בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צריך עוד קצת כריזמה ולערבב

אלבומם של "קאט קופי" מבהיר שלסולן שלהם חסרה כריזמה, מרכיב שלג'יימס מרפי מ"LCD סאונדסיסטם" יש ממנו בשפע; וסקינר חוזר לעצמו

תגובות

מקריאת שמות השירים ב"Zonoscope", אלבומם החדש של "קאט קופי", אפשר לחשוב שארבעת האוסטרלים עם קיבעון האייטיז חזו מראש את ההפיכה במצרים. לא זו בלבד שהשיר הרביעי נקרא "פירמידות ופרעונים", שמו של השיר הבא אחריו הוא "אם תמצמצו שנייה תפספסו מהפכה". מקריות? ספרו את זה לשופט.

למרות הרמיזות, הקונצפט שמאחורי "Zonoscope" הוא דווקא לא מהפכני, כי אם מחווה לפועלו של בראיין אינו על שלל נגזרותיו; הוא מסתתר בקטע שיושב בדיוק במרכזו ומחלק אותו לשניים, "Strange Nostalgia for the Future", מונח שטבע אינו ב-1982 כשהתבקש להגדיר את המהות של האמביינט - הסגנון המוסיקלי שפיתח ובמיוחד של צליל הפסנתר הסנטימנטלי שמרחף בתוכו.

הג'סטות כלפי אינו מתפזרות לאורך האלבום: בסאונד המרווח והחללי שמשחזר את טרילוגיית ברלין שהפיק אינו לדייוויד בואי; בשירה שעושה כבוד לחיתוך ההברות החד של דיויד ברן מ"טוקינג הדס" ("Blink and You Miss a Revolution") מתחיל ממש כמו "I Zimbra" של "טוקינג הדס" עם המרימבה האפריקנית); בטקסטורות הסטטיות שמונחות כאבני היסוד של כל שיר; ובגיטרות האווירתיות ששוכללו ב"The Unforgettable Fire" של יו-2 (וש"קולדפליי" כל כך נהנו לספח לעצמם בחסותו של אינו).

לתוך ההתפלשות האינואית מלאת החן יוצקים "קאט קופי" גם את האופי הסינת'פופי המובהק שלהם, שבעצמו מושפע עמוקות מ"יומן ליג", "ניו אורדר" (הבס החי שמצטרף לבס המסונתז בסוף "Pharos and Pyramids") ו"דפש מוד" ("Corner of the Sky"); זרזיפי אסיד האוס משיקגו (שיר הפתיחה "Need You Now" דוגם את מעבר התופים מ"פרנץ' קיס" של ליל' לואיס); קמצוץ אינדי רייב מנצ'סטרי ("Alisa" שחייב טובה ל"I Am the Resurrection" של ה"סטון רוזס" ושיר הסיום הפסיכדלי "Sun God" שסוגד לשון ריידר ו"האפי מאנדייז"); ואפילו קצת פולקלור אוסטרלי עם "Take Me Over", שמבצע פרפרזה על "Down Under" של "מאן אט וורק".

הסיבה לניימדרופינג המוגזם היא כמות הציטוטים העצומה שנדחסה ל"Zonoscope" ושולחת את המאזין למסע שורשים במסיבות הכיתה. היתרון של "קאט קופי" על שאר מחיי האייטיז הוא שהסגנון אינו חזות הכל ומשמש כתשתית למלודיות מקוריות ומוצלחות. המהלכים שנשלפים מהמאגר מוכרים מספיק בשביל לייצב את רמת הקשב, אולם לעולם אינם צפויים.

מה שבכל זאת מונע מ"קאט קופי" להיהפך מלהקה חביבה למשמעותית - אף שהיא קיימת כבר עשור היא עדיין תקועה בבמות השוליות בפסטיבלים - הוא היעדר כריזמה של הסולן והמנהיג דן ויטפורד. בתוך כל הישויות הווקאליות שהוא עוטה על עצמו באלבום קצת קשה לדעת מי הוא. ויטפורד הוא כישרון גדול - די-ג'יי, כותב, מפיק ומולטי-אינסטרומנטליסט - אבל כל עוד לא ימצא את הזהות שלו כסולן, "קאט קופי" תישאר אנדרדוגית.

"קאט קופי" - "Zonoscope" (Modular)

מחליף סטטוס

כבר הרבה זמן שמייק סקינר לא היה כל כך חד. שבע שנים ליתר דיוק. בעוד ששני האלבומים הראשונים שהקליט תחת השם "The Streets" זיקקו את הפאסיביות והשעמום של דור שלם לתוך מקצבי היפ-הופ וגראג' גולמיים, הגיעו שני אלבומים שבהם סקינר איבד את הדרך. הכישרון הלירי שלו, שתועל בתחילה לסיפורים אנקדוטאליים מעוררי הזדהות על חוויותיו של בן למעמד הפועלים פינו את השטח לטובת מעשיות ריקניות ומנכרות על מחיר התהילה, שבאופן אירוני החלה להתרופף.

הדילמה שניצבה בפני סקינר היתה מתעתעת; כאמן שעשה לעצמו שם בזכות הישירות והכנות שלו, הוא לא יכול היה להמשיך ולתאר את השגרה המנוונת כאחד האדם, כשהוא עצמו יוצא עם דוגמניות ונוסע במכוניות ספורט. אלא שגם הבחירה האינטרוספקטיבית שלו לעסוק בקשיים שניצבו בפניו כידוען ומתעשר חדש ולהישאר נאמן לעצמו הרחיקה ממנו את הקהל שמתוכו צמח; זה שרצה עוד וידויים מאלפים על הבוקר שאחרי האקסטזי ולא מעשיות מתחכמות על צילומי פפראצי בטלפונים סלולאריים.

ב"Computers and Blues", החמישי של "הסטריטס", שכנראה גם יהיה האחרון בשם הזה, סקינר חוזר לכושר העילאי של תחילת העשור הקודם. הוא מצא שוב את נקודת ההשקה בין חייו שלו לאלה של המאסות וזנח את העיסוק האגוצנטרי בזוהר לטובת אבחנות מדויקות על החיים החמקמקים ברשתות החברתיות.

לסקינר יש יכולת לחלץ מהבנאליות זהב טהור. הוא לוקח תימות שחוקות ויומיומית ומפרק אותן עד לגרעין. הוא מדבר בגוף ראשון, אבל מציב מראה לכולנו. התובנות שלו על סטטוס מערכות יחסים בפייסבוק למשל הן הניסוח הבהיר ביותר על תופעה שנדמה וכבר לא נותר מה לומר עליה. הוא מלהג על הקלות הבלתי נסבלת של ה"לייק" והשיעמום של הגראס, ופוגע כמו משורר. גם מבחינה מוסיקלית סקינר חזר למקורות ב"Computers and Blues". הוא ויתר על הפקה עשירה ותיכנת בעצמו על המחשב הביתי ביטים לו-פיים פרימיטיביים, כפי שעשה ב"Original Pirate Material", הבכורה הסנסציונית שלו מ-2002. בניגוד לחששות, הריגרסיה הזו לא מרגישה מעושה, כי אם מתבקשת; המהלך הטבעי ביותר שסקינר יכול היה לעשות באלבום שסוגר בעבורו את העלילה של "הסטריטס".

דווקא כשסצינת הבאסים הבריטית מתבססת ומוצאת לעצמה גיבורים חדשים, סקינר מזכיר לכולם מי היה אחראי לנסיקה שלה. הוא אולי לא שר יפה כמו ג'יימס בלייק, מורכב כמו "מאונט קימבי" או מסתורי כמו "בריאל", אבל הכנות והחדות שלו נטולות כל הקבלה. אחד השירים הכי יפים מאותו אלבום גדול נקרא "Let's Push Things Forward". זה בדיוק מה שסקינר ממשיך לעשות - לדחוף את הדברים קדימה.

מייק סקינר, "Computers and Blues" (679)

איזה מלך

כריזמה היא לא משהו שחסר לג'יימס מרפי, כנראה החבילה השלמה ביותר שיש לפופ העכשווי להציע. "iTunes Sessions" הוא הזדמנות נוספת לחוות את המצוינות של "LCD סאונדסיסטם" לפני שהיא מתפרקת באביב הקרוב, במופע ענק של שלוש שעות בניו יורק. כמי שטרם התאושש מההופעה שלהם בישראל בקיץ האחרון, ההקלטות הללו, שכוללות את מיטב הלהיטים, מספקות הצצה לאחורי הקלעים של הגרסה החיה של פרויקט שנולד בכלל באולפן. היכולת של מרפי לתרגם את המיומנות ההפקתית הפנומנלית לבמה מבלי לאבד מכוחה מבהירה, גם לספקנים ולציניקנים, איזה מוח מוסיקלי נדיר הוא; היכולת שלו גם לעמוד בחזית ולשיר כמו מלך היא כבר מקוממת.

"LCD סאונדסיסטם" - "iTunes Sessions" (הליקון)



''קאט קופי''. חזו את המהפכה במצרים?


ג'יימס מרפי. מוח מוסיקלי נדיר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו