בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"סאנקטום" - מופע האימים של ג'יימס קמרון

"סאנקטום" הוא סרט אסונות פשוטו כמשמעו: הוא פשוט אסון. לא ברור איך היוצר של "טיטאניק" ו"אווטאר" חתום עליו כמפיק

תגובות

שילוב של יומרה ועילגות מאפיין את סרט האסונות האוסטרלי "סאנקטום". לולא צולם בתלת ממד - ולולא ג'יימס קמרון, יוצרם של "טיטאניק" ו"אווטאר", היה חתום עליו כמפיק - סביר להניח שהיה מגיע היישר לספריות הווידיאו.

"סאנקטום", שביים אליסטר גרירסון, הופק בתקציב קטן יחסית לסרטי אקשן עכשוויים - 30 מיליון דולר - כך שהכישלון לא ייכנס לספרי ההיסטוריה של הקולנוע. אבל תמוהה העובדה שקמרון, יוצרם של שני הסרטים המצליחים ביותר אי פעם, נתן את שמו לפרויקט. ואם הוא כבר נתן את שמו לפרויקט, מדוע לא מנע רבים ממחדליו, גם בתחום התסריט וגם בתחום הבימוי, כולל הדרכת השחקנים, שכולם נדמים כאילו נשלפו מלהקת חובבנים לא מוכשרים. נראה שמשיכתו הידועה של קמרון למים ולסכנות הטמונות בהם, שבאה כבר לידי ביטוי בסרטיו "מצולות" ו"טיטאניק", כמו אמונתו האיתנה בכוחו של התלת ממד, גרמו לו להתגייס להפקת הסרט הזה, שייזכר ככתם בפילמוגרפיה של מי שבעקבות זכייתו של "טיטאניק" ב-11 אוסקרים הכריז על עצמו כ"מלך העולם".

עלילת הסרט מבוססת על מקרה שאירע במציאות. משלחת בפיקודו של פרנק (ריצ'רד רוקסבורג), חוקר מערות נודע, שאחת הדמויות בסרט מגדירה אותו כשווה בחשיבותו לכריסטופר קולומבוס או ניל ארמסטרונג, יוצאת לחקור את מצולותיה של מערה עצומת ממדים השוכנת בפאפואה גינאה החדשה.

החבורה כוללת את ג'וש (ריס וייקפילד), בנו של פרנק שהוא מטפס הרים מיומן; קרל (איאון גראפאד), איש עסקים אמריקאי, ויקטוריה (אליס פרקינגטון), חברתו של קרל, שהיא חסרת ניסיון בכל מה שקשור לצלילה למעמקים, וג'וד, חוקרת מערות אף היא, שמהרגע הראשון ברור לנו שגורלה לא ייטיב עמה מכיוון שמדווחים לנו שהיא ישנה רק שעתיים בלילה הקודם, וזה לא טוב. מבחוץ עוקב אחר פעילותה של המשלחת צוות מטעם ה"נשיונל ג'יאוגרפיק", שמתכוון לתעד את המבצע. סערה טרופית גורמת לקריסתה של המערה, היא מתמלאת במים, והעלילה מתארת בעיקרה את ניסיונם של הלכודים בתוכה להיחלץ ממנה.

"סאנקטום" איננו סרט שמתאים למי שסובלים מקלאוסטרופוביה או מפחד גבהים (והשימוש בתלת ממד רק מחזק את הרגישות לפוביות האלה), אך בעיקר הוא לא סרט שמתאים למי שנרתעים מכתיבה עילגת ומעשייה קולנועית שנעדרת את היכולת לעצב עלילה כך שיתהוו בה התרגשות ומתח. לרגעים, בזמן הצפייה המייגעת, כן היתה לי ההרגשה שלסרטו של גרירסון יש סיכוי להיהפך לסרט פולחן מהסוג שבו הקהל משתתף באופן פעיל באירועים (בנוסח צעקות לדמויות: נו, יאללה, תטבעו כבר!) ומצטט את הדיאלוגים, שהאלמנטריות שלהם גובלת במה שנדמה כפארודיה עצמית (אבל היא לא). משהו בסגנון "מופע הקולנוע של קמרון".

במשך הצפייה התגעגעתי לסרטי אסונות של פעם, אפילו המגוחכים שבהם, ובראשם "הרפתקה בפוסידון", שאף הוא עסק בניסיון להיחלץ מהמצולות, אך היה עתיר התרחשויות מופרכות ולא התייחס לעצמו ברצינות יתרה. כמה חסרה לי ב"סאנקטום" שלי וינטרס, שב"הרפתקה בפוסידון" גילמה אלופת שחייה בעבר, שמצילה את חבריה למסע במחיר חייה. נוכחותה של מישהי כמו וינטרס יכלה להציל את הסרט מעגמומיותו הבלתי פוסקת.

היומרה ב"סאנקטום" באה לידי ביטוי בשני מישורים; ראשית, בניסיון להקנות לסרט ממד קיומי בעל נופך דתי ומיתולוגי, שבא לידי ביטוי בשמו, בשימוש שנעשה בו יותר מפעם אחת ב"קובלה קאן", שירו של המשורר הבריטי סמיואל טיילור קולרידג', וגם בכמה מהדיאלוגים; ועוד יותר מכך, בניסיון להקנות לעלילה ממד של אלגוריה אדיפלית, שלא אוכל לגלות את פתרונה אך אומר רק שהפתרון הזה הוא רדיקלי למדי מבחינת ההיפוך שהוא יוצר למיתוס של אדיפוס והמסר הטמון בו.

מתחילת הסרט מפגין ג'וש עוינות כלפי אביו, שאותו הוא אף מתאר פעם כ"בן זונה נאצי", מכיוון שהאב מעולם לא נכח בחייו ואדיש לכאורה לחיי אדם. אבל מההתחלה גם ברור שההרפתקה תביא לקירוב לבבות בין השניים, כי במצולות הקולנועיות האלה כבר היינו יותר מפעם אחת.

הטיפול של הסרט בממד הזה שלו הוא כה אלמנטרי ואפילו פרימיטיבי, שאין הוא מעורר קמצוץ של הזדהות או רגש. ג'וש מתנהג רוב הזמן כילד מפונק, והאב נושא על פניו לאורך הסרט כולו מבע אחד של אטימות רגשית (שאיננו פג גם כאשר הוא מצטט משירתו של קולרידג', שאמורה למוסס את הפער בינו לבין בנו). לאף אחת ממערכות היחסים המוצגות בסרט אין נפח ולפיכך אין סיכוי שתתפתח על בסיסן איזושהי דרמה. מכיוון שהדמויות כה שטוחות, ומערכות היחסים ביניהן כה לא מפותחות, לא משנה לצופים מי מהן תמות ומי תשרוד בסיוט המתואר בסרט. האדישות לגורל האנושי המתהווה לפיכך מביסה את יעדו של הסרט, שבמישור הכי יומרני שלו, אך גם הכי לא מספק, שאף שהצופים יתעמקו בשאלות של חיים ומוות.

הצילום בתלת ממד אינו תורם דבר ל"סאנקטום"; ההיפך. גרירסון וצוותו עושים בו שימוש כה חסר השראה, שבמקום להעצים את המהות הריאליסטית של הסרט והסיטואציה שלתוכה נקלעו גיבוריו, הוא מפחית ממנה. המערה נראית לעתים כעשויה מקלקר, המים הזורמים לתוכה נדמים כאילו הם נוטפים מברז שהתקלקל ומשום מה מטפטף אל אולם הקולנוע, והדמויות נראות לעתים כאילו יצאו מסרט אנימציה לא משובח במיוחד. כל זה הופך את "סאנקטום" לסרט אסונות במלוא מובן המלה. הוא אסון בעצמו.

"סאנקטום". בימוי: אליסטר גרירסון; תסריט: ג'ון גארבין, אנדרו וייט; צילום: ז'ולס אולאפלין; מוסיקה: דייוויד הירשפילדר; שחקנים: ריצ'רד רוקסבורג, ריס וייקפילד, איאון גראפאד, אליס פרקינגטון, אליסון קרצ'לי



''סאנקטום''. געגועים ל''הרפתקה בפוסידון''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו