בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה הקרח לא נמס? על האלבומים החדשים של מוניקה סקס ואייל אבן צור

"מוניקה סקס" מנסים להבעיר שוב את האש, שחר אבן צור חולם בצרפתית ואילו אחיו, אייל אבן צור, מפתיע באלבום בכורה נוגע ללב

תגובות

בימים האחרונים הודיעו שתיים מהלהקות הבולטות בעולם בעשור האחרון, "וייט סטרייפס" ו"LCD סאונדסיסטם", על סוף דרכן. "וייט סטרייפס" פעלה במשך קצת יותר מעשר שנים; "LCD סאונדסיסטם" קצת פחות מעשור. את הסיבה לפירוק של שתי הלהקות אפשר לסכם במלה אחת: מיצינו.

בישראל המצב שונה לחלוטין. להקות בנות 10 ו-15 שנים לא מתפרקות, ובצדק: אם הן יתפרקו, לא יישארו בזירת המוסיקה המקומית להקות מז'וריות. יש כמובן המון להקות חדשות בשטח, אבל יש להן קהל שנמדד בעשרות או מאות. להקות שאלפי אנשים הולכים אחריהן - כאלה יש כמעט רק ותיקות. אסף אבידן ו"המוג'וס" ו"בלקן ביט בוקס" הן הלהקות הגדולות היחידות שצצו בשנים האחרונות. כל היתר - "היהודים", "ג'ירפות", "הדג נחש", "כנסיית השכל", "אינפקטד מאשרום" - הן כולן תוצרים של שנות ה-90, העשור שבו הלהקה היתה עדיין כוח מניע במוסיקה הישראלית.

לרשימה הזאת צריך להוסיף את "מוניקה סקס", ילידת אמצע שנות ה-90, שמוציאה עכשיו את האלבום "מנגינה". כמו שקורה לעתים אצל להקות שאבק הדרכים דבק זה כבר בתלתליהן, "מנגינה" הוא אלבום שפיו וקצבו אינם שווים. הפה, כלומר הטקסטים, מדבר (בכנות ובתבונה) על תחושה כלשהי של עייפות החומר. כבר בשיר הראשון, "גשר", יהלי סובול שר: "אם המשחק נגמר ואם הרעים ניצחו, זה הזמן לשים מעיל גשם ולומר משהו שכבר אמרו". בשיר השני, "השמלה ממדריד", הוא אומר: "הרבה הרבה זמן שהקרח לא נמס כאן". מדוע הוא לא נמס? כי האש כבר לא בוערת. בשיר השלישי, "מנגינה": "לא יודע מה הולך לקרות, אם זה ריח של סוף או רק תקופת מנהרות". וב"להפסיד לניו יורק", שיר מספר 6, "הקלישאות בסוף תמיד מנצחות, עומדות בדלת מחייכות". קשה להאמין שלפני עשר שנים סובול היה מודה בכך בכזאת קלות. בגיל 25 אתה נוטה למרוד בקלישאות. בגיל 35 אתה מבין שגם המרד היה קלישאה.

הקצב, כאמור, מספר סיפור קצת אחר, בעיקר במחצית הראשונה של האלבום. אם האש כבר לא בוערת, מדוע לא לשפוך שמן ולהדליק אותה? "גשר", השיר הראשון באלבום, הוא אחד משירי הפתיחה הכי סוחפים שנשמעו כאן לאחרונה, והוא מבהיר בצורה חד-משמעית שני דברים: ראשית: "מוניקה סקס" חוזרת לזירה בכושר טוב, ושנית: לנוסחת "טקסט מפוכח, לחן דוהר" יש תוחלת. אז מה אם אין חפיפה מושלמת בין התוכן המילולי לבין התוכן המוסיקלי. לפעמים הדברים יותר מעניינים דווקא כשאין חפיפה, כשיש פער ומתח.

"מנגינה" הוא אלבום שעובד היטב ברמה האסטרטגית. לטקטיקת "טקסט מפוכח, לחן דוהר", שמאפיינת במידה רבה את המחצית הראשונה של האלבום, יש כאמור פוטנציאל גדול; ההחלטה להוריד הילוך ולעבור ללחנים יותר מינוריים במחצית השנייה מוצדקת אף היא; ופילוסופיית ההפקה, שחותרת להעניק לשירים צבע עכשווי מאוד שנותן משקל שווה לגיטרות ולסינתיסייזרים, הגיונית ונכונה.

אז מדוע, אף שיש בו אסטרטגיה נבונה וכמה שירים טובים מאוד, "מנגינה" לא מצליח להתרומם לדרגת אלבום מצוין ונשאר בגזרת ה"טוב, אבל"? אולי מפני שהמיקרו קצת פחות מוצלח מהמקרו. המימוש של האסטרטגיה מרשים מאוד בשירים אחדים אבל לוקה בחסר בשירים אחרים. בעיה אחת היא מה שנשמע כמו ניסיון של מפיק האלבום, עופר מאירי, ושל הלהקה ללחוץ לפעמים חזק מדי על כפתור המעודכנות. זה קורה בשירים כמו "הכל במקום", "אתה ללא" וגם בסיום הדיסקואידי התמוה של "מנגינה". עם כל הכבוד לאצבע על הדופק, "מוניקה סקס" ודיסקו זה כמעט כמו "שבק ס" ושירי משוררים.

הבעיה השנייה היא פערים ניכרים ברמת השירים. סובול כתב תשעה מתוך 12 השירים, ולמעט "הכל במקום" החלש רובם טובים ואף טובים מאוד. אבל שני השירים של שחר אבן צור מתקשים להתאקלם לצד אלה של סובול והתרומה של פיטר רוט, השיר "ילד מפתח" (שבו רוט נשמע משום מה כמו יגאל בשן), חלשה ותלושה. וכך יוצא שהאלבום צובר גובה (שלושה שירים ראשונים), מאבד גובה (שירים 4 ו-5), חוזר ומגביה (שירים 7 ,6 ו-8), חוזר וצולל (שירים 9 ו-10) ומסתיים יפה עם שני שירים מעט מעורפלים, במובן הטוב של המלה.

אחרי הפסקה ארוכה של שמונה שנים (האלבום הקודם יצא ב-2003) ובעידן שבו להקת רוק ישראלית היא יצור בסכנת הכחדה, החדש של "מוניקה סקס" הוא אלבום מרשים למדי. אבל חסרה בו מידה של מיקוד (נדמה שכל אחד מחברי הלהקה, וגם המפיק, מושך לכיוון מעט שונה) וגם רצף איתן של שירים טובים כדי שייהפך לאחת מאותן חיות נדירות: אלבום של להקה ותיקה שנחקק בתודעה.

התיאבון והחוצפה

בניגוד לאלבום של "מוניקה סקס", אלבום הסולו החדש של שחר אבן צור, "רקוויאם למנוול", הוא אחד האלבומים הכי ממוקדים שיצאו לאחרונה. הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה, ועושה אך ורק את הדבר הזה. עשרה שירים, 30 דקות, והוא כבר בסיגריה שאחרי.

אבן צור התאהב במוסיקה ובאטיטיוד של סרז' גינזבורג והוא מבצע את שיריו של מגדלור הפופ הצרפתי בתרגום עברי מוצלח (של ז'רר וחוה בן חמו) ובעיבוד מוסיקלי חזק ולפעמים ממש מלהיב. אין כאן יומרה מרחיקת לכת. אבן צור לא מציג פרשנות חדשה לשיריו של גינזבורג. הוא מדגיש בעטיפת הדיסק שהעיבודים שלו מבוססים על הביצועים המקוריים. היומרה היחידה היא שהתיאבון והחוצפה של המקור לא יאבדו בתרגום, ו"רקוויאם למנוול" עומד באתגר הלא פשוט הזה.

איך אבן צור עושה את זה? בטעם, באלגנטיות ועם מידה כלשהי של קשיחות, שהיא הכרחית במקרה של גינזבורג. הקשיחות הזאת מתבטאת בראש ובראשונה בקצב של האלבום. הטיפול בכלי ההקשה מקורי ויצירתי, והוא גורם לשירים להתהלך בחזה מתוח ועם טקס בישבן. השילוב של כלי פריטה מזרחיים כמו עוד, בוזוקי וג'ומבוש הוא עוד הברקה, וכך גם תפקידי המיתרים הנהדרים (יותר מכל ב"המלון הפרטי").

החיסרון היחסי של "רקוויאם למנוול" הוא השירה-דיבור של אבן צור, שאינם חריפים וארסיים כנדרש. אבל הבעיה הזאת פוגמת בצורה קלה בלבד בהנאה הרבה מ"היפומדאם" המגונה ("במיטה הקפיצים בוכים תחת המדאם"), "ראשי תיבות B.B" הסינמטי והסוחף, שיר הנושא החומצי ו"באתי לומר לך אני הולך" שובר הלב ("כן, אהבתי אותך, כן ועוד איך / אבל באתי לומר לך שאני הולך / דמעותייך העגולות לא ישנו דבר / כמו שאמר ורלן: אל הרוח הרעה לך").

אבן צור עשה בחוכמה כשנמנע מביצוע הדואט האלמותי עם ג'יין בירקין. הוא לא יכול היה לצאת מזה בשלום. אני לא יודע מה יחשבו על האלבום מעריציו של גינזבורג, אבל "רקוויאם למנוול" עשוי לגרום למי שאינו מכיר את האשמאי הגאוני לרצות להתוודע ליצירתו.

המפעל היצירתי של משפחת אבן צור עבד שעות נוספות בתקופה האחרונה. כמה שבועות לפני החדשים של "מוניקה סקס" ושחר אבן צור ראה אור "לב 1", אלבום הבכורה של אייל אבן צור, אחיו של שחר ולשעבר חבר להקת "נעליים".

"נעליים" לא זכורה לי כלהקה מרשימה במיוחד, אבל "גרה ממול", הסינגל שאבן צור הוציא לפני כחודשיים, העלה את מפלס הציפיות מהאלבום החדש שלו. אפשר לטעון נגד השיר הזה שניכרת בו השפעת יתר של ברי סחרוף, ועם זאת מדובר באחד משירי הגיטרות הכי טובים של הזמן האחרון, עם פזמון מפואר וקטע מעבר פסנתרי מבריק (שמרהיב עוז ומאזכר את "מה אתי" של אריק איינשטיין).

היה עוד דבר, סובייקטיבי לחלוטין, שהעלה את מפלס הציפיות הפרטי שלי מהאלבום של אבן צור. לפני כמה שבועות הוא התארח אצל טל השילוני ב-88 אף-אם והשמיע את המוסיקה שהשפיעה עליו. לפני שהשמיע שיר של ג'ון לנון (נדמה לי שזה היה "Watching The Wheels" המופלא) הוא אמר שהדבר שהוא הכי אוהב אצל לנון הוא "השבריריות הרוטנת" שלו. איזו הגדרה קולעת להוויה הלנונית!

אבן צור הוא דוגמה מובהקת לפועל רוק, ולא רק מפני ששימש במשך שנים כאיש סאונד. בדומה לג'נגו או ג'וני שועלי, ובניגוד מוחלט לאסף אמדורסקי או שלומי שבן, ההוויה שלו פרולטרית. אין שום דבר נוצץ או מבריק במוסיקה ובטקסטים שלו. לא תמצאו אצלו נרטיבים שנונים או תעלולי הפקה מעוררי התפעלות. הדיבור שלו פשוט, כמעט בסיסי. מוסיקה של פועלי רוק יכולה להיות משעממת, ובהאזנות ראשונות נדמה שזה המקרה של "לב 1". אבל כשבאלבום של פועל רוק מתגלות לפתע שכבות מעודנות ומורכבות, התוצאה מספקת ונוגעת ללב בצורה שאלבום של מוסיקאי מהזן הנסיכי לא מסוגל לה. וזה מה שקורה בהאזנות הבאות לאלבום של אבן צור. הפרולטר הזה, כך מתברר, הוא בעצם מתבונן רגיש ובעיקר מלחין שיודע לשלב בין פשוט למרובד ובין ישיר למרומז.

לא כל השירים ב"לב 1" טובים. לקראת אמצע האלבום יש נפילת מתח ניכרת (הפזמון של "אני לא בא" ממש מביך). אבל בניגוד לאלבום של "מוניקה סקס", שבו יש תנועת מטוטלת בין עליות ומורדות, ב"לב 1" יש רק בטן רכה אחת (אזור אמצע האלבום) שלפניה יש ארבעה שירים טובים ואחריה יש ארבעה שירים נהדרים, שמסיימים את האלבום בנימה של שבריריות בלתי רוטנת בעליל. משלושת האלבומים שנסקרו כאן, זה האחד שהכי קרוב ללבי. *

"מוניקה סקס" - "מנגינה". ארומה מיוזיק; שחר אבן צור - "רקוויאם למנוול". אסיה מוסיקה; אייל אבן צור - "לב 1". המון ווליום



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו