בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מנדרגולה" מוציאה את המיטב מקבוצת הצעירים של התיאטרון בהנהגת גלעד קמחי

"מנדרגולה" הותירה זיכרונות קסומים בקרב מי שצפה בה ב-1970 בבימוי מייקל אלפרדס בתיאטרון חיפה. ההפקה החדשה שלה בבית לסין שונה מאוד מההצגה ההיא

תגובות

גלעד קמחי הוא במאי וכוריאוגרף בן 28, העומד בראש קבוצת שחקנים צעירים, שחלקם עובדים אתו מאז שלמדו יחד בבית הספר הגבוה לאמנות הבמה בית צבי במחזורים שבין 2003 ל-2007. עתה הם מעלים בבית לסין את הצגתם השלישית כקבוצה. הראשונה, "חלום של לילה בלב קיץ" של שייקספיר, ניצלה היטב את כושר ההמצאה הבימתי של קמחי ואת גמישותה התיאטרונית והמוסיקלית של הקבוצה. השנייה, "ברודוויי פינת פרישמן", סקרה בקצת יותר משעה את תולדות התיאטרון המוסיקלי בישראל.

ועתה צללו קמחי ושחקניו רחוק יותר להיסטוריה, למחזה שנכתב ב-1517 בידי איטלקי ששמו נהפך למושג שמשמעותו פוליטיקה זדונית וזוממת. בלקסיקונים נאמר שהמחזה הקלאסי מאת ניקולו מקיאוולי הוא התקפה חריפה על שחיתותה של החברה בפירנצה. אני מניח שזה נכון; אבל בעיקרו של דבר זוהי עלילה של קומדיה דל ארטה, המציגה דמויות סטריאוטיפיות: הזקן הקמצן והטיפש, אשתו הצעירה שמצמיחה לו קרניים, אמה התככנית, המאהב הרברבן, האלמנה הדתייה, הכומר האשמאי, הסרסור לדבר עבירה. אלה משמשים לגלגול שתי עלילות: הזקן שנשוי לצעירה מייחל לבן זכר, והמאהב כובש הנשים שם עינו באשה הצעירה. ובעיקר זוהי הזדמנות לחגיגת תיאטרון לקבוצה צעירה בעלת אנרגיה טובה ובמאי בעל חוש המצאה.

קמחי ושחקניו אולי יודעים, אבל הם לא יכלו לחוות (כי עוד לא נולדו אז), שהצגת "מנדרגולה" היא אבן דרך בתולדות התיאטרון הישראלי בן זמננו (זאת אומרת בן זמני). בהצגת הבכורה של "מנדרגולה" באולם בית ציוני אמריקה בתל אביב, בצהרי יום שישי, היו חוץ ממני עוד כמה אנשים ששאלו זה את זה בעיניים מצועפות בדוק של זיכרונות קסומים: "אתה זוכר את 'מנדרגולה' של מייקל אלפרדס בתיאטרון חיפה?"

מהפכה תיאטרלית

השנה היתה 1970. התיאטרון הישראלי עוד לא מצא את דרכו למחזה המקורי, ולמרות כמה הצגות מופת בתולדותיו, עוד לא למד איך להתמודד עם קלאסיקה. חלקו היה ריאליסטי, חלקו - ניסיון להחיות את החוויה הקסומה של הבימה בימיה הראשונים, חלקו היה הגון ושמרני, חלקו - מקרה מובהק של מה שפיטר ברוק כינה "Deadly theatre" בספרו "החלל הריק": משהו מוזיאלי, מכובד אבל בעיקרו של דבר חי בזכות הנשמה מלאכותית של יחס הכבוד של קהלו הבורגני ל"תרבות".

לתוך העולם הזה הגיע במאי תיאטרון יהודי-אנגלי, מייקל אלפרדס. שנתיים קודם לכן הועלה עיבוד מוסיקלי שלו ל"מנדרגולה" עם להקת סטודנטים באדינבורו. הוא ביים את "שידוכין" של גוגול בבימת השחקנים, ואחר כך ביים בחיפה את "מנדרגולה" - וחולל מהפכה בתיאטרון הישראלי.

הבימה היתה ריקה. עליה ניצבו, אם אני זוכר נכון, שני סולמות. על הבמה הסתובבו שחקנים בבגדי גוף. ולעיני הקהל, כשהוא רואה כיצד זה מתהווה, השחקנים בגופם ובאנרגיה שלהם, עם אביזרים מעטים, יצרו מציאות שהכל יכול היה להתרחש בה. הכל היה "העמדת פנים", אבל בכל רגע בימתי בין הדמויות היתה אמת בימתית: האמנת בתאווה של קאלימקו, ובמצוקה של ניצ'ה, ובתחמנות הרעבתנית של ליגוריו.

בעקבות ההצלחה המיוחדת כל כך של "מנדרגולה" היה אלפרדס למנהל תיאטרון החאן הירושלמי. שם חזר על הצלחה דומה ב"משרתם של שני אדונים", שוב בסצינריו של קומדיה דל ארטה, והעניק לחאן רוח שהחזיקה אותו בחיים שנים ארוכות, גם אחרי שעזב.

אנרגיה והנאה צרופה

ההצגה של קמחי ולהקתו בבית לסין שונה מ"מנדרגולה" של אלפרדס בחיפה כמעט בכל קנה מידה. אם בחיפה הבמה היתה ריקה, כאן יש עליה מבנה מתוחכם של קרון להקת תיאטרון, שמתפקד, כשצריך, כחדר מיטות או ככנסייה; קרשי במה שצלב עולה מהם; פיגומים שמשתלשל מהם סמרטוט המסמל את שמי הבוקר; מין גשרון המאפשר קטעי אקרובטיקה, וספסלים שמובאים ומוצאים (תפאורה של ערן עצמון). במקום בגדי גוף יש תלבושות מושקעות (בעיצוב אולה שבצוב): בגדים תקופתיים מפוארים, שמשולבות בהם הבלחות כמו פאה בנוסח בוב מארלי לליגוריו, בטן מלאכותית ומגוחכת לניצ'ה, או מסכות שנמצאות על הבמה כרמז לבסיס הקומדיה דל ארטה.

ואולי חשוב מכל: אם התיאטרון של אלפרדס היה עני, ונבנה על הדמיון של השחקנים והקהל, התיאטרון של קמחי עשיר בהמצאות ומנצל את האפשרות שמזמנת הקומדיה דל ארטה לאלתר קטעים מוסיקליים. ואלה עשויים במקצועיות מדויקת להפליא. כך שיר הפתיחה, שבו להקת השחקנים מציגה את עצמה (ולרווחתי, דווקא בשיר של להקה, וגם לכל אורך ההצגה, ניתן היה להבין כמעט כל מלה, וזה הישג לא מבוטל לשחקנים צעירים בהמולה תיאטרונית-מוסיקלית); כך פרודיה מבריקה על שיר של מדונה בביצועה של טל-יה יהלומי-לוי, המגלמת בדיוק ובחן את האלמנה העליזה; וכך בקטע מוסיקלי העושה שימוש בבקבוקים וסוחף באנרגיה שלו.

וכאן טמון העניין המשותף להצגה הזאת של קמחי ולהצגה ההיא של אלפרדס: זו הצגה שחיה וקיימת בזכות האנרגיה של השחקנים כיחידים וכקבוצה; זה הדבר שנושא אותה מתחילתה ועד סופה ומעניק לה טעם שהוא מעבר לעלילה ולדמויות. האנרגיה הזאת ניכרת בעיצובי הדמויות של השחקנים, וגם ביכולתם לפעול יחד כלהקה שמצליחה להקרין לקהל איזו הנאה לא אכפתית של הרגע.

בתוך המערכת הזאת ישנן הדמויות: יוסי טולדו בתפקיד ניצ'ה, שמצליח לחבב על הקהל את דמות הזקן המוכן לעשות הכל (ולשלם הכל) כדי לזכות בבן זכר. רויטל זלצמן, שבתפקיד האשה הצעירה מוצגת בעיקר כבובה צייצנית על חוטים, שאותם מושכת אמה הערמומית היודעת לסחור בקסמי בתה וקסמיה שלה (הילה זיתון). שלומי טפיארו בתפקיד קאלימקו, שחושף את גברותו לפני הקהל המצפה לביצועיו כשגבו לקהל, ומשרתו הלא יוצלח (אסף בן שמעון).

ידידיה ויטל מגלם את מנהל הלהקה, שתפקידו למשוך זמן עד שכל הקהל יתיישב במקומו לפני שהמסך העולה וכן להכשיר אותו להשתתפות בעלילה (בכל פעם שאומרים "מנדרגולה" הצופים אמורים להרעיש בפחיות משקה שחולקו להם). דניאל אפרת מגלם את הכומר, המשתף פעולה במזימות המזמוזים ונהנה מאוד מן הגג המתמשך של הברכות שהוא מבצע עם האלמנה, הבאה שוב ושוב להתוודות בפניו על החטאים שהיתה רוצה לחטוא.

את עיקר החגיגה מנהלת דקלה הדר בתפקידו ליגוריו, בתערובת מרשימה של מרץ תחמני ואיזו נינוחות משוחררת; היא עושה הכל כלאחר יד, כאילו באיזשהו מקום הסרסור ליגוריו עושה לכולם טובה גדולה שהוא מוכן לעזור להם להסתבך, בעוד שלמעשה יש לו אינטרס ברור לקדם את העלילה, לסדר את כולם ולהרוויח את שלו.

אולי עיקר חנה של ההצגה הוא בכך שעניינה תשמישי מיטה, וכשמגיעים לעיקר, יש במעשים אלמנטים שקל לגלוש בהם לוולגריות ולטעם רע; אבל בביצוע הלהקה הזאת, בהדרכה של קמחי כבמאי וכוריאוגרף, כל ההצגה היא משחק מקדים ארוך מאוד, אקט מיני מתמשך לעיני הקהל, בשפע תנוחות, תוך שימוש יצירתי בסדין. והוא כולל את אחת האורגזמות הארוכות שבוצעו אי פעם על הבמה, באופן מפורש מאוד, ובכל זאת זה עשוי ביד קלה ובקריצה, שאחריה הצופה (הזה) נסע לו הביתה כשחיוך אווילי על פניו.



''מנדרגולה'' בבית לסין. חגיגת תיאטרון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו