בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צבעי המים חודרים עמוק

במשך מאות שנים נחשבו צבעי מים לנחותים, עד כדי כך שהאקדמיה המלכותית הבריטית סירבה להציג אקוורלים. אבל תערוכה מקיפה חדשה בטייט בריטן מוכיחה שהאמנות הזאת עדיין מחזיקה מים

תגובות

מאז ומתמיד נחשבו האקוורלים למדיום של חובבנים. ילדים, גברות וג'נטלמנים שזמנם בידם נמשכו בקלות למחיר הזול, למהירות ולקלות הניכרת הכרוכים בציור בצבעי מים. גם נושאי הציור נטו להיות שוליים בגודלם ובהיקפם - סצינה ביתית כאן, רישום בוטני שם - ונמתחו במיטבם לכדי ציור נוף מלבב. כשאמנים מקצועיים משתמשים באקוורלים, כך נהוג לחשוב, הם עושים זאת כדי ליצור שרטוטים מקדימים, ניסויים והשערות שאינם אלא נספח לאמנות האמיתית, שהיא ציור בצבעי שמן.

התערוכה המדויקת בטייט בריטן בלונדון, "Watercolour", שתוצג עד 21 באוגוסט, מתכוונת להפריך את ההנחות הפזיזות האלה. כאמור, מה שמשך את החובבים לצבעי המים מלכתחילה היה שהם היו נוחים וזולים. כדי להותיר חותם די היה להוסיף מים לגוש מרוכז של פיגמנט דבוק בגומי ערבי ולהניח למכחול לעשות את השאר. באמצע המאה ה-19 חברות שונות מכרו קופסאות קטנות ומקסימות ובהן שישה גוונים יסודיים, מהסוג שהמלכה ויקטוריה הצעירה נהגה לקחת אתה כשיצאה לחיק הטבע. לאלה שהרגישו בטוחים בעצמם תמיד נפתחה האפשרות להשתעשע בנוסחה. ציירים מקצועיים עירבבו פנימה חלמוני ביצה כדי להכין טמפרה והשיגו כך גימור עמיד ששימש את אמני ימי הביניים שעבדו ישירות על קלף וגבס. אחרים העדיפו להוסיף לצבעי המים פיגמנט לבן או גיר וליצור גואש, צבע דחוס יותר שחיקה את האטימות של השמן אבל שמר על האיכות הנוזלית של צבעי המים.

מבחינה טכנית, אומרים אוצרי הטייט, אפשר להשתמש בכל דבר ליצירת צבעי מים. פול סנדבי, שעבד בסוף המאה ה-18, הוסיף פירורי לחמנייה שרופה מארוחת הבוקר שלו, כדי להשיג מראה חברבורות בצבע. בתקופתנו, אנדי גולדסוורתי השתמש באבן אדומה כתושה מערוץ נהר בסקוטלנד, והאמנית הצעירה קרלה בלאק עורכת ניסויים בציורים המופשטים העדינים שלה ומערבבת מים, וזלין, משחת שיניים וג'ל לשיער.

אפשר להסיק מכל אלה שצבעי המים הם עניין רדוד, אך למעשה הם רבגוניים למדי. אפשר להניח אותם בשטיפה מדוללת וחופשית על נייר לח - טכניקה המכונה "רטוב על רטוב" - כדי ליצור גוון חיוור שבחיוורים. אפשר להשתמש בהם כמעט יבשים כדי ליצור קו מקוטע, מעין שריטה, על נייר בעל מרקם מחוספס. אפשר "להסיר" צבע מים - להספיג אותו במטלית כשהוא עדיין לח - או "למחוק" אותו כשהוא כבר יבש. בשני המקרים המטרה היא לחשוף ולשלב את הלובן של הנייר שמתחת. ג'-ס קוטמן, בציור ההכנה הלא-גמור שלו על מנזר ריבו (1803), השתמש ב"הסרה" כדי ליצור טשטוש של עלים שכמעט אינם שם. 80 שנה מאוחר יותר, יצר וולטר לנגלי באמצעות מחיקה שערות סוררות זעירות על ראשי נשים.

קוטמן, ועמו גם ג'-מ-וו טרנר, השתייכו לתקופה המכונה תור הזהב של האקוורלים הבריטים, שנמשכה מסוף המאה ה-18 עד תחילת המאה ה-19. בהשפעתם הרומנטית של המשוררים וורדסוורת וקואלרידג', דור שלם של אמנים צעירים הפנה עורף לסצינות היסטוריות ותנ"כיות שצוירו בסטודיו והתמקד בנוף מולדתו. מתוך רצון לצייר ישירות מן הטבע הם טיפסו בשמורת הטבע סנודוניה שבוויילס ובהררי יורקשייר דיילס לפני שהציבו את כניהם באוויר הפתוח. שם הפגינו צבעי המים את מעלותיהם הייחודיות: קל לשאתם בכיס, ומבחינה מסוימת יש רצף בינם לבין הנוף. די לגרוף מעט מים מהנחל הזורם בהר וכבר זורם נהר של צבע על הנייר.

הציירים הצעירים התפרשו על פני הארץ והמשיכו מסורת ארוכה של תיעוד הנוף בצבעי מים. מאות שנים היו "הרישומים המוכתמים" המכשיר הרשמי שבעזרתו מיפו אספני עתיקות, משרטטי מפות ואנשי צבא את הארץ. עכשיו החל דור חדש לנצל את המדיום כדי להוסיף ממד נוסף. סנדבי, למשל, חשף בציוריו משמעת של שרטט, אבל השתמש גם בכישוריו כאמן צבע מוכשר בתיאור מרקמים והוסיף קבוצות של דמויות שהזכירו לצופה כי אין מדובר בתרגיל של שרטט מפות. ואילו "טירת במבורג, נורתמברנד" של תומס גרטין בערך מ-1797, הציג חומה אנכית של אבן סחופת רוחות וביצורים הרוסים. גבוה מעל הנוף קודרים שמים בעלי אינטנסיביות אופראית, מלאי עננים ופרצים של קרני שמש.

מי שפיקפק בכך שצבעי מים יכולים ליצור קירבה לנשגב שמילא תפקיד כה מרכזי בפרויקט הרומנטי צריך רק לראות מה שהשיג פה גרטין, שמת בגיל 27. אבל גם פסגות ההישגים האלו לא הרשימו את האקדמיה המלכותית, שמראשית ימיה בשנות ה-70 של המאה ה-18 בזה לצבעי המים. במשך כמה שנים אף חל איסור להציג ציורי נוף בתערוכה השנתית של האקדמיה, מאחר ש"העתקות" פשוטות מהטבע לא נחשבו בעל אותו מרחב מקודש שמקבלות סצינות היסטוריות או תנ"כיות שהורכבו בקפידה.

בתחילת המאה ה-19 הקימו אמנים שעבדו בעיקר בצבעי מים מועדונים, תרבויות ואסטרטגיות שיווק משלהם. מההתחלה היתה באקוורלים איכות מובנית של המעמד הבינוני. האקוורלים היו בדרך כלל קטנים בגודלם ולכן התאימו יפה לקירות חדר מגורים בפרוורים. קונים שראו על קירות תערוכה ציור שמצא חן בעיניהם יכלו לתת מקדמה במקום, לחזור כעבור כמה ימים ולצאת כשרכישתם מתחת לזרוע.

למרבה השמחה תמיד היו ציירים בעלי ביטחון או חוצפה, שלא נכנעו לחוקים. ויליאם בלייק, שעבד בצבעי מים, הציג את עבודתו בביתו. טרנר, שצייר הן בצבעי מים והן בצבעי שמן, תלה את ציוריו בגלריה הפרטית שלו. ובינתיים, דור חדש של ציירים התעלם מהציפיות המיוחסות לצבעי המים. ב-1864 חולל אדוארד ברן-ג'ונס סערה כשהציג את "האביר מלא החמלה" באגודת צבעי המים. חברי האגודה הזקנים לא אהבו את הארכאיות שבאופן הדחוס שבו הניח ברן-ג'ונס את צבעי המים המטושטשים והמשופשפים; בהד להתנשאות המוקדמת של האקדמיה המלכותית, תלתה האגודה את הציור גבוה מאחורי הדלת, בתקווה שאיש לא יראה אותו.

בעקבות יחסם המהפכני של ברן-ג'ונס ואחרים לצבעי מים נותק בתחילת המאה ה-20 הקשר הדביק בין המדיום לרגשנות יתר. בערך ב-1927 צייר האדריכל צ'רלס רני מקינטוש, שהתגורר אז בפירנאים, אקוורל יפהפה של הכפר פטגס, שמתבסס על מורשת האר-נובו. כעבור עשר שנים צייר אדוארד בורה כנסייה מקסיקאית בגווני דם ובוץ, לרבות את דמותו של ישו המיוסר. הציור היה רחוק מאוד מהגברות הוויקטוריאניות וציורי הפרחים שלהן.

מחסור במכחולים

גם כשאמני האקוורלים של המאה ה-20 שלחו במודע מבט לאחור אל תור הזהב, זה לא היה רק עניין נוסטלגי. בין שתי מלחמות העולם, ג'ון פייפר ואריק רוויליוס הוקסמו מכך שציירים כגון קוטמן וגרטין נראו כה מודרניים באופן שבו חקרו את המדיום שבחרו. מנקודת המבט הזאת, הנופים של קוטמן מתחילת המאה ה-19 כבר לא היו רק ציורים וירטואוזיים של צורות טבעיות. האמנים ערמו צבעים לגושים מופשטים והציעו פרשנות מודעת לעצמה לאפשרויות ולמגבלות של צבעי מים.

רבים מבני דורם של פייפר ורוויליוס הלכו בעקבותיהם והשתמשו באקוורלים כדי להנציח את הטראומה של שנות ה-40. האיכויות שבזכותן המדיום היה כה שימושי לציירי הנוף של תור הזהב 150 שנה קודם לכן הפכו אותם לזמינים באותה מידה באזור מלחמה. ולא רק אמנים מקצועיים הבחינו בכך. בורה, ששוחרר משירות בשל בריאותו הרופפת כרונית, גילה ב-1940 כי יש מחסור חמור במכחולים: ככל הנראה קנו אותם חיילים שרצו להעביר את הערבים הארוכים והמשמימים בציור על קנווס. אחד החיילים הפשוטים האלה צייר את אחד הציורים המטלטלים ביותר בתערוכה בטייט. לאחר שחרור בלזן באפריל 1945, החייל אריק טיילור צייר ציור מפורש בצבעי מים ובו ערימות של גוויות מושחתות, תווי גופם השלדיים נראים זוויתיים בשל דגשי הצבע הכעוסים של האמן.

כיום נדמה שהאקוורלים מתהדרים במוניטין שיצאו להם כדיסקרטיים ושקטים. העבודות המאוחרות בתערוכה מציגות אמנים עכשוויים שחוקרים בעזרת צבעי מים את המראות הפנימיים שלהם במקום להפנות את המבט לנופים חיצוניים. "ברלין בשבוע האחרון באפריל 1998" של טרייסי אמין הוא ציור מונוכרומטי מימי מטושטש בעדינות שמתרפק בגעגוע על אמבט עם מאהב בחדר בבית מלון. לסיום מוצגות עבודות של פטריק הרון, שמצייר בגואש ציורי מופשט נועזים, משום שלדבריו, צבע המבוסס על מים מעניק לו נוזליות - ולפיכך גם נושא: החומריות של יצירתו - שאין בצבעי שמן. *



פטריק הרון, ''9 בינואר 1983'', 1983



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו