מתאים ובין שלא, מסוכן או לא.

יהיו מי שיאמרו: הן משכילות ויודעות שזה טוב לתינוק. אולי. זה אכן נכון פעמים רבות, אם כי יש לזכור שממש לא תמיד. אבל מה בנוגע למה שטוב לאשה? לא לאמא - לאשה. דווקא בדורות קודמים, שבהם היה פחות חופש בחירה בתחומים שונים כמו השכלה ותעסוקה, לא קידשו כך את התינוקות והילדים על חשבון האשה. נתנו לה לנוח אחרי הלידה, למשל. נכון שזה היה חלק מהמדיקליזציה של ההולדה, שהיא חלק מהמדיקליזציה של בריאות האשה בכלל, והיום המגמה של חזרה לטבע מבקשת להיחלץ מכך. אבל בתוך כך צריך לשים לב, על חשבון מי נעשית כל הטבעיות הזאת, ומה מחירה. ויותר מכך: מה מניע אותה.

כי אם לנשים מסוימות כיום כבר אי אפשר להגיד: שבי בבית, תסתפקי בטיפול בילדים - צריך למצוא דרכים מתוחכמות יותר לגרום שהן, איך נגיד זאת, יישבו בבית ויטפלו בילדים (ולכל היותר יעבדו במשרה חלקית ובכל מקרה ישתכרו פחות מגברים). והרי גבר לא יכול להניק. עם זה גם אנחנו הפמיניסטיות לא נתווכח. אז אם הבון-טון, מה שיגרום לאשה להרגיש הכי מוצלחת בעולם, הוא להניק כמה שיותר - המטרה הושגה.

לא, אני לא חושבת שבאיזשהו מקום על פני הגלובוס יושבת מועצת זקני הפטריארכיה וזוממת את כל זה. ואני משוכנעת שהנשים והגברים שוחרי הטבע והירוק, ההנקה הממושכת והחינוך הביתי, מתנגדי החיתולים וחסידי הקומפוסט, הם אנשים טובים בעלי כוונות כנות. אני רק שואלת: למה, בשם אלוהימה, מי שמשלמות את החשבון על הכוונות הטובות והטרנדים המאגניבים הן בסופו של דבר, שוב, תמיד - הנשים?

אזור הדמדומים

בשבוע שעבר לא הופיע הטור המג'ונדר כי הייתי חולה. שפעת, כמו כולם. הרבה דברים קרו בזמן הזה, והאמת - הייתי בטוחה שהם חלק מדמדומי החום הגבוה שלי.

למשל, הפרסומים על אודות הטרנד החם: ניתוחים להצרת הוואגינה. אחרי שהיו מי שדאגו לשכנע נשים, או לגרום להן לשכנע את עצמן, שחייהן אינן חיים בלי הגדלת (או הקטנת) חזה, ניפוח שפתיים ועוד פרוצדורות ניתוחיות פולשניות וכואבות שגם עלולות להיות מסוכנות מבחינה בריאותית - הגיע הזמן לטפל בלב העניין. גם איבר המין האינטימי צריך לעמוד בתקן, מתברר. והתקן הוא, כנראה, פות של בת 16, או משהו כזה. כבר לא מספיק לגלח את האזור למראה הפדופילי. ולא נכביר עוד מלים.

הלאה עם הזיות השפעת, לדברים שלא, פשוט לא יכול להיות שקורים. והפעם הארד-קור אמיתי: עצומה המופצת עכשיו ברחבי העולם, גם בישראל, יוצאת נגד תופעה שלא תיאמן המתרחשת בדרום אפריקה וקרויה "אונס מתקן". אני חוזרת: "אונס מתקן". ובכן, מה "מתקן" האונס? זה הולך ככה: יש לסביות. איך "מרפאים" אותן? באונס. זה קורה בדרום אפריקה, ובהיקפים לא מבוטלים.

ובחזרה לישראל: מה בדיוק עושים עם מכון הקוסמטיקה התל-אביבי שמציע לגברים טיפולים כמו פדיקור ומניקור מידי נשים הלובשות תחתונים בלבד? מפגינים? מתעלמים? מקיאים?

לסיפור הזה יש כמה רבדים: חוץ מזה הברור - של הדיכוי, ההחפצה וההשפלה של העובדות במקום - נשאלת השאלה איזו תמונה של גבריות מצטיירת כאן. מצד אחד, מטופחת, כלומר "חדשה" לכאורה. מצד שני, מאצ'ואיסטית להחליא, ישנה לגמרי. מה בעצם האמירה כאן? שאפשר ואף רצוי להיות מטרוסקסואל ושוביניסט גם יחד? שהחדש הוא בעצם ישן? שכל עוד אתה משפיל נשים זה בסדר שתעשה מניקור, זה לא יפגע בגבריות שלך?

איפה אמרתם שקית ההקאה?

שיער צהוב, לב שחור

ברבי כבר שימשה מושא לאינספור צורות ויצירות של ביקורת תרבותית, אבל בידיה של האמנית האמריקאית מריאל קלייטון היא נהפכה ללא פחות מפסיכופתית: סדרת עבודות ששמה "ברבי רעה" מציגה סצינות שבהן הבובה מתעללת בבן-זוגה האומלל קן ומטילה בו מומים, רוצחת אותו, מבתרת את גופתו ועוד שלל פעילויות בלתי בובתיות בעליל.

וכך הסבירה האמנית את המהפך שחוללה בבובה, שאמנם ידועה לשמצה בתרומתה הרבה לעיוות דימוי הגוף של ילדות, אבל עד כה, ככל הידוע, עדיין לא הואשמה בעבריינות סדרתית מטורפת: "את לא יכולה להיהפך לברבי בלי אוקיינוס של כימיקלים, 27 ניתוחים פלסטיים והעדר מוחלט של אינטליגנציה. אז משגע אותי שנשים מאפשרות לילדות שלהן לבחור בצעצוע הזה. מתחת לחיוך המשוח בליפסטיק", קובעת האמנית, "מסתתר לב שחור של סוציופתית".

בין שמשתכנעים מדבריה ובין שלא נבהלים כל כך מהבובה, בדבר אחד אין ספק: ברבי מעולם לא היתה מפחידה יותר. למעשה היא מחרידה כמעט כמו ח"כ יוליה שמאלוב-ברקוביץ ממפלגת קדימה, שבראיון בסוף השבוע, בין שאר פנינים, אפילו מצאה את האשם בשריפה הגדולה בכרמל: אורלי אינס. כי התקשורת עסקה בה במקום במחסור בשירותי כבאות. כן כן. תחי כנסת ישראל.



איור: גטי אימג'ס


בלקבורן, אנגליה. התנגשות ערכים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו