בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תערוכה | צלילה חוזרת

מאיה אטון יורדת למצולות, בודקת את מהותו של הכאוס ומחירו של השקט, ותוך כדי כך גם משיבה את כבודו האבוד של התחריט

תגובות

בכמה פסיפסים ארץ-ישראליים מהתקופה הרומית, כמו הפסיפס הנהדר בציפורי, מתואר "חג הנילוס", המציין את עליית המפלס של מי הנהר. לצד פסיפסי ציפורים מרהיבות לא נפקד מקומו של עמוד מדידה, המכונה באנגלית נילומטר. זה שימש למדידת מפלס המים בעונת השיטפונות השנתית. שיטפונות גדולים סימנו אסון וכך גם העדר מים שהוביל לרעב. סימוני גובה המים תורגמו איפוא לגובה המסים שנתיני מצרים נדרשו להעלות לשליטיהם. מודד המים היה בשימוש עד למאה הקודמת: סכר אסואן הפך אותו לחסר ערך בשל השליטה האנושית בגובה הים.

מעין עמודי מדידה שבהם קווי חלוקה, חוזרים לכל אורך התערוכה החדשה, תערוכת היחיד הראשונה של מאיה אטון בגלריה גבעון בתל אביב. הם מצוירים-משורטטים על קירות הגלריה בעיפרון בכתב שמחקה דפוס גדול ובהיר. בכל הפעמים נראה כאילו מדובר במקטע מתוך דבר-מה גדול יותר, שרק חלקו גלוי.

המדידה, ההשוואתיות, הניסיון להיאחז בקווים ברורים, במידות, חוזרים שוב ושוב בתערוכה, המציגה ברובה דימויים של סדר דברים שהשתבש. כך ב"משוואות לגוף נופל" (2010), תחריט שבחלקו העליון סבך תרנים ענקיים, נוטים על צדם כמראה של חלקי צי גדול מהמאה ה-18, מן התקופה שהשליטה בימים היה פירושה שליטה בעולם. הרקע אינו ים פתוח ועננים אלא טבלה צפופה שלא לגמרי ברור מה היא מודדת. למטה, מתחת למראה התרנים הגא המסמל את המשימה הגלויה של כיבוש הימים, רוחש עולם אחר. נזילות של צבע שחור ועליהן הטבעות אדומות של ספק עלים, ספק פולי קפה, יוצרות מצב כאוטי. אטון מנכיחה בעבודה זו מעבר בין עבר למצב על-זמני של תודעה כפי שמייצג אותה עולם המים; אסונות צונאמי ושיטפונות שבו והזכירו בשנים האחרונות עד כמה מים הם כוח לא צפוי ובעל עוצמה שהתרבות לא הכניעה. כמה הטבעות אדומות שכמו טיפסו מעלה אל התרנים מחזקות את ההרגשה שנושא-העל של אטון, בעבודה זו ובתערוכה כולה, הוא האופן שבו הכאוס מוכל; מהו הסייסמוגרף שאנו מפעילים כדי לדעת כמה מסים רגשיים עלינו להעלות, מהו מחיר השקט.

בין תפילה לתלייה

העבודה היא תחריט צילומי, כמו רבות מהעבודות בתערוכה. אטון, ילידת 1974, נעשית מזוהה יותר יותר עם המדיום. לפני כחצי שנה נכללה סדרת התחריטים שלה "סף השמיעה" (2010) בתערוכת זוכי הפרסים במוזיאון הרצליה, והצגתה כעבודה מרכזית של אמן צעיר היתה חסרת תקדים למיטב זיכרוני.

תולדות התחריט בארץ מגלמות הרבה יותר מאשר סיפור של מדיה. עולי מרכז אירופה בשנות ה-20 וה-30 (שטרוק, שטיינהרט, וולף-קרקואר, בודקו, פינס ורבים אחרים) הביאו אתם את מיטב מסורת העשייה האירופית במדיום ואת הכבוד כלפיו. דחיית האופציה התרבותית שלהם הביאה גם לדחיקת המדיה ולזיהוי שלה כזולה ומשנית, ובעיקר מרוחקת מתפישת ה"מקור" כמקודש.

כמה סדנאות תחריט הפועלות כיום בארץ, במיוחד הסדנה בירושלים ומרכז גוטסמן בכברי (שם נעשו העבודות של אטון), הצליחו, בעבודה שקטה, להחזיר למדיום את מקומו. אטון פועלת באופן המסורתי של עשיית תחריט במהדורות של מספר מוגבל של עותקים ולא ביצירת מונוטיפים (תחריט יחידאי); סוג של פשרה בין מסורת המדיום לתפישה העכשווית בשאלה מהו יקר המציאות.

"חבל תפילה" (2010) היא עבודה גדולה מאוד, רוחבה שני מטרים, המצוירת בעיפרון על נייר. נראות בה שתי ידיים האוחזות חבל בשני קצותיו. החבל מצויר רפוי כגשר בין שני גיליונות הנייר המרכיבים את העבודה, מרחף על הדפים השחורים. שם העבודה נשמע ברגע הראשון כמעט הגיוני, על משקל מחרוזת תפילה; אחר כך התודעה ממירה אותו ל"חבל תלייה". העבודה פועלת במרווח שבין התלייה לתפילה, בין הכיליון לתקווה. אטון יוצרת מעין קווינטה (מרווח מוסיקלי של שלושה טונים וחצי) חזותית, וכמו בכיוון כינור, היא מחפשת קווינטה זכה, כלומר מצב שבו המרווח יישאר קבוע כבמאזן אימה.

ההבטחה התגשמה

בקומה העליונה הציבה אטון מיצב קול שגם שמו "משוואות לגוף נופל" (2011): כדורי סל, חבל, רמקולים וסאונד, מרכיבים עבודה שונה מאלו שהציגה בעבר, במיוחד בצבעוניות ובשימוש בכדורים, שתפקידם המקורי נשמר כל העת בתודעה. אטון משחילה דרכם חבלים גדולים ועבים, והם נהפכים לאובייקט שעשוי להזכיר ציוד ימי. הסאונד הנלווה למיצב, וכולל בכי הנשמע כבכי תינוק, יוצר קונוטציה עקיפה לחבל הטבור.

אטון עוסקת במצבים משתנים וחזרתיים. ההתמקדות שלה בעולם הימייה, בסימני השליטה האנושיים במרחב הזה, מרחב שלישי שאינו שמים ואינו ארץ, מובילה לרובדי משמעות שונים. המים, חומר שמשתנה מנוזל למוצק או גז, מכילים את הבטחת השיבה ואת החמקמקות של חוסר היציבות. גם כשאטון אינה מתייחסת ישירות לאובייקט הקשור במים, כמו ב"חבל תפילה", הרי שדות המונוכרום האפור של העיפרון כמוהם כמצולות.

בתערוכה היפה והמרתקת הזאת מתגשמות ההבטחות שהיו טמונות בקיר התחריטים הכהה הקשה והיפה שהציגה אטון במוזיאון הרצליה וגם בעבודתה המצוינת שהוצגה בביאנלה לרישום בירושלים לפני כשלושה חודשים.

מאיה אטון, "משוואות לגוף נופל". גלריה גבעון (רח' גורדון 35, תל אביב), שעות פתיחה: ימים ראשון ושישי 10:00-14:00, שני עד חמישי 11:00-19:00, שבת 11:00-14:00. עד 5.3



''ניוטון'', 2010


''חבל תפילה'', 2010



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו