בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה לעשות עם הציור שהילד מצייר בגן?

האם עשרות הציורים שילדי גן מייצרים כל שבוע צריכים להגיע בסופו של דבר למוזיאון, לקירות הבית או לפח הזבל? תלוי את מי שואלים

תגובות

לאחר מחשבה רבה, ג'סיקה הנף מצאה את המקום האידיאלי ליצירות שבתה אליזבת, בת ארבע, מביאה הביתה מהגן: פח הזבל. "אנחנו מקבלים בין שניים לארבעה ציורים כל יום", אומרת הנף, בת 36. לאחרונה היא החלה במיון עשרות מציוריה של אליזבת, שנערמו בחדר הכניסה של בית המשפחה בוואשינגטון. "אלו הדפסות מחשב, צבועות", היא אומרת. "ג' זה גמל! והיא קישקשה כמה דברים על זה. זאת דורה החוקרת". הנף נעצרת כדי לבחון את הטבעות הסגלגלות שאליזבת סימנה מסביב לעיניה של דורה. "זה נראה כאילו מישהו הכה אותה בפנים. יש לה פנסים ענקיים".

הנף תרה באופן קבוע אחר ציורים "חריגים". אבל כל הערימה הזאת תיגנז בקרוב בפח האשפה. "אני לגמרי לא סנטימנטלית כלפי הציורים האלה", היא אומרת. "התפקיד שלי הוא להימנע מלגדל ילדה אגרנית, ואני נותנת דוגמה אישית". אבל אליזבת ידועה בנטייתה לדוג את הציורים שלה מפח האשפה ולהציג אותם לאמה. "אני אומרת, 'הו, תודה'", אומרת הנף. "אנחנו מדברות על זה. אני לא קשוחה. אבל ברגע שהיא מסתובבת, הרבה פעמים אני זורקת את זה שוב". את עבודות היצירה של אליזבת אפשר למצוא בכל רחבי הבית (בשלב זה אחותה בת השנתיים, שרלוט, תופסת שטח קיר מצומצם יותר). "אני כן חושבת שהילדים שלי מקסימים", אומרת הנף. "אני אומרת להם כמה הם נהדרים. אבל אנחנו לא הולכים לבנות הרחבות לבית בגלל כל פיסת דף צבוע שהם יצרו אי פעם".

כולנו רוצים שהילדים שלנו יהיו יצירתיים. אבל האם עליהם להיות כה פוריים? ברגע שילדים נכנסים לגן, כל יום מביא עמו יצירת אמנות נוספת. אפשר לשכוח מסידור העבודות בקופסת אחסון: כאן תידרש מכולה ענקית. היצירות הללו עשויות להגיד או לא להגיד משהו על טבעו של הילד, אבל הן בהחלט חושפות מידע על ההורים. האם הם מרעיפים מחמאות בגין כל דף, או בקושי מרימים לרגע את העיניים מהאייפון? האם הם ממסגרים את היצירות בשביל סבא וסבתא, או משתמשים בהן בתור נייר אריזה? בניסוח הפשוט ביותר, האם ההורה הוא צברן או זרקן?

ד"ר דייוויד ברטון, מרצה לחינוך לאמנות באוניברסיטת וירג'יניה קומונוולת בריצ'מונד, מפריך את הרעיון שההורים של היום מעודדים את הילדים ליצירת יתר. "אמנות יכולה להיות בעלת ערך להתפתחותם של ילדים, ואפילו צעירים ביותר", הוא אומר. ציור, למשל, עוזר לפתח יכולת קוגניטיבית ומוטוריקה עדינה. והוא מלמד ילדים להתבונן ולהבחין בכל הנוגע לצבעים, צורות וסדר. הוא מוסיף כי ילדים צעירים יכולים לעתים לצייר רגשות מורכבים בצורה מפותחת יותר מאשר הם יכולים להביעם במלים. אבל עד כמה באמת אכפת לילד בן ארבע מהציור ה-50 במספר של "תומס הקטר"? "ברגע שהם מסיימים, הם עשויים לאבד בזה עניין מהר מאוד", אומר ד"ר ברטון. "בשביל הילד, התהליך יותר חשוב מהתוצר". עם זאת, הוא מוסיף, כשאבא נפטר מציור אצבעות חדש, הילד לומד שהיצירות שלו חסרות ערך.

את טרייסי מילר, אמא לשניים בת 44, לא צריך לשכנע בדבר הערך שיש לאמנות. היא עצמה ציירת, המציגה תערוכת יחיד החודש בגלריה "Feature Inc" בלואר איסט סייד במנהטן. הסטודיו שלה, השוכן במרתף ביתה רחב הידיים שבברוקלין, גדוש בדי קנבס גדולים. ואולם, ככל שהסינון של העבודות שלה עצמה מאתגר, מילר מוצאת שהפחתת היבול של בתה ג'וזי קשה לה עוד יותר. רק לעתים רחוקות הילדה בת החמש עוזבת את הבית ללא בלוק ציור. היא יכולה בקלות ליצור תריסר תמונות ביום. מילר שומרת את העבודות של ג'וזי, אבל האוסף מגיע למספרים בלתי אפשריים. "אני לא יודעת מה אנחנו הולכים לעשות עם זה", אומרת מילר. עבודותיה של ג'וזי ממלאות כ-20 שקיות נייר ענקיות שתופסות את כל חלל האחסון, המרתף והארון. "אם היינו שומרים הכל, פשוט לא היה מקום בבית", אומרת מילר, ומוסיפה בלחש: "אנחנו צריכים לזרוק דברים מבלי שהיא יודעת על כך". היא שמעה על אמהות המתעדות את היצירות של ילדיהן במצלמה דיגיטלית או סורק, ואז משליכות את היצירות המקוריות שתופסות מקום. היא כמעט יכולה לדמיין את עצמה עושה זאת כשיהיה לה רגע פנוי - בעוד חמש שנים, נניח, כשהמשפחה תעבור דירה.

באופן הזה, מודה ד"ר ברטון, "אפשר לשמור כל פיסת נייר שהילד יצר אי פעם". אבל לא כדאי לעשות זאת. תוכנית טובה יותר, לדבריו, היא לשמור את היצירות של הילדים בשתי קופסאות. הראשונה היא תיקייה זמנית שבה יישמרו היצירות האחרונות. השנייה היא מעין כספת קבועה, שבה יישמרו כמה עבודות נבחרות, שישתרעו על פני 5-10 שנים. כל עבודה יכולה לכלול מעין כרטיס ביקור מוזיאלי. אפשר לכתוב את שם העבודה, גיל האמן והתאריך. כשההורים עושים זאת, הם יכולים גם להוסיף את הסיפור שמאחורי הציור במשפט או שניים.

בספרו מ-2006 "Exhibiting Student Art" דן ד"ר ברטון בתערוכת אמנות שנתית של תלמידי כיתה ה' בקונקורד שבמסצ'וסטס, שבה הוצגה דגימה כרונולוגית של יצירתו כל אמן צעיר. בתערוכה, הוא אומר, ילד יכול להסתכל ולומר, "הסוס הזה הרבה יותר טוב מהסוס שציירתי לפני שלוש שנים". כדי ליצור לקט כזה בבית, ברטון מציע לברור את תכולת הקופסאות יחד עם הילד, בתדירות של פעמיים בשנה למשל. נסו לדבר על כל עבודה, ואז, ביחד, בחרו כמה יצירות אהובות במיוחד. "זריקת העבודות צריכה להיעשות באופן מכבד", הוא אומר בחיוך.

כששתי בנותיה של ג'ולי וולפסון, ויויאן בת שבע וסופיה בת 11, היו בשיא פוריותן האמנותית, מצאה אמן פתרון אחסון מוצלח עוד יותר: לדלג על הקופסה. וולפסון, עיתונאית ומורה לאמנות בת 42 מלוס אנג'לס, לא הרשתה שהציורים של בנותיה ייכנסו אפילו לתוך המכונית. קומץ העבודות של ויויאן וסופיה שהצליחו בכל זאת לחמוק מן הניפוי הקפדני הגיעו ל"גלריה לאמנות" של אביהן - לוח שעם שסטיבן וולפסון, מורה וכותב בן 44, משתמש בו כדי לתכנן תסריטים. "אני לא מסוגל לזרוק את זה לפח", הוא אומר.

בסופו של דבר, כשהורים שומרים את האוצרות של האמנים הקטנים שלהם, תמיד יש סיכוי שיום אחד הם ינסו לתת להם את הזבל בחזרה. אמה של אן פייף פלמר איחסנה צרורות מימי ילדותה במשך עשורים. לפני חמש שנים היא ארזה את כל תכולת ביתה לתוך משאית ועברה לסיאטל, שם חיה פלמר, בת 40, עם בעלה ושתי בנותיהם. יום אחד מצאה פלמר ארבעה תיקי ענק מלאים ציורי ילדות שלה מחוץ לביתה.



אליזבת הנף, בת ארבע, עם ציור מהתקופה הכחולה שלה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו