בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מעצבי האופנה המקומיים מחפשים קצה חוט

הם נאלצים לפתוח כמה חנויות, לעתים באותה עיר, שום גוף ממשלתי אינו מסייע לקדמם, וגם רשתות ההלבשה שמוכרות את תוצרתם משלמות רק בדיעבד. האם יוזמה חדשה של המשביר לצרכן תשפר את מצבם העגום של מעצבי האופנה המקומיים?

תגובות

שדרת הבוטיקים שברחוב הרכבת 12 בתל אביב, שיש בה חנויות של מעצבי אופנה מקומיים, אמורה להתפנות בקרוב לטובת בית דירות יוקרתי. המהלך גרם לבעלי החנויות לשקול מחדש את שיטת עבודתם. "בהתחלה היה לי מאוד קשה לקבל את זה. במשך חצי שנה חיפשתי חלל חדש ולא עצרתי לרגע לחשוב אם אני בכלל צריכה כרגע חנות נוספת", אומרת אליס דהן מ"שיין", שמפעילה בוטיק נוסף בכיכר מסריק בעיר. "למעשה, עדיף לי להישאר עם חנות אחת כי קשה מאוד לתפעל שתי חנויות במקביל". טל ברונשר, בן זוגה ושותפה העסקי של המעצבת שרון ברונשר, שבבעלותם שלושה בוטיקים במוקדים שונים בעיר, מודה כי גם להם לא נחוץ בוטיק חלופי: "כרגע יש לנו מספיק חנויות בתל אביב", הוא אומר. לדברי שימי בר מהמותג "מנדינקה", שלו בוטיק נוסף בכיכר מסריק בעיר, בכוונתו לחנוך בוטיק נוסף, אבל הוא אינו בטוח בנוגע למיקומו. "נכון לעכשיו, לא בטוח שזה יהיה בכלל בתל אביב", הוא אומר.

בצד חנויות נוספות שעומדות כעת שוממות במתחם החשמל, ביניהן החלל הגדול ברחוב ברזילי שבו שכן עד לא מזמן הבוטיק +A, מעמדו של המתחם האופנתי הוותיק עשוי להיראות מדאיג. ההתייקרות במחירי השכירות באזור בשנים האחרונות הדירה ממנו לא מעט מעצבים צעירים. איש מהמעצבים שייאלצו לפנות את הבוטיקים שלהם ברחוב הרכבת אינו מתכנן לחנוך בוטיק חלופי באזור. הדבר מעיד יותר מכל על מצבו הנוכחי של המתחם. כך למשל מירית זינגר-רודריג מהבוטיק "קלוזט" שממוקם שבבניין המיועד להריסה, מתכננת להעתיק אותו במתכונת שונה מחוץ למתחם. "אני חושבת על אחד מהרחובות קטנים בלב תל אביב", היא אומרת.

מבלי לפתוח דיון על עתידו של מתחם האופנה החלוצי בתל אביב, קשה שלא לתהות מה פשר מנהגם של מעצבים מקומיים להפעיל יותר מבוטיק אחד בתל אביב. "אני חושבת שאין הצדקה לשתי חנויות במרחק כה מצומצם זו מזו", אומרת עידית ברק מ"דליקטסן", שבבעלותה שני בוטיקים בעיר - במתחם החשמל ובכיכר מסריק. "אבל לצערי למעצבים ישראלים אין אפשרויות רבות: או שאתה עובד בשיטת הקונסיגנציה (שבה מקבלים המעצבים תשלום רק לאחר מכירת הסחורה), שזו רעה חולה, או שאתה נאלץ להפוך לרשת חנויות, כי קשה מאוד לייצר בארץ במחירים זולים בקנה מידה מצומצם".

"יש בעיה גדולה מאוד בשוק המקומי", היא ממשיכה. "זה מוזר, כי אתה משקיע את כל כולך בבניית העסק שלך, ואז אתה מפקיד את אחד ההיבטים החשובים שלו, המכירה, בידי מישהו אחר, שלא מהמר עליך או על הקולקציה שלך ומוכר את התוצרת שלך לצד זו של מעצבים אחרים בחנות שלו. למוכרות אין שום מחויבות מיוחדת כלפיך. הן מוכרות מה שיוצא. ואז אתה מוצא את עצמך בסוף העונה עם מחצית מהסחורה שמסרת למכירה בתחילת העונה".

דבריה נאמרים ביחס לעבודה עם רשת חנויות בגדי המעצבים "רזילי", מהגדולות והנודעות בארץ, שמציעה מבחר בגדי מעצבים תחת קורת גג אחת. הם מתווספים לטרוניות של מעצבים מקומיים רבים על שיטת העבודה של הרשת, תלונות שמושמעות תדיר, גם אם בחדרי חדרים, על התמחור הגבוה, שמייקר את מחירי הפריטים מצד אחד ומותיר את המעצבים עם אחוזים נמוכים מדי מהרווחים מצד אחר. הם גם מתלוננים על התצוגה הבעייתית בחנות שאינה מאפשרת להתרשם מקולקציה של מעצב בשלמותה שעה שהיא מוצגת בערבוביה לצד פריטים של מעצבים נוספים, ועל הצורך להתמודד עם הפריטים שמוחזרים אליהם בסוף כל עונה.

אין ספק בנוגע לתרומתה של אורית רזילי ושל רשת החנויות שהיא מפעילה להפצתה של אופנה ישראלית מקורית. הרשת הוותיקה מונה כיום עשרה סניפים באזור המרכז, בקניונים או במרכזי קניות סואנים, ביניהם הסניף שנחנך באחרונה במתחם התחנה המשופץ בתל אביב המכונה "גלריה", סייעה להפוך את שמותיהם של מעצבים מקומיים, ותיקים וצעירים כאחד, לשגורים בפי נשים ברחבי הארץ. "אני רואה את מה שאנחנו עושים כאוצרות אופנה", אומרת רזילי. בדבריה יש גרעין מוצק של אמת: קשה לכנותה קניינית אופנה, שכן היא אינה נוהגת לקנות את פריטי המעצבים שמוצעים למכירה בחנויותיה.

תפקידו של קניין אינו מתמצה ברכישת סחורה מידי המעצב. בתעשיות מקבילות באירופה או בארצות הברית, הקניין מלווה את המעצב במשך עבודתו בסטודיו, מייעץ לו בבניית הקולקציה ומעניק לו משוב מיידי וחיוני על הרכב הפריטים בה, על אופיים ועל מידת הצלחתם המסחרית. רזילי עושה זאת עם כמה מהמעצבים. "אני יושבת עם מעצבים ומלווה אותם בתהליך בחירת הבדים, במדידות, בבחירת הדגם הנכון ועוד", היא אומרת. "עם חלקם אני אפילו עושה הדרכות של מיתוג ושיווק". משום כך, סירובה העיקש לרכוש את הפריטים מידי המעצבים בתחילת כל עונה הוא תמוה במיוחד. "זה כמעט כמו קנייה. המערכת עובדת כך שהמעצבים מסכנים את הקולקציה שלהם כשהם שמים אותה בחנויות שלנו, ואנחנו מסתכנים במכירתה", היא אומרת, ומוסיפה באותה נשימה כי אף פעם לא תבחר פריט של מעצב שאין לה ביטחון מלא שיימכר. "יותר מזה, אני יודעת שכל מה שאציג בחנויות יימכר בסופו של דבר".

דבריה ביחס לנטילת סיכונים נשמעים מופרכים עוד יותר כשמדובר בקולקציות במהדורות מוגבלות שמעוצבות במיוחד, ובשיתוף מלא אתה, בשביל "רזילי". בהנחה שאת הקולקציות שהיא מייבאת מחו"ל איש לא מפקיד בידיה בקונסיגנציה, מובן כי חלק נכבד מהאחריות למצב מוטל על המעצבים, שנכונים לשתף פעולה עם השיטה.

להחיות את השדרה

ניסיונות עבר של מעצבים להתאגד ולפתוח חנות משותפת לא עלו יפה. "כשמתחם התחנה נפתח, עידו רקנאטי העלה את הרעיון לפתוח חנות משותפת של כמה מעצבים, אבל נתקל בקשיים לוגיסטיים: איך החנות תיראה, איך תנוהל הקופה ועוד", מספרת ברק. היא מציינת שמאבקי האגו בין המעצבים היו גורם מעכב. "אנחנו מאוד מפונקים", אומרת דורין פרנקפורט. "לנסות לארגן את כל המעצבים יחד זו לא משימה פשוטה כלל, למרות שאם יש יוזמה כמו שוק המעצבים שמתקיים פעמיים בשנה אין שום סיבה שלא נוכל להתאגד למטרות אחרות. פשוט צריך יזם".

יוזמה חדשה של המשביר לצרכן מנסה לעשות זאת. כחלק מהמיזם "Made in Israel" יציג המשביר לצרכן קולקציות של חמש מעצבות מקומיות בתוך חנות זמנית שתנדוד בין סניפי הרשת רחבי הארץ. החנות הראשונה נפתחה בסוף ינואר בגרנד קניון בחיפה, ועתה היא ממוקמת בסניף הקריון בעיר. מדי עשרה ימים לערך החנות תוסיף לנדוד לסניפים נוספים של המשביר ברחבי הארץ.

"המיזם נולד מהצורך לחזק את האופנה הישראלית", אומרת גלית פלח, בת 34, קניינית בגדי הנשים ברשת המשביר לצרכן. "אופנה מתריסה שתעניק במה למעצבים ישראלים מחוץ לאזור המרכז". רשימת המעצבות שהרכיבה פלח מונה כעת את יעל אורגד, טלי אימבר, פרידה חמליס, עירית נוי ולילך תמרי. חשוב לציין שגם במיזם הזה ההתנהלות העסקית מול המעצבות היא דומה, והן מקבלות אחוזים מהרווחים רק לאחר המכירה. "אלה מעצבות טובות, מוכרות, שאין להן רשת חנויות ברחבי הארץ ולכן הפרויקט הזה יעניק להן חשיפה נרחבת לקהלים חדשים מחוץ לאזור המרכז", היא אומרת. בחינה מעמיקה מגלה כי לרובן דווקא יש חנויות בערים מרכזיות מחוץ למרכז או שהקולקציות שלהן נמכרות בבוטיקים ברחבי הארץ. "מה שמאחד את כולן", היא ממשיכה, "הוא שהן מציעות אופנה לנשים שרוצות להתלבש טוב, ייחודי ואיכותי, אבל לא משוגע מדי".

גם מבלי לנסות ולפענח את המדדים שלפיהם מגדירה פלח סגנון "משוגע מדי", בהיר לחלוטין כי נבחרת המעצבות שהרכיבה מציעה אופנה בעלת אופי מסחרי מובהק, שמיועדת לנשים בשלות בעלות טעם סולידי עד שמרני - לא משהו שיכול לנער את האבק מעל הדימוי הלא אופנתי שדבק בבית הכלבו הוותיק.

המיזם הנוכחי הוא ניסיון להחיות יוזמה ישנה ומוצלחת הרבה יותר של המשביר לצרכן - שדרת המעצבים. השדרה הוקמה בתחילת שנות ה-90 כדי למשוך קהל חדש ולשנות את הדימוי המיושן שממנו סבל המשביר. כנהוג במדינות רבות בעולם שבהן בתי הכלבו מספקים במה למעצבים מקומיים, השדרה שימשה מעצבים ישראלים רבים והעניקה חשיפה למעצבים בתחילת דרכם ולסטודנטים בוגרי שנקר, ומשכה אל סניפי המשביר קהל שלא היה נחשף בנסיבות אחרות לרבות מעבודותיהם של המעצבים הללו.

השדרה הראשונה נחנכה בדיזנגוף סנטר בתל אביב, וההתחלה נראתה מבטיחה. המנכ"ל אז, מנחם עינן, זימן אליו את המעצבת אילנה אפרתי כדי שתעזור לו לגבש קבוצת מעצבים. לאחר שלוש שנים של הפעלה ניסיונית, ועם כניסתו של מנכ"ל חדש, השדרה עברה רענון: היא הובדלה משטחי המכירה האחרים בריצוף עץ יוקרתי, מעצבים צעירים נוספו, שקיות האריזה מניילון הוחלפו בשקיות נייר, הבגדים נארזו בנייר משי, ופרחים טריים הוצבו בה בכדי זכוכית. ההשקעה בעיצוב החלל ובפרטים הקטנים השתלמה, לפחות מבחינת הדימוי שהעניקה למשביר, והשדרה הצליחה לייצג יפה את הנעשה באופנה המקומית. התקיימו בה תצוגות אופנה, והופקו בה קטלוגים. המשביר עבר אז שיפוצים ועדכונים, ונוכחות המעצבים תרמה ליוקרתו ולייחודו.

שדרות נוספות נחנכו בהמשך בארבעה סניפים נוספים: בקניון רמת אביב, ברחובות, במרכז חורב ובקריון שבחיפה. במשך שנים השדרה היתה הבמה המרכזית, והיחידה מחוץ לתל אביב, שבה יכלו מעצבים צעירים להיחשף לקהלים חדשים. בשנים האחרונות לפעילותה נכנסו אליה לא מעט מעצבים מתחילים, ומשם הצליחו לבסס את מעמדם ביתר קלות. נעמה בצלאל, רונן חן, ירון מינקובסקי ואחרים הגיעו לשדרה אלמוניים יחסית, ובאמצעותה זכו להיחשף לקהל הרחב. כולם הרחיבו את עסקיהם, והצלחתם היתה הוכחה לחשיבותה של השדרה לתעשיית האופנה המקומית.

אבל בעקבות חילופי מנהלים וסבבי מינויים נשנים ברשת, השדרה נדחקה הצדה. במקום להמשיך את הטיפול בה, להקדיש לה את חלונות הראווה כנהוג בבתי הכלבו הגדולים בעולם - שמציגים תמיד בדרכים יצירתיות את בגדי המעצבים שלהם - ולבסס את מעמדה כמנוף לכל מחלקת האופנה במשביר, צומצמה ההשקעה בה, עד שב-1999 הנהלת המשביר לצרכן החליטה לסגור סופית את השדרות בסניפי הרשת בטענה שהן לא רווחיות. המעצבים טענו שהנהלת המשביר מעדיפה לא לתמוך בהם ולהתמקד ביבוא מותגים מחו"ל.

בבתי הכלבו המפורסמים בעולם, כגון גאלרי לפאייט ופרינטמפ בפאריס או בלומינגדיילס בניו יורק, למעצבים שמור מקום מכובד. תוצרתם מוצגת בקביעות בחלונות הראווה, והם מעניקים לבתי הכלבו דימוי אופנתי. לדברי פלח, האופק של המיזם הנוכחי הוא תצוגת קבע של בגדי מעצבים ישראליים בסניפי המשביר לצרכן ברחבי הארץ. היא מונה כמה שמות של מעצבים שהיתה שמחה לכלול בו, ביניהם לולו ליאם מהמותג "בנות" והמעצבת שרה בראון. ובכל זאת, נדמה ששאיפותיהם של מנהלי המיזם הנוכחי בכל הנוגע לקידום אופנה ישראלית אינן גבוהות כבעבר. בינתיים, עד שישכילו להבין שמבחר עדכני ודינמי של מעצבים מחזק את כוח המשיכה של הכלבו, קשה שלא לחוש החמצה. *



נעמה בצלאל


אליס דהן מ''שיין''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו