בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מוחמד בכרי, ליאור אשכנזי ומנשה נוי מדברים על גבריות, לרגל עליית הסדרה "אדמה"

שלושה טיפוסים של גברים ישראלים נפגשים במיני-סדרה החדשה של רני בלייר, "אדמה". שלושת השחקנים שמגלמים אותם - מוחמד בכרי, ליאור אשכנזי ומנשה נוי - שגדלו לאבא חזק ומרוחק ומרדו בו, מדברים על גבריות, אבהות, פמיניזם, פערי דורות, זהות ובלבול גדול

תגובות

משה אבוקסיס יושב על הקבר הטרי של אשתו ומכה על חטא. עיניו הן בארות עמוקות של ייסורים. הוא נזכר בעבר, לוחש בצרפתית למצבת האבן. הוא מתאווה להצטרף אליה, לא מבחין כמעט ברכב שגולש באטיות מאחוריו. מהרכב יוצא בנו, אלון. הם לא התראו שנים ואלון (במלעיל) התמהמה, לא הגיע בזמן ולא הספיק להיפרד מאמו. "תמיד היית חרא גדול", אומר האב, פניו אבן. "ונשארת חרא גדול". הבן מתכווץ, בוכה, מתקפל לתוך החזה של אביו. את חיבוקו הוא כמעט גוזל במרמה.

כך, בסצינה שהיא שיא דרמטי, נפתחת המיני-סדרה "אדמה", שכתב וביים רני בלייר ותשודר מיום שלישי הקרוב בערוץ 3 בכבלים. בלי הכנות מוקדמות נפתח סיפורם של שלושת הדורות של משפחת אבוקסיס, בעלת נחלה במושב בנגב המערבי. החומרים הם חומריה של טרגדיה יוונית: אהבה גדולה מהחיים, מוות של ילד שאין עליו מחילה, סכסוך ירושה, מלחמה בין אחים על השפעה ועל מקום. משפחה.

מעניין לגלות כיצד צולמה ובוימה אותה סצינה. נאמן לריחוק שקבע בתסריט בין הבן האובד, שמגלם ליאור אשכנזי, לאביו הקשה, בגילומו של מוחמד בכרי, החליט בלייר להפגיש את שניהם לראשונה רק בצילום הסצינה. והיא צולמה פעם אחת בלבד. בלייר מספר שצעק "קאט" ופרץ בבכי. גם לשחקנים זו היתה חוויה מטלטלת. שלושת השחקנים הראשיים - בכרי האב, אשכנזי הבן ומנשה נוי שמגלם את אחיו המאומץ דוד - עדיין עסוקים בה. מנתחים עד דק את דמויותיהם, את מקומן במשפחה ובעיקר את הדרך שבה היחסים במשפחה הזאת מתקשרים אליהם עצמם.

מימין: מנשה נוי, מוחמד בכרי וליאור אשכנזי. בין דמיון לשוני. תצלום: דודו בכר

חוב ואשמה

שלושת השחקנים האלו הם אבות-טיפוס של גברים בקולנוע ובטלוויזיה הישראליים. לכל אחד מהם אפיון ברור וקריירה מפוארת: בכרי, בן 58, הוא איש פוליטי שבקולנוע הישראלי מייצג במידה רבה את קלישאת הפרא האציל. נוי, בן 51, מזגזג בין קומדיה לדרמה ומצטיין בגילום דמויות חמות ואבהיות. אשכנזי, בן 42, הוא דמות הגבר החדש, כל-ישראלי, רגיש במידה.

ועם זאת, דווקא על רקע הנושאים ש"אדמה" עוסקת בהם ניכר גם דמיון בין השלושה. הוא מסתמן אפילו בביוגרפיות שלהם. נוי ואשכנזי הם בנים למשפחות של עולים - הוריו של נוי באו מעיראק, משפחתו של אשכנזי מטורקיה. לשלושתם אבות פטריארכלים ושלושתם מרדו בהם ופנו לנתיבים שונים לגמרי. השיחה על סוגיות אוניברסליות שהסדרה עוסקת בהן - אבהות למשל - מפיקה מהם סיפורים דומים; לא פעם הם משלימים כמעט זה את משפטיו של זה.

נוי: "דוד, הדמות שלי, הוא בן מאומץ וזה כבר הופך אותו למישהו שיש לו חוב גדול מאוד כלפי האבא. החוב הזה הפך אותו ליותר בן מהבנים. הוא תקוע במקום הזה בגלל רגש אשמה, ושם אני לקחתי מהחיים שלי".

והוא מסביר: "הוא לא זז כמו שהוא רוצה, לא עושה כל מה שהוא היה רוצה בגלל רגש אשמה ומחויבות כלפי האבא. במובן הזה אני הבאתי משהו מהבית. גם בבית הפרטי שלי, ובכלל בארץ שאני חי בה, הרגשתי הרבה פעמים שמחזיקים אותי בגלל איזה חוב שאני חייב או רגש אשמה. זה החוזק של דוד, אם הוא ילך הכל יתפרק וזה מכביד. אבל זה גם מקור כוח".

"התפקיד הזה עלה לי בהתקף לב. אמיתי", אומר בכרי, סיגריה בוערת מעוכה בין אצבעותיו והוא יושב מתוח, רוכן קדימה. "משה הוא חולה. כל הזמן חשבתי איך לבנות את המחלה שהולכת וגוברת, לקחתי את זה יותר מדי ברצינות וקיבלתי התקף לב. אני מרגיש שהיה משהו אחר פה. אני לא מרגיש שזו סדרה לטלוויזיה, אלא שהיה פה משהו אחר".

אשכנזי נראה משתומם כמעט כשעולה שאלת המרד בדגם ההורות שראה בבית ילדותו ברמת גן. "אף פעם לא ראיתי את עצמי מורד בפטריארכליות של אבי", הוא אומר אחרי בהייה קצרה. "לא זה הניע אותי בחיי. ה'בעיה' שלי עם ההורים שלי היתה עם זה שהם היו גלותיים. הם לא למדו כמעט עברית ונשארו עם השפה שלהם. הם לא ממש התמזגו בחברה המקומית. מבחינתם הם נשארו טורקים, אירופאים בתפישה שלהם, ואני לא שיתפתי פעולה עם זה. הם היו עסוקים בלשרוד יותר מלהתעסק אתי".

אבל אתה מרדת, כנער הלכת לגור לבדך בקיבוץ.

"זה נכון שמרדתי, לי היה חשוב מאוד לדבר עברית, להיות ישראלי, גדלתי בתקופה כזאת שהמלה 'צבר' היתה קיימת. היה חשוב מאוד לא לדבר שפות זרות, יידיש או לדינו, בזה מרדתי. חתכתי מהסביבה שלהם ומהם, והם קיבלו את זה טוב. אולי אפילו בהקלה".

הם לא נאבקו עליך?

"כשהייתי בכיתה ח' אבא שלי ואני הלכנו ביחד לבית התק"ם לחפש לי קיבוץ. אולי הם הרגישו שהם נכשלו בחינוך שלי, אבל לא הרגשתי כאילו מוותרים עלי. מבחינתי אם היה ויתור הוא היה הדדי. לא רציתי להיות כמוהם. הדמות שלי, אלון, הוא בורח כי הוא חושב על לעשות כסף, לא להיקבר בכפר הזה. מהבחינה הזאת יש לי הרבה נקודות השקה אתו".

מתי היה פיוס אתם?

"קרה לי תהליך הפוך: אני משתדל לחזור אחורה, לדבר לדינו. זה התחיל לקרות כשלמדתי בבית צבי ומאז אני מנסה לחזור לשורשים האלה. זה בא גם עם פיוס עם ההורים. הכעסים האלו עברו מזמן".

רצית להיות צבר ונדמה לי שמבין שלושתכם, האפיון שלך בקולנוע ובטלוויזיה הוא כמי שיש לו האיכות הזאת, הישראלית, הצברית.

"המרד השתלם, המהפך הושלם", הוא מחייך, מחווה בשני אגרופים תנועה קטנה, "ניצחנו".

מסרים כפולים

נוי: "ככל שאני מתעסק בעניינים של זהות, בזהות שלי, אני מבין שיש שם משהו מרובה. זה לא כזה פשוט כמו להגיד, גדלתי בבית של עולים מעיראק, אבא פטריארכלי, פה בתל אביב. גם העיראקיות היתה מסובכת וגם הטורקיות של ליאור והערביות של מוחמד. זה כשלעצמו מסובך, ודווקא כשאני מדבר על זה עם אחרים אני מבין שזו תופעה הרבה יותר רחבה ממה שחושבים.

"אבא שלי, נגיד, למד בעיראק בבית ספר יהודי-אנגלי שלמדו בו בנים ובנות לחוד. כשהסתכלתי בדיעבד על איך אני גדלתי, כשנתתי את דעתי על דברים, חשבתי על זה שכשהוא ישב בכיתה הוא לא ניסה לראות חזיות", נוי מחייך, "הוא גדל בסביבה קפדנית. הוא התחתן בישראל, אבל המגעים וההיכרות היו דרך רשימות של שדכנים ודרך מכרים, משהו שאנחנו לא הכרנו. מדובר בהבדלים של דור שהם אדירים, אף על פי שאבי הוא איש משכיל, עם ערכים אירופיים, או לפחות היה רוצה להיות אירופאי ונקרא לזה ערבי-אירופאי. אני, כמו ליאור, נולדתי לאיזה מצב נתון שלא הרגשתי אפילו שאני מורד בו. היום, ככל שאני מתבגר אני מאשים אותו; הבעיה שלי אתו היא שהוא לא נקט עמדה. הוא בא לפה וראה את המופקרות, נקרא לזה, הוא ראה משהו פרוץ ולא הגדיר או התייחס לזה, אם זה טוב או לא, אם זה מה שהוא רוצה בשבילי או לא".

אשכנזי: "אולי הוא רצה שתהיה חלק מזה?"

נוי: "יש פה מצב שהוא שומר על דרכו מצד אחד, משדר 'אני לא רוצה שתהיה כמוני', ומצד אחר מאותת שהוא לא רואה בעין יפה מה שקורה אצלי. זה היה מבלבל מאוד ואני יכול להגיד שגדלתי בעיקר על מסרים כפולים. הייתי צריך למצוא את הפתרונות לבד, באיזשהו מקום הייתי צריך לגדל את עצמי לבד, מול אבא דומיננטי מאוד ושותק מאוד".

זו תכונה דומיננטית, השתיקה?

"אני מרגיש שגדלתי עם בן-דודו של אלוהים. מישהו שותק, אתה לא יודע בדיוק מה הוא חושב, אתה מנסה לקלוע לדעתו כי אתה אוהב אותו ולא ממש מצליח. מה שנשאר לך לעשות זה ניסוי וטעייה".

המבט

בכרי מגיב לדברים האלה במבט נרעש. בחוץ גשם שוטף ומצדה השני של הספה הקיטשית בקומה העליונה של בית הקפה שבו מתקיים הראיון, נדמה שמדובר באקלים הולם.

"מה שמנשה אמר על השתיקה של אבא שלו הימם אותי", הוא מתוודה בקול סדוק ואטי. "היה לי אבא כזה. כשהייתי סטודנט הוא היה מביא אותי לאוניברסיטה. הכבישים בימים האלה לא היו כמו היום ולאבא שלי היה טנדר פז'ו, עם קבינה שהוא היה מעמיס עליה גלילי בדים. היתה לו מקטרת עם טבק ערבי וקשה לסבול את הריח של זה, אבל אני אהבתי את זה כי זה היה הריח של אבא. הוא אף פעם לא דיבר אתי. היינו נוסעים מהכפר עד האוניברסיטה, יושבים באוטו ולא מחליפים מלה. זה לא שני זרים שנוסעים, יש קשר בינינו, אנחנו לא מנותקים. אני יודע שהוא לידי ואני לידו, מרגישים אחד את השני ולא מדברים. ככה שנים. בבית הוא היה יושב, איש גדול, יושב עשר שעות ולא מדבר עם אף אחד. הר אדם יושב בבית ולא מדבר".

היית מנסה לדבר אתו?

"מה לדבר? אני מפחד ממנו, מפחד לפתוח את הפה. הר אדם יושב לידך בבית ולא מדבר אתך. כמו שמנשה אמר, אתה מרגיש שבבית יושב הבן-דוד של אלוהים. וזה לא שהוא סתם יושב אפתי. כל הזמן יש לו בראש דברים"; בכרי מדגים: הכחול בעיניו נהפך למתכת, הלסתות חשוקות. השתיקה, זה ברור עכשיו, אינה העדר דיבור. היא טעונה. הוא מסביר: "הוא יושב ובפנים יש המון דברים, אבל אתה לא יודע מה. אתה לא יכול לדעת מה".

נוי: "ראית את המבט הזה שיש לך? יש לו את המבט".

בכרי: "יש לו את המבט והמבט הזה הוא אולי מה שאני הבאתי אתי לדמות של משה. הוא קולט כל מה שקורה. הוא לא מדבר, אבל בפנים יש הר געש. הפטריארכיה הזאת שאנחנו מדברים עליה היא אצלו ואצלו", הוא אומר ומצביע על אשכנזי ונוי, "ואצלי בדם. ורני (בלייר) גם גדל בבית כזה".

החיבוק

שאלת הבריחה מהמודל הזה של אבהות היא בלתי נמנעת. בכרי הוא אב לשישה - חמישה בנים ובת. לנוי בת ובן ואשכנזי אב לבת. שלושתם, כך נראה, ניסו והצליחו ללכת רחוק ככל האפשר מהאבות שהכירו.

"אני חושב שאני אבא אחר, זה משהו אחר", ממהר נוי להשיב. "דווקא היום, כשאבא שלי רואה אותי עם הבן שלי, אני רואה שיש בו עצבות. אני רואה שלעצמו הוא אומר, 'לא ידעתי'. אבל זה דור אחר, אבא שלי נישק בקידוש את היד של אבא שלו. אם אני אעשה את זה אבא שלי ייתן לי סטירה".

והבן שלך לא יאמין שמשהו כזה בכלל היה.

"ברור. מצד שני, אני מדבר על גברים בכלל עכשיו, יש פה בעיה. אנחנו לא ממש מוצאים את מקומנו. באיזשהו מקום הפמיניזם בילבל אותנו. אנחנו נורא מנסים לשתף פעולה עם פמיניזם ומצד שני לא דואגים תמיד לזכויות שלנו, לזכויות שלנו לאהבה. אתה נורא מנסה להבין, אבל אתה לא תמיד מבין מה המקום שלך".

אשכנזי: "אם אנחנו מדברים על בלבול זהויות, יש משהו בסדרה שמאוד ממחיש את זה. מוחמד הוא ערבי ישראלי שמשחק יהודי מרוקאי שעלה לארץ ומנסה לחיות את התרבות הישראלית. יש פה איזה בלבול זהויות גדול שמתקשר עם מה שקורה היום. אם אני כילד ניסיתי להתנער מהורי והיום דווקא אני כן מנסה להתפייס, וכן מנסה להתחבר ולהחיות את הלדינו שלהם שמתה - זה שוב בלבול של זהויות. ואני שואל את עצמי מה אני אמור להקנות לבת שלי בהקשר הזה".

בכרי: "כשאני נהייתי אבא רציתי להיות הפוך לחלוטין מאבא שלי. אם הוא לא דיבר אתנו, אני דיברתי ומדבר המון עם הילדים שלי. הוא לא נגע בי, אף פעם לא חיבק אותי - אני כן חיבקתי. מנשה אומר 'זה הפמיניסט שבנו'. אנחנו נוגעים בילדים שלנו, אנחנו מחבקים את הילדים שלנו".

חיפוש של מגע, של קשר, זה משהו שאיפיין את היחסים אתו?

"אני לא זוכר שאבא שלי חיבק אותי בחיים. אני הייתי כל הזמן מנסה להיכנס לו ליד ולהשחיל את היד שלי בכף היד שלו", בכרי מתקרב בחשש, מדגים כף יד מתגנבת לכף יד, "הוא לא היה מתנגד, היה משאיר את כף ידי בידו. כמה הוא רצה אני לא יודע, אבל אני הייתי מתגנב ומצטנף ליד הבטן שלו. הוא לא התנגד, אבל אף פעם לא יזם. יש בתרבות הזאת משהו לא פיסי".

וקשה להפריד את ההחלטה הזאת גם מהדמות, מאותה סצינת פתיחה טעונה של אשמה ומגע ליד הקבר. בכרי ממשיך: "החיבוק שלי לליאור, כלומר לבן שלי אלון, אני לא ידעתי מה לעשות. הרי רני לא הכין אותי. ליאור התחיל לבכות, עוד לא הכרתי אותו, לא היכרות אישית, ופתאום הסיטואציה הזאת. הוא התחיל לבכות, התקפל והתקרב אלי, נכנס לתוך הבטן שלי וחיבקתי אותו. אם זה נכון או לא נכון, אני לא יודע. יכול להיות שלא הייתי צריך לחבק אותו. אולי היה נכון יותר להישאר עם הידיים רפויות לצדדים ולא לחבק אותו. אם אנחנו בודקים את סוג היחסים של הבן והאבא הזה זה אולי לא נכון, אבל זו היתה התגובה האנושית שלי".

לא יכולת אחרת?

"ילד שלך בוכה לתוך הבטן שלך, תישאר ככה רפוי? הגבתי כמו האבא שאני ולא כמו משה".

מה שלא מדברים עליו

השלושה מייצגים איפוא נטישה של דמות האב המרוחקת, מעוררת היראה. אלא שלאחריה עולה קושי אחר. בלבול גדול. מה כן ישנו אחרי שכל מה שהיה מוכר נשאר מאחור מתוך בחירה?

נוי מדבר על תרבות רבת שנים הפורשת על הגבר, המפרנס, מעטה של אי-נגישות שהופך אותו למוגן, למרבה הנוחות. אשכנזי מכנה זאת עצלות: "זה חוסר התמודדות. עצלות גברית שהיא תוצר של תרבות, של לא להראות רגשות, להיות מישהו שיראים ממנו. ה'בעיה' היא שבמאה ה-20, ככל שהתקדמנו, קרה משהו בתרבות שהלך ועירער את זה. זה גם משהו אצלנו, כי גם אני הלכתי ואמרתי שאני בטח לא אהיה כמו אבא שלי, אני כן אדבר אל הבת שלי. מצד שני אני מדבר אתה ואני לא בטוח שזה הדבר הנכון".

נוי: "אתה עושה את הדבר הנכון".

אשכנזי: "אני לא יודע. לא יודע אם כשהיא תגדל היא לא תגיד, 'אני לא אהיה כמו אבא שלי שדיבר אתי, כי צריך להיות מרחק בין הורים לילדים'. מי יודע מה הדבר הנכון? אני זוכר שאמא שלי היתה אומרת לי שהיא ואבא שלי לא מתייחסים אלי ואל אחותי כמו שההורים שלהם התייחסו אליהם. אלינו הם מתייחסים הרבה יותר פתוח. עכשיו, איזה פתוח? ובכל זאת אני חושש שהבת שלי תבוא אלי יום אחד ותגיד לי, 'אני לא חברה שלך, אני הבת שלך'. אני לא רציתי להיות ה'אבא' המאיים, זה שאוכל בשקט את הארוחה שלו, שמקבל את המנה ראשון וכולם מחכים שהוא יסיים. רציתי להיות אחר, אבל אולי יום אחד היא תתחשבן אתי על חוסר הסמכות".

אולי שלושתכם משתייכים לדור ביניים שמערער על המוסכמות הישנות אבל עדיין לא מבין לגמרי את הכללים החדשים.

נוי: "אני חושב שאנחנו במובנים מסוימים כן הרווחנו. אותי לא לקחו ואמרו לי 'אתה צריך להתחתן', היה יותר חופש. מצד שני אני גם חושש. חבר שלי, שהוא מבוגר ממני, חיתן לא מזמן את הבת שלו. הוא דיבר בחתונה ואמר שאין כבר תפקיד לאבא בחתונה של הבת. אין נדוניה, לא מוהר, לא מבקשים ממנו את ידה והם אפילו לא באו להתייעץ. היא בקושי הפגישה אותם.

"קרן (מור) ואני התחתנו בתוך שלושה חודשים. ההורים שלה לא ראו אותי לפני החתונה, הם היו אז בניו יורק. היא אמרה להם 'זה ההוא מהחמישייה' והם שאלו מי זה מביניהם. אמרתי לה לא מזמן שאני לא אתן שאצל נעמי, הבת שלנו, זה יהיה ככה. יוצא ממני העיראקי, מה, היא תביא לי אותו ברגע האחרון?"

והוא ממשיך: "הגבר המודרני איבד לגמרי את המלה שלו, אפשר לראות את זה ככה. מצד שני יש משהו מקסים בנשיות, בנשים חזקות שיש להן העולם שלהן. אולי אין כללים. אולי דברים חייבים תמיד להשתנות ולהיות דינמיים. מה שברור הוא שאצלנו זה לא דבר שמדברים עליו", הוא אומר, מחווה בידיו לאשכנזי ולבכרי. "אנחנו ערבים כולנו. אצלנו לא מדברים".

התפקיד האחרון של עמוס לביא

"מוחמד היה השחקן הראשון שחשבתי עליו, והליהוק התחיל ממנו", מספר רני בלייר, יוצר "אדמה" (וגם "שבתות וחגים" ו"פרשת השבוע"). "חיפשתי מישהו שיוכל להיות זקן גאה, מין קלינט איסטווד מזרחי. לא עבדנו ביחד קודם. את מנשה ליהקתי אחריו וידעתי שהוא יהיה דוד כבר כשכתבתי את הפרק השלישי. לתפקיד של אלון חיפשתי שחקן עם כתפיים רחבות, מישהו שהוא ישראלי אבל גם איש העולם הגדול".

בלייר, שהחליט לצלם את הסדרה ללא חזרות, חיפש בכל אחד מהשחקנים מטען ברור ואפיון מדויק: "מנשה הוא איש אדמה. הדמות שלו היא של בחור תקוע קצת, נשאר במושב, לא למד לימודים אקדמיים, לא כל כך מפותח. מוחמד בשבילי הוא מלח הארץ, הוא מתקשר לדמות של משה באיזה צבע של ערבי-אירופאי-יהודי. זה תפקיד דרמטי מאוד וטרגי, בהשראה של אבא שלי שנפטר לפני שנתיים ממחלת לב. ליאור הוא בן המשפחה שנהפך לזר".

שחקן נוסף בסדרה, בן דורו של משה האב שחולק עמו מאפיינים דומים, הוא עמוס לביא המנוח. זהו תפקידו האחרון של לביא, שהלך לעולמו בחודש נובמבר האחרון. מותו הכה בתדהמה את השחקנים שלצדו. "אף אחד מאתנו לא ידע שהוא חולה, זו היתה מכה", מספר בכרי. "יש סצינה אחת שמצולמת כאילו ביום הזיכרון. אני מתחבק עם עמוס חיבוק ארוך ואז אנחנו נפרדים. אני ראיתי את עמוס יושב ואני זוכר שחשבתי שהפנים שלו נראות חולות. לא הבנתי למה הוא ככה וחשבתי שאולי הוא עובד על הדמות. בדיעבד הוא באמת היה חולה ואנחנו לא ידענו".

"עד הרגע האחרון אף אחד לא ידע", מוסיף אשכנזי, "עמוס תמיד צחק, כל משפט היה מלווה בצחוק. אי אפשר היה לראות עליו, הוא המשיך לשחק גם בחיים. שחקן טוב, לקח את הדמות של עצמו עד הסוף".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו