בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם ילדי שנות ה-60 סוגרים חשבון עם הוריהם דרך צפייה ב"מד מן"?

הסופר דניאל מנדלסון טוען כי הצופים ב"מד מן" וכנראה גם כותביה הם ילדים שראו את הוריהם עושים שטויות, וכעת בגרו

תגובות

אחרי שהורעפו שבחים ופרסים על סדרת הדרמה "מד מן", הגיע הזמן לחקר מעמיק ולא מתלהב של הסדרה, כפי שעושה מאמר ב-"The New York Review of Books" מאת הסופר והמבקר דניאל מנדלסון. עצם ההתייחסות של הכותב לסדרת הטלוויזיה, שכבר הוקדשו לה ספרים נכבדים, מלמדת על חשיבות הסדרה של אי-אם-סי בפרט ועל עידן הטלוויזיה הנוכחי באמריקה בכלל.

ב"טיימס" הלונדוני הכריזו ש"מד מן" היא אחת הסדרות הטובות מאז ומעולם. ההערצה לסדרה בארצות הברית ומחוצה לה (אצלנו היא משודרת בהוט וביס VOD) מותירה את מנדלסון מבולבל. לדעתו הרבה מאוד מההתלהבות מהסדרה נובעת מסגנונה. "אלא שבניגוד לילדים שנמשכים לסגנון ולעיצוב של סדרות כמו 'מלחמת הכוכבים' ורוצים בובות של דארת ויידר, ב'מד מן' צופים מבוגרים צעירים. לצופים אחרים עולם זה מייצג פנטסיה היסטורית של תקופה ללא איסורים על עינוגים שפעם היו מובנים מאליהם (סקס מזדמן, אכילה לא בריאה, שתייה ועישון מופרזים). אלה בני דור הבייבי-בום - בני 40-50 שזוכרים במעומעם את התקופה ההיא. בשביל שני סוגי הקהלים האלה הסגנון של הסדרה סמלי במהותו: הוא מייצג פנטסיה או זיכרונות עם פוטנציאל רב משמעי", כותב מנדלסון.

בעיניו, זהו ההסבר היחיד למשיכה לסדרה, כי מכל בחינה אחרת היא מעין אופרת סבון עם דמויות שטוחות ותסריט "חלש במיוחד". היא לא יכולה להתחרות עם "הסופרנוס", "הסמויה", "אורות ליל שישי" ו"בטלסטאר גלקטיקה". מנדלסון מתעקש על כך, אף על פי שברשימתו הארוכה והמעניינת הוא מודה שסצינות רבות בסדרה דיברו אליו מאוד.

כמי שהיה בעצמו ילד בשנות ה-60 הוא טוען שהגעגועים של ילדי התקופה הם סוד המשיכה של הסדרה: "כאשר אנשים מדברים על הסדרה (ולא על הביגוד והריהוט), הם מדברים על הפרספקטיבה שהיצירה התקופתית מאפשרת. היא גורמת לנו להבין ולהתרעם על היחס לנושאים בעבר... נקודת המבט של הילד היא אחת מנקודות הכוח של הסדרה. הילדים ב'מד מן' - ובמיוחד סאלי, בתם של דון ובטי - אומרים דברים מעניינים ולא צפויים. רק כאשר מבינים שהעין הכי חשובה בסדרה שייכת לילדים שלא מבינים, יותר מאשר למבוגרים שלא יודעים להתנהג, מתחדד ייחודה". הוא לא מתייחס לנקודת המבט של האשה, שגם היא מעין מתבוננת מבחוץ שהופכת את הסדרה למרתקת.

זאת הסיבה, כותב מנדלסון, שחלק הארי של הקהל של "מד מן" אינו כולל את מי שהיה כבן 30 בשנות ה-60, כגיל גיבורי הסדרה, אלא פונה למי שהיו ילדים באותה עת. זה המקום להוסיף, כי בראיון ל"גלריה" אמר יוצר הסדרה מתיו ויינר, כי היא פונה גם לילדי שנות ה-70, "כי מה שקרה בניו יורק בשנות ה-60 הגיע לפרוורי אמריקה באיחור". בסופו של דבר מקורות ההזדהות הם לא דון אלא סאלי (קיירנן שיפקה המגלמת אותה זכתה בעונה האחרונה לקרדיט בולט בפתיח); לא בטי אלא גלן (הילד שהיא מנשקת, החבר של סאלי וגם בנו של ויינר - פרט שחשיבותו לא טריוויאלית).

הכתבה נפתחת בהשמצה ומסתיימת בתובנה מעניינת: הצופים בסדרה וכנראה גם כותביה הם אותם ילדים שראו את הוריהם עושים שטויות, וכעת בגרו. "מי יכול לעמוד בפנטסיה של להתבונן בדיעבד בהורים ולסלוח על התנהגותם", הוא שואל.

שאלות מעצבנות

כאילו שעד עכשיו לא היו מספיק סיבות להעריך את טינה פיי, יוצרת וכוכבת "רוק 30", הנה נוספה עוד אחת. התסריטאית המחוננת פירסמה ב"ניו יורקר" כתבה ארוכה תחת הכותרת "וידויה של מלהטטת". כותרת המשנה היא "מהי השאלה הכי גסת רוח שאפשר לשאול אמא?" והתשובה אינה "בת כמה את" או "כמה את שוקלת", אלא "איך את מצליחה לאזן בין גידול ילדים לקריירה". השאלה המעצבנת הבאה היא "האם את מתכוונת להביא לעולם עוד ילדים".

המדע מוכיח, היא מבחינה בעיניה החדות, כי פוריות והצעות לסרטים מידלדלות מאוד בקרב נשים מעל גיל 40. הסוגיה הזאת מדירה שינה מעיניה. עוד שמה לב שנשים, לפחות בתחום הקומדיה, מתויגות כ"מטורפות" אחרי גיל מסוים. היא חושדת כי "ההגדרה של 'מטורפת' בעסקי השעשועים היא של אשה שממשיכה לדבר גם אחרי שאיש כבר לא מעוניין לזיין אותה".

בעיניה התשובה המיידית לתופעה שמכונה "נשים הן מטורפות" היא עלייה במספר המפיקות, שירצו להעסיק יותר נשים בשלל גילאים. לכן, היא עצמה נשארת בעסקים האלה ובשום אופן לא יכולה לחשוב על עוד תינוק, "אלא אם כן אחליט אחרת - ואז זה לא עניינו של אף אחד".

עצם הכתבה שלה היא צעד קדימה לטובת הנשים. השבוע העלה סקר מטעם וידה, ארגון הספרות של הנשים, כי מגזינים יוקרתיים כמו "האטלנטיק", "הניו יורקר" ו"The New York Review of Books", מפרסמים פי שניים עד שישה יותר מאמרים שכתבו גברים מאשר כאלה שכתבו נשים, ומסקרים הרבה יותר ספרים שנכתבו בידי גברים. קנה המידה ב"ניו יורקר" (כמו ב"אטלנטיק" וב"הארפרס") נע בין 2.6 ל-3.6 מאמרים של גברים לכל מאמר אחד של אשה.

בחזרה לתיכון

לגל הרימייקים הנוכחיים והעתידיים מצטרפת סדרת הטלוויזיה מסוף שנות ה-80 "ג'אמפ סטריט 21". הסדרה תיהפך לסרט עם ג'ונה היל וצ'אנינג טאטום. לפי "לוס אנג'לס טיימס", כעת עולה השאלה אם ג'וני דפ - "שעשה את הסדרה למה שהיא, והיא עשתה אותו למה שהוא" - ישתתף בה בתפקיד קטן.

אף על פי שדפ פרש מהסדרה של סטיבן קאנל אחרי ארבע עונות בלבד, ואמר בראיון כמה שנים אחר כך, שלפני שיחזור לעבוד בטלוויזיה יעדיף "לחפור מנהרה לסין עם הלשון" - הוא עשוי לשקול את ההצעה בעיקר בגלל הפורמט של המסך הגדול. הרתיעה של דפ מהסדרה אולי צבועה, אבל גם קצת מובנת. היה בה מרכיב ממכר (כנראה דפ), אבל הרעיון שלה היה דוחה מיסודו - שוטרים סמויים הנראים כמו בני עשרה מתמזגים בבית ספר תיכון כדי למגר פשע. הוא גם היה מופרך, כי הם התקבלו בתוך ימים ספורים בקרב בני הנוער האלה, מבלי לעורר חשד.

"אני מקווה שדפ יסכים להופיע בסרט", אמר טאטום בראיון ל"ניו יורק טיימס". "זה חשוב לנו מאוד. כולם רוצים לראות אותו שם. הוא מספיק מטורף כדי להסכים". לפני זמן מה דפ אמר שיהיה פתוח להצעה, אך אין אישור למשא ומתן בנושא.

טאטום טוען שה"ג'אמפ סטריט" הקולנועי, שיצולם מהאביב (מביימים פיל לורד וכריס מילר) אינו נאמן לחלוטין לסדרה של רשת פוקס, "זה יותר דומה ל'בחזרה לעתיד'. אתה חוזר לחיות מחדש את חיי התיכון שלך", הסביר.

הסרט, שבמרכזו ניסיון למצוא סם חדש שהופץ בבית ספר תיכון, גדוש ברגעי פנטסיה וקומדיה קיצוניים. "מעולם לא קראתי תסריט שאחריו שאלתי את עצמי 'איך הם נותנים לנו לעשות דבר כזה?'", אמר טאטום. "כאן זה קורה. אני כל הזמן חושב לעצמי 'אני לא מאמין שהם נותנים לנו להכניס את זה לסרט. זה מגוחך'".



מד מן. נקודת המבט של הילד היא ממקורות הכוח של הסדרה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו