בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספרות ילדים קלאסית היא לאו דווקא גם תקינה פוליטית

מה עושים עם גיבורות שרק חולמות על חתונה ועם אפרו-אמריקאים שמכונים "ניגר"? ההתמודדות העכשווית מגוונת, מתרגומים חדשים ועד שינוי ממשי של הטקסט

תגובות

נעים לגלות כי ארבע העלמות הן עדיין רבות קסם גם בהוצאה המחודשת של "נשים קטנות" (ידיעות אחרונות). ואף על פי כן, מוזר לקחת ליד פעם נוספת את הרומן המופתי לנערות בתרגום חדש (שרון פרמינגר) לאחר שנים שנשכח מלב.

לפני זמן רב, הייתי כרוכה אחרי הנשים הקטנות הללו. האהבה הלא ממומשת של לורי לג'ו פירנסה את דמיוני במחתרת. בבני ברק שבה גדלתי לא האמינו באהבה. קראתי את הספר לעתים כה תכופות מתחילתו ועד סופו, שידעתי כמעט לדקלם אותו על פה.

בעותק שלי שכריכתו אדומה וחמורת סבר לא היה ציור להתעמק בו ובפרטיו הקטנים עד אין קץ, כבכריכה הנוכחית. אבל החיצוניות היתה זניחה. הספר דיבר אלי והיה להימנון ההתבגרות שלי. לשעה קלה עברתי לעולם אחר והייתי חלק ממנו, כשעולמי שלי לא היה מקום מזהיר לחלום חלומות.

רכובה על כנפי הנוסטלגיה, גמאתי במהירות את הספר המחודש שעלילתו נפרשת על פני יותר מ-600 עמודים. ג'ו, נפש חופשית שכמותה, שוב סיפקה עוד ועוד שורות מחודדות וכנות, שנעות בין יוהרה לשיפוט עצמי חמור.

אבל במבט בוגר, איוושת הקרינולינות והרומנטיקה נדמו מיושנות. ולא רק הן. ממרחק הזמן ומרומי הגיל צצו שאלות ותמיהות: מדוע הנערות הללו מקבלות ללא טרוניה את המחיר הכבד של המלחמה, מלחמת האזרחים? העדר אביהן ומאוחר יותר פציעתו ונסיעתה של אמן לחזית כדי לסעוד אותו, עוניין המשווע כתוצאה מכך - האם אלו לא עוררו בהן ולו הרהור כפירה אחד? לאחר שנימת קיטורים קלה מבצבצת בתחילת הספר (בעיקר על שמלת הנשף היחידה והבלויה בארונן), זו נגרסת לטובת משמעת מעמדית וחינוכית בהמשך.

גם הפערים הכלכליים בין משפחתן לזו של לורי אינם נתפשים כעוול או עיוות. להיפך, הסבא העשיר מתואר כרב חסד, כאשר הוא מכניס את בת' הנגנית לביתו ומרשה לה לפרוט על הפסנתר, שהוא אף מעניק לה בהמשך. ולבסוף, הגורל הטוב ביותר שאיימי יכלה לשאוף אליו הוא להתחתן עם בחור עשיר, לורי, ולממש את עצמה כבת תפנוקים בבטלה אין קץ. ומעל הכל, הפסיביות של הבת הטובה מקוממת. כן, למרות ג'ו. אחרי הכל גם היא כמו השאר רוקמת, משחקת ונשלחת לבדר קרובי משפחה עניים.

לכך אפשר לצרף את הפולמוס הידוע בסוגיית הפמיניזם של הספר. האומנם הקדימה לואיזה מיי אלקוט את זמנה עם דמותה של ג'ו? שהרי כמו אחיותיה, גם ג'ו ראתה את ייעודה בנישואים ו"הסוף הטוב" שנופל בחלק הוא חתונה.

כל כך הרבה צרימות בספר אחד. אפשר כמובן לפטור אותן ב"רוח הזמן". מושג חמקמק המניח שסופרים כותבים בהתאם לתפישות תקופתם. אבל מה הסיכוי שספר כזה יצליח למשוך כיום את קהל היעד - נערות שניזונות במקרה הטוב מסדרת הטלנובלה המתוחכמת "אחת שיודעת" על בני עשירים מצליחנים ולבושים היטב במנהטן?

גשר על פני הזמן

המקרה של "נשים קטנות" עשוי איפוא ללמד שלפעמים לא די בתרגום חדש לספר ילדים קלאסי. באחרונה תורגמו כמה וכמה קלאסיקות נוספות, כמו "בילבי" ו"פו הדוב", שהוצאתם המחודשת היתה לאירוע ספרותי. העניין הוא שהמלים אינן חזות הכל ותרגום מעודכן אינו תמיד מצליח לגשר על הפער בין תפישות העולם של אז לאלה של היום.

גם ניסיונות קיצוניים יותר, שבהן בהוצאות המחודשות אף שינו את שפת הספר כדי להתאימו לזמן, לא צלחו.

כך, למשל, דיווח לאחרונה ה"ניו יורק טיימס" שהמלה "ניגר" הנחשבת למלת גנאי הוצאה מההוצאה המחודשת של הספר "הקלברי פין" מאת מארק טוויין שיתפרסם החודש. 219 מופעיה במשך הספר הוחלפו במלה "עבד", וזאת לבקשת פרופסור לספרות אנגלית שטען כי הוא מתקשה מוסרית לקרוא באוזני תלמידיו את הפסקאות שבהן המלה "ניגר".

הפרסום על השינוי עורר פולמוס חריף, וההוצאה ספגה מבול של תגובות נזעמות. היא טענה בתגובה שמדובר בגרסה לתלמידים ולא במהדורה חדשה לקהל הרחב.

באופן אחר ניסו לגשר על פערי הזמן במהדורה החדשה של סדרת "חסמב"ה" (ידיעות אחרונות). בטקסט שונו ביטויי סלנג שיצאו מהשימוש או מלים קשות, כדי שיתאימו לקוראים העכשוויים. אך שתי האסטרטגיות, הן צנזורה והן שינוי של סלנג ארכאי, לא בהכרח יחבבו את הטקסטים המיושנים על הקוראים. אם כי במקרה של "הקלברי פין" עומדים לו החיוניות של הדמויות והדיאלוגים השנונים ולכן זו קלאסיקה, לעומת "חסמב"ה" שכיום כמו אז אינה סמל לספרות טובה.

דנה קרן יער, שכתבה את עבודת הדוקטור שלה באוניברסיטת בר אילן על קריאה ביקורתית בספרות ילדים וכיום משמשת חוקרת עמיתה במכון הרטמן בירושלים, טוענת שבמקום לעדכן את הספרים שהצהיבו, או לצנזר מלים, כדאי לנסות לקרוא אותם בכל זאת.

לדבריה, זו הזדמנות ללמוד משהו דווקא על תפישות עולם מיושנות: "יש טקסטים מזעזעים באידיאולוגיה שלהם. אבל אם קוראים את הטקסט במלואו מדגימים לילדים מה זו דה-הומניזציה. אי אפשר לשנות את ההיסטוריה, אבל אפשר לפחות להסביר אותה ולחדד את ההבדלים".

קרן יער מתנגדת לצנזורה ובמקומה היא מציעה להוסיף את ההקשר שבו נכתב הספר: "'הקלברי פין' הוא הזדמנות לעמוד באומץ מול מי שהיינו. גם 'חסמב"ה', שיש בו לא מעט כינויים פוגעניים כלפי ערבים וגדוש באווירה פטריוטית, מעניין בהקשר ההיסטורי של התקופה שבה נכתב. זה מעשיר".

חתרנות זוטא

הד"ר אילת שמיר, ראש החוג לספרות ומבע יצירתי במכללת אורנים, מציעה לקרוא קריאה ביקורתית בקלאסיקות של הילדות ובכלל. לדבריה, "כל טקסט הוא פוליטי ונחוץ לבדוק את ההנחות הספרותיות והחברתיות שבבסיסו". כלומר, לכל טקסט יש אג'נדה ויש בו יחסי כוח ורצון לחנך ולהשפיע.

כך, בקורס שהיא מלמדת באורנים, המיועד לסטודנטיות במסלול גננות, היא מציעה קריאה ביקורתית לשורה של ספרים, כמו "הנסיך הקטן" מאת אנטואן דה סנט אקזופרי, "פרפר הזהב והאפונית" מאת גיצה פרידמן גרייבסקי, "אדם והפרח" מאת מיכל סנונית, "להתראות באנטארקטיקה" ואחרים מאת נורית זרחי.

ניתוח היצירות הללו נעשה בקורס לאור העקרונות של קריאה פוסט-קולוניאליסטית ופמיניסטית. פוסט-קולוניאליזם הוא שם כולל לאסכולה מחקרית שהתפתחה אחרי שחרורם של עמים וארצות מהשלטון הקולוניאלי האירופי. המושג מתייחס לתיאוריות המנתחות את יחסי הכוח בין הכובש לנכבש וההשפעה ההדדית שלהם זה על זה. כמו הפמיניזם, הוא מתמקד בנקודות מבט על האחר בתרבות. שתי התורות צברו תאוצה במאה שעברה והשפיעו זו על זו.

"הטקסט עצמו לא מבקש שישימו לב למה שמובלע בו, ולכן יש לעורר מודעות אל המנגנונים שמאחוריו", אומרת שמיר. "פוסט-קולוניאליזם נראה לי מהותי במציאות הישראלית: בשל הכיבוש יש מקום לדבר על יחסי כוח של שולט ונשלט. יש להכיר אותו, לא להיבהל מהאיזמים והפוסטים. על אחת כמה וכמה הדבר נכון בספרות הילדים, כי לפחות בראשית דרכה בארץ זו היתה ספרות מגויסת, והרבה מהאידיאולוגיות ההן עדיין נוכחות בספרות". כך, למשל, בספרים של דבורה עומר.

לדברי שמיר, השיח הפוסט-קולוניאליסטי, המתאפיין בראייה בין-תרבותית, לא הבשיל בארץ, חוץ מאשר בכמה יצירות. כזה הוא ספרה של דניאלה כרמי, "סמיר ויונתן על כוכב מאדים" (הקיבוץ המאוחד). "דניאלה כרמי נכנסת לתוך הדינמיקה של הסכסוך לא מתוך עמדה פטרונית אלא מתוך עמדה שוויונית. היא מצליחה להיכנס לעיניים של האחר", היא אומרת. ניסיונות מעטים נעשו גם בכתיבת אגדות בגישה פמיניסטית, כמו "אגדה חדשה" של גיל הראבן (עם עובד).

אדוארד סעיד בגן הילדים

ואשר למרבית הספרות הקיימת, יש לעורר את השאלות הנכונות בקריאה. קריאה ביקורתית היא מיומנות, שאפשר לרכוש ועם הזמן לסגל אותה עד שהיא נהפכת לטבעית כמו עצם הקריאה, אומרת שמיר.

"שאלו את נורית זרחי פעם בראיון מה ילדים מבינים כשהם קוראים סיפור. והיא אמרה: 'הסיפור חשוב אבל חשוב גם היום שאחרי הסיפור'. נדלקתי על האמירה הזאת, וזה גם שם הקורס שאני מלמדת. כשאתה פונה לעולם, עם איזו צידה יצאת. היום שאחרי הסיפור מלא באסונות ודברים קשים. ופה האחריות של הגננות והמורות. עליהן להיות בעלות מודעות ולהנחיל אותה בקריאת ספרים. אני לא מצפה שהגננות יקריאו את 'אוריינטליזם' של אדוארד סעיד, אבל גם אין להיסחף לאשליה שהעולם הילדי הוא כביכול מוגן. אין את הלוקסוס הזה".

שמיר מציעה לחשוב בהקשר הזה על היחסים בין עולם הילדים למבוגרים: "גם הילדים הם סוג של נתינים וצריך להכפיף אותם לנורמות מסוימות ולחשיבה מסוימת. אפשר לבחון ספרות על פי החתרנות שלה במישור הזה; אם היא מציגה דימויים ונורמות הגמוניים, או מטילה בהם ספק. אם העלילות גם פורעות את הסדר הקיים". אולי מכיוון שבילבי או אן שרלי, למשל, הן פורעות סדר מקצועיות, הן שורדות במבחן הזמן: ילדים, וגם המבוגרים הקוראים יחד אתם, אוהבים עדיין את שתי הגיבורות הספרותיות האלה, שלוקחת את גורלן בידיהן.

"קשה לאמץ חשיבה ביקורתית", אומרת שמיר, "כי ברגע שאתה מערער על נורמות חשיבה על טקסט, אתה מערער על המקום שלך. זה מפחיד". היא מזכירה את הסערה שגרם סיפורו של ס' יזהר "חירבת חיזעה" בהקשר הזה, כי הציג נקודת מבט של האחר בארץ.

אשר לספרי ילדים, שמיר מציעה לקרוא ביחד, לעצור ולשאול שאלות שבקריאה רגילה היינו חולפים על פניהן; "לנסות ולאתר איזו מניפולציה אידיאולוגית הטקסט עושה".

אלה אמנם נשמעות כמו משימות לשיעור ספרות, אך גם בבית אפשר לעורר למודעות. לבחון את יחסי התפקידים השונים בין הדמויות בספר ולברר, למשל, מדוע ב"נשים קטנות" אין קול לבני המשפחה הענייה שבת' מבקרת אצלה. או למשרתים, לבני המעמד הנמוך בכל הספרים שקראנו בילדותנו.

למי הטקסט נותן קול ואת מי הוא משתיק; האם הדמויות שמדברות הן ממוצא מסוים? כי כדברי שמיר, "גם טקסט יכול להפוך אנשים לשקופים".



בילבי בת גרב. פורעת סדר ושורדת


מתוך ''הקלברי פין''. למי קראת עבד?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו