בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספר חדש מציין 25 שנה לסגירת גלריה אחד העם 90

היא ביקשה להיות אלטרנטיבה לכל מה שמריח ממסחריות וממסדיות, ולהמציא רחוב ומושג חדש - אבל ברגע שהצליחה, גם הסוף היה בלתי נמנע.

תגובות

קצרות וסוערות היו שנותיה של הגלריה לאמנות אחד העם 90 בתל אביב, שהבליחה לרגע בשנות ה-80 בלב העיר לפני שהוא ידע שהוא כזה, והיתה חלק ממה שכונה לימים המצאת השינקינאות, הרחוב, המתחם, הבועה והמיתוס. אחרי שלוש שנים וחצי של פעילות קדחתנית, בין אפריל 1982 לינואר 1986, הגלריה נסגרה בעקבות חילוקי דעות אידיאולוגיים שהתגלגלו לקרע אישי, והותירה אחריה זיכרונות מתוקים ומרים, אופציות וכיווני דרך, ואת הספר היפה ומזכיר הנשכחות "אחד העם 90, שנות ה-80" שיצא בימים אלה לאור (הוצאת חלפי לספרי אמנות, עורכת רז סמירה, מחקר דליה מנור) לציון 25 שנה לסגירת שעריה, ומתעד מפרספקטיבה היסטורית את קורותיה ופועלה.

הגלריה היתה חלוצית לזמנה. היא הוקמה על ידי אמנים צעירים - אריה ברקוביץ, רונית דברת ושרה חינסקי המנוחה, כשמאוחר יותר הצטרף אליהם עמי שטייניץ כאוצר הגלריה - וביקשה להיות "אלטרנטיבה" לכל מה שזז בסצינה התל-אביבית: אלטרנטיבה לממסד המוזיאלי, למסחריות הגלריסטית, לקאנון האמנותי השליט, לשרה בריטברג, לקליקת אמני המדרשה, לרפי לביא. היא פעלה שלא למטרות רווח, הוזילה את מחיר התצוגה, פנתה ישירות לאמנים ללא תיווך, הציגה ללא הייררכיה ציור, צילום ואדריכלות, פרויקטים מיוחדים בחללים מחוספסים בדיזנגוף סנטר, פיסול חוצות בשדרות רוטשילד לפני ששופצה, והעניקה הזדמנויות לאמנים שדחו או נדחו מהזרם המרכזי.

גלריה אחד העם 90, ומוסדות אנטי-ממסדיים אחרים שפרחו אי אז בשינקין המיתולוגי, גם לקחו חלק שלא בטובתם בתהליכים אורבניים חברתיים שמחוץ למעגל האמנות והיו תחנה בלתי נמנעת בדרך שעשתה העיר מאז ועד היום. מיקומה של הגלריה היה אלטרנטיבי בזכות עצמו, מתחם שנתפש אז במנטליות העירונית כאזור ספר אורבני, ברובע עירוני דהוי, מזדקן ומתרוקן. ברובו יועד להריסה ולבנייה מחדש ברוח התכנון המודרני. השינקינאים החדשים שהתיישבו במתחם תרמו לא מעט לשינוי בכיוון הרוח ולכינונו של לב העיר כפי שהתגלגל מאז ועד היום עם כל מה שזה אומר.

הג'נטריפיקציה של מתחם שינקין ולב העיר תל אביב התרחשה מלה במלה על פי הספר. כמו באזורים דומים בעולם, בהתחלה הגיעו החלוצים כובשי השממה, אמנים צעירים, אוונגרדים בוהמיינים מרדנים חתרנים ולא מבוססים עדיין, שזיהו את הקסם האדריכלי האורבני ההיסטורי של המתחם, ואת מחירי הדיור הזולים עדיין והתנחלו בו. הם שכרו דירות בבתים מתקלפים אך מלאי חן, פתחו בו את גלריה תת רמה, פלסטיק פלוס, חנות המאה ה-20. אחד העם 90 לא היתה לבד. כל אלה הפכו את שינקין לסמל האיניות, למותג, לאיסט וילג' התל-אביבי, לבועה, ל"מקום ולמושג" ובתוך כך סימנו בבלי דעת את סופו ככזה.

זה היה רק עניין של זמן עד שמתחם הגלריות הנועזות, החנויות הקטנות והמקסימות ובתי הקפה השכונתיים נהפך לאזור ביקוש והגיעו אליו עסקים גדולים, רשתות אופנה ומזון, יזמי נדל"ן ושאר אורחים בלתי קרואים. "הווילג' נהפך לקניון", קוננו אילנה הרשנברג והנס פלדה, מייסדי חנות העיצוב השובבה והעוקצנית פלסטיק פלוס, ספינת דגל שינקינאית לעילא, ערב סגירתה באמצע שנות ה-90. האווירה השכונתית התחלפה בשופינג, שכר הדירה נסק פלאים ואלפי מבקרים "זרים" מרמת גן וחולון נהרו לרחוב ואיימו על הבועה. גם תוכנית השימור שגובשה בינתיים תרמה משלה לתהליך. החלוצים הרגישו שלקחו להם את המקום ש"בנינו", ונפוצו לכל עבר, איש איש לדרכו.

הרוח עוד מתגלגלת

רק סמלי הוא שמשכנה של גלריה אחד העם 90 - בחנות מכולת לשעבר בקומת הקרקע של בניין באוהאוס בן שתי קומות משנות ה-30 שהיה ביתו של האדריכל פאול אנגלמן, תלמידו של לוס וידידו של ויטגנשטיין - נהרס ובמקומו ניצב כיום בית דירות גבוה, שממשיך בתורו את התהליך שהגלריה בעצם התחילה. ורק אירוני הוא שהרעיון פורץ הדרך של תערוכות בשדרה גויס ברבות הימים לשירות הקפיטליזם כפרסומות לתאגידים ובנקים. שינקין לא המציא את מעגל הקסמים ששאב אליו כל וילג' בכל מרכז עיר בעולם, וטובי האורבניסטים מנסים לעצור.

שינקין הוספד כמעט מרגע המצאתו מחדש, ובכל פעם מוקדם מדי. במאמר שכתב בימיה האחרונים של גלריה אחד העם 90 ומתפרסם מחדש בספר, מצביע גדעון עפרת על סגירתה כעל רגע מותו הקליני של הרחוב והפיכתו מ"שינק-אין" ל"שינק-אאוט". אלא שמתברר ששינקין אולי מת, אבל נולד בכל פעם מחדש לאורך קווי הנדידה של הג'נטריפיקציה מרובעי עיר שהתברגנו למחוזות חדשים שעדיין לא התגלו ולא מוצו. במובן הזה, גם גלריה אחד העם 90 עדיין מגלה סימני חיים ורוחה מתגלגלת בסצינה האמנותית האלטרנטיבית והגלריות הפועלות בדרום העיר של היום, עד שגם הוא יתברגן.

שינקין עצמו הוא כיום רחוב שנע בין שאריות החן שלו לסתם כיעור והזנחה, מה שלא מפריע למחירי המטראז' בו לרחף בשחקים. לאחרונה יזמה עיריית תל אביב תוכנית שיפוצים לרחוב שתקנה לו לוק מצוחצח. אין מה לדאוג, הוא ישרוד גם את זה. אם הרחוב ייחלץ ממעגל ההתייקרות ויהיה מקום לחיות בו ולא רק אזור ביקוש - זו סוגיה אחרת, דחופה, שתל אביב מחויבת להעלות לסדר היום. אם לא תעשה כן, הסכנה היא שייהפך לגרסה מקומית של "אזור מסחר משופר" (BID) האמריקאי, מונח מכובס להפרטת רחובות מסחריים וניהולם על ידי גורמים פרטיים, אחרי שהעיר כשלה בתפקידה. הרעיון עלה לפני כמה שנים גם בישראל. אם יתממש, שום הספד לא יהיה מוקדם מדי.



גלריה אחד העם 90


עבודת פיסול של ישראל רבינוביץ בשדרות רוטשילד, אפריל 1984



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו