בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פסטיבל ברלין מצדיע לבמאי האיראני ג'פאר פאנאהי

סוגיית השתלבות המהגרים הטורקים בגרמניה מקבלת טיפול קומי וסנטימנטלי בפטיבל הקולנוע בברלין. סרט עם קווין ספייסי על התמוטטות בנק השקעות חושף את המציאות המדומה של עולם הכלכלה

תגובות

הסרט הטוב ביותר שראיתי עד כה בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי ה-61 של ברלין, שנפתח ביום חמישי שעבר, הוקרן מחוץ לתחרות הרשמית ולא רק שהוא הופק ב-2006, אלא שבאותה שנה הוא זכה בפרס "דוב הכסף" באותו פסטיבל שבו הוא הוקרן השנה שוב. זהו "אופסייד" והסיבה להקרנתו החוזרת היא שהבמאי שלו, ג'פאר פאנאהי, נשלח לאחרונה לכלא לשש שנים במולדתו, איראן, ונאסר עליו לביים סרטים ב-20 השנים הבאות. פאנאהי הוזמן להיכלל בחבר השופטים של התחרות בפסטיבל השנה ומכיוון שהדבר נמנע ממנו, בטקס הפתיחה של הפסטיבל הועמד על הבמה כיסא ריק ועליו שמו של פאנאהי.

יושבת ראש חבר השופטים השנה, איזבלה רוסליני, קראה מכתב יפהפה שהבמאי הכלוא שלח לפסטיבל. "עולמו של במאי קולנוע מתאפיין ביחסי גומלין בין המציאות לחלומות", כתב פאנאהי במכתבו. "הבמאי משתמש במציאות כמקור ההשראה שלו, צובע אותה בגוני הדמיון שלו ויוצר סרט שמשדר את תקוותיו ואת חלומותיו. במציאות, מנעו ממני לעשות סרטים במשך חמש השנים האחרונות וכעת פסקו באופן רשמי שייאסר עלי לעשות סרטים במשך 20 שנים נוספות. אבל אני יודע שאמשיך להפוך את חלומותי לסרטים בתוך הדמיון שלי".

הקרנת המחאה של "אופסייד" בפסטיבל היתה אירוע חגיגי, ונכחו בה חבר השופטים של הפסטיבל וגם אנשי קולנוע רבים, כגון הבמאים וים ונדרס ומיכאל ורהובן והשחקן ברונו גנץ. רבים מהנוכחים נשאו עמם תמונות של פאנאהי ואחזו בשלטים שקראו לשחרורו המיידי.

מעבר למחאה היה הסרט עצמו, שההיחשפות אליו כעת, בפעם הראשונה, היתה חוויה מרנינה בשבילי. עלילת הסרט מציגה את סיפורן של כמה נשים איראניות צעירות שרוצות להיכנס לאיצטדיון בטהראן שבו מתקיים משחק הכדורגל בין איראן לבחריין שיכריע אם איראן תשתתף במונדיאל שיתקיים באותה שנה, אף שכניסת נשים לאיצטדיון אסורה. העלילה מתארת בעיקרה את הקשר המתפתח בין כמה מהנשים האלה, שנתפסו בניסיונן להיכנס לאיצטדיון, לבין השוטרים שלכדו אותן. על בסיס הסיטואציה הזאת יצר פאנאהי קומדיה חריפה שהיא בו בזמן מצחיקה מאוד ומרגשת מאוד.

האבסורד העולה מתוך הסרט הוא שאף על פי ש"אופסייד" מבקר את המשטר באיראן, זהו גם סרט שחוגג את איראן ואת העם האיראני. זהו הסרט העלילתי הארוך האחרון שפאנאהי ביים לפי שעה - כנראה גם למשך שנים רבות נוספות - ואם אמנם סרט כזה נמנה עם היצירות שמבהילות את המשטר באיראן, הרי יש לו כנראה סיבה להיות מבוהל.

להרגיע במקום להטריד

להצלחה הגדולה ביותר מבין הסרטים שצפיתי בהם עד כה בפסטיבל, לפחות על פי עוצמת מחיאות הכפיים שנשמעו בסוף ההקרנה והצחוקים הרבים שנשמעו במהלכה, זכה "אלמניה - ברוכים הבאים לגרמניה", סרטה של הבמאית יסמין סמדרלי, שאת תסריטו היא כתבה יחד עם אחותה, נסרין סמדרלי. איני יודע מדוע בחרה סמדרלי להקרין את סרטה מחוץ לתחרות הרשמית, כי על פי התגובות שקיבל בהקרנה לעיתונאים, היו יכולים להיות לו סיכויים לא רעים לזכות באחד הפרסים. ואולם, אין ספק שגם ללא פרס יזכה הסרט לפופולריות רבה.

בעזרת שלל המצאות תסריטאיות וחזותיות קומיות, מקצתן אמנם מצחיקות מאוד, מציג סרטן של האחיות סמדרלי את הסיפור של משפחתן, שהיגרה מטורקיה לגרמניה בשנות ה-60 של המאה הקודמת. בשנים האחרונות נחשפנו לסרטים רבים שעוסקים בהגירה ובתחושת התלישות והגלות המתלווה אליה, כולל סרטים שעסקו באופן ספציפי בזהותם של המהגרים הטורקים בגרמניה - "בקצה גן עדן" המצוין של הבמאי פאטי אקין עולה בזיכרון כדוגמה הבולטת ביותר למגמה זו. בניגוד לרוב הסרטים האלה, שדנו בנושא זה בחומרה מרובה, האחיות סמדרלי בוחרות לעסוק בו באופן קליל יותר. ואף שהסרט כולל כמה הברקות וכמה תובנות מוצלחות בנוגע לקשיי ההתאקלמות של מהגרים במדינתם החדשה, התוצאה פופולרית מדי, או ליתר דיוק - פופוליסטית מדי, לטעמי.

יש מידה של מניפולטיביות בסרט שצוחק גם על הטורקים וגם על הגרמנים, ובסופו של דבר מנסה יותר מדי לשאת חן בעיני הכל. הסרט אינו מבקש להטריד אלא להרגיע דווקא, ואמירותיו קלות מדי ולעתים אף מעוררות תחושה של נצלנות. אני חושש שאם אמנם הסרט יזכה להצלחה גדולה, הוא יפגע בעניינם של הצופים בסרטים רציניים יותר העוסקים בהגירה. תוך כדי הצפייה בו חשבתי לעצמי שהיה מעניין לדעת מה פאטי אקין, למשל, חושב על הסרט הזה.

חלקו האחרון של "אלמניה - ברוכים הבאים לגרמניה" מתאר את מסעה של המשפחה לטורקיה כדי לראות את הבית בכפר שבו גדל הסבא, שהיה הראשון שהיגר מטורקיה לגרמניה. בחלק זה עושה סרטן של האחיות סמדרלי מעבר חד מהקומי לסנטימנטלי, והחיבור הזה, בין הקלות הקומית לקלות הסנטימנטלית, הוא שמעניק לסרט בסופו של דבר מהות של קיטש, שמעוררת מידה לא מועטה של אי-נוחות.

מארגנטינה לפונגו

גם סרט נוסף שהוקרן בסוף השבוע בוים על ידי אשה, ואף הוא כולל יסודות אוטוביוגרפיים. זהו "הפרס", המתבסס על זיכרונותיה של במאית הסרט, פאולה מרקוביץ', מימי ילדותה בזמן שלטונה של החונטה הצבאית במולדתה, ארגנטינה. הסרט, שמרקוביץ' מקדישה אותו להוריה, מציג את סיפורה של ילדה בת תשע, שאביה נאסר ואולי נעלם, ואמה והיא מסתתרים בבית מבודד על החוף (מרקוביץ' שינתה את שם המשפחה לאדלשטיין).

הסרט, שמתמודד בתחרות הרשמית בפסטיבל, מתאר את הלחץ שבו נתונות הילדה ואמה כתוצאה מהבידוד ומהחשש המתמיד של האם שכוחות המשטר יעלו על עקבותיהן; וגם את המתרחש כאשר האם, כדי להקל על בתה, מחליטה לשלוח אותה לבית ספר סמוך המאוכלס בילדים מכפרי האזור.

יש בסרט סצינות יפות, בעיקר אלה המתרחשות בבית הספר שהגיבורה נשלחת אליו, ועולות בהן סוגיות של נאמנות ובגידה המתחברות בדרכן הראשונית, הקשורה לעולמם של ילדים, למציאות הפוליטית שהסרט מתרחש בה. ואולם, במקום להציג את הסיפור בחומרה שהוא ראוי לה, מרקוביץ' בחרה בסגנון בימוי שנוטה לפיוטיות יתרה, והיא מפתחת את הסיטואציה המרכזית שבה נתונות הילדה ואמה לעלילה שמהלכיה צפויים ולעתים מאולצים והיא סובלת מאריכות יתר.

לבד מסרטן של האחיות סמדרלי, סרט נוסף שמייצג את גרמניה בפסטיבל השנה הוא "מחלת השינה" של הבמאי אולריך קולר. הוא עוסק בנושא מעניין - מצבה העגום של אפריקה - אך עושה זאת בצורה מסורבלת ולעתים אף תמוהה. הסרט, המתרחש בקמרון, ולפיכך דובר צרפתית בחלקו הגדול, מגולל את סיפורם של שני רופאים: האחד גרמני, ששהותו בקמרון עומדת להסתיים והוא אינו שש לחזור לגרמניה, והשני צרפתי, בן להורים שהיגרו לצרפת מקונגו, שמגיע לקמרון מטעם ארגון הבריאות העולמי כדי לבדוק אם הכסף המוענק למדינה כדי לעצור את מגיפת מחלת השינה שלכאורה משתוללת בה מנוצל בצורה יעילה.

סרטו של קולר מתאר מציאות המתאפיינת בחוסר יעילות מוחלט ובניצול הדדי האחד של משנהו, כאשר האשמה, טוען הסרט, היא במדיניותו של המערב שבמקום לעודד סחר באפריקה, מסתפק במתן מענקים כספיים למדינות היבשת. אך במקום לעסוק בנושא זה לעומק בחר קולר לטפל בו בעזרת עלילה מלודרמטית, בעלת מבנה משונה, שמשתמשת אף בסמלים שבמקום לעבות את הדיון בסוגיה המרכזית, דווקא מצמצמים אותו.

גם "הפרס" וגם "מחלת השינה" אינן יצירות בעלת נפח ואיכות הראויות לאחד פרסי הדוב, מזהב או מכסף, המחולקים בטקס הנעילה של הפסטיבל. הדבר נכון גם בנוגע לסרט שפתח ביום שישי את התחרות בפסטיבל - "Margin Call" של הבמאי האמריקאי ג'יי-סי צ'נדור, המתאר את המתרחש בבנק ניו-יורקי להשקעות. אחד מעובדיו מגלה כי הבנק עומד בפני התמוטטות פיננסית והעלילה מתרחשת כולה ביממה שלאחר הגילוי. מרביתה מתרחשת במשרדי הבנק והיא מתפתחת ביעילות דרמטית גם אם רבות מהסצינות בסרט עוסקות בסוגיות פיננסיות, שפרטיהן לא היו תמיד נהירים להדיוט כמוני.

עם זאת, אין זה חשוב להבין באמת את פרטי האינטריגה הכלכלית המתוארת בסרט, כי אחת ממטרותיו של צ'נדור בסרט הביכורים שלו היא לומר שעולמה של הכלכלה הגבוהה טווה מציאות מדומה, מציאות שהיא פיקציה, וזו אחת הסיבות למשבר שאמריקה והעולם נתונים בו כעת. במסיבת עיתונאים בברלין אמר במאי הסרט, שגם כתב את התסריט שלו, שהוא אינו מגדיר את היצירה כמותחן (כפי שמצוין, למשל, בקטלוג של הפסטיבל) אלא כטרגדיה. הטרגדיה היא זו של גיבורי הסרט, בעיקר הצעירים שבהם, שמייצגים את המוחות הטובים ביותר הקיימים כיום באמריקה, אך המוחות האלה מתבזבזים, הולכים לאיבוד, באותה מציאות מדומה שהסרט מתאר.

סרטו של צ'נדור מאזכר לעתים יצירות אמריקאיות קודמות שעסקו בצדה ההרסני של השיטה הקפיטליסטית, כגון "מותו של סוכן", מחזהו של ארתור מילר, ו"גלנגרי גלן רוס", מחזהו של דייוויד מאמט.

וגם אם התוצאה אינה משתווה לשתי היצירות האלה, יש לה עוצמה לא מועטה בזכות התסריט הכתוב היטב, הבימוי היעיל וצוות השחקנים, שכולל את קווין ספייסי, ג'רמי איירונס, פול בטאני, דמי מור, סיימון בייקר, סטנלי טוצ'י וזאק קינטו (שגם הפיק את הסרט). זהו ללא ספק צוות שחקנים מרשים לסרט שהופק באופן עצמאי ובתקציב לא גדול.

המלכה של משפחת הימן

בקטגוריה "פנורמה", הנכללת בפסטיבל ברלין, התקיימה שלשום הקרנת הבכורה של "למלכה אין כתר", סרטו התיעודי החדש של תומר הימן. "חדש" זו הגדרה בעייתית במקצת כיוון שכמו סרטו הקודם של הימן, "I Shot My Love", גם סרט זה שואב את חומריו מתוך סדרת הטלוויזיה "בדרך הביתה", שביים הימן ב-2009.

מבין שלוש היצירות האלה, שמתעדות את סיפורו האישי ואת סיפור משפחתו שכוללת אם חזקה, אב, שהאם התגרשה ממנו אחרי 33 שנות נישואים, וארבעה אחים נוספים (ובהם ברק הימן, שותפו ליצירה של תומר הימן, שהוא המפיק והעורך של סרטיו), הסרט החדש הוא הטוב ביותר. יותר מבסדרה או בסרט שקדם לו, מתקיים ב"מלכה אין כתר" איזון נכון בין הפרטי לציבורי, יש לו נפח אנליטי יותר מהיצירות הקודמות ואין בו תחושת התפנקות שפגמה בסדרה או בסרט הקודם. הוא יצירה בוגרת ושלמה יותר, ולפיכך גם מרגשת יותר, ובעקבותיה עולה רצון לומר להימן לנטוש את העולם הקולנועי שבו עסק בשנים האחרונות, וללכת הלאה.

בהקרנת הבכורה נכחו האחים תומר וברק הימן ואמם, שאביה היגר לארץ מברלין, והם השיבו לשאלות הקהל שמילא את האולם; וגם רונה קינן, שחיברה את המוסיקה לסדרה ואת שיר הנושא שלה. היה מרגש במקצת לשמוע בתום ההקרנה את קינן מבצעת את "בדרך הביתה" באולם קולנוע ברלינאי, רגע לפני שיוצאים שוב אל הקור האירופי השורר בחוץ.



הבמאי ג'פאר פאנאהי בכרזה בפסטיבל ברלין, ביום שישי האחרון. מכתב מהכלא


''הפרס''. חשש מתמיד מפני כוחות המשטר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו