בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האמנית הבריטית סיל פלוייר משתדלת להתנער מכל תווית שמנסים להצמיד לה

בתערוכתה החדשה סיל פלוייר בתל אביב היא מתמידה בהרגלה לערער את המובן מאליו

תגובות

"חשוב לי להפגין חוסר ודאות באמנות", מצהירה האמנית הבריטית סיל פלוייר. "יש קו דק בין למצוא משמעות בעולם לבין להפוך הכל לשטויות". כמו בתערוכות קודמות שלה, גם בתערוכתה החדשה, "עבודות על נייר", שמוצגת במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב, היא מעוניינת לשוב אל המובן מאליו, להתעכב על אופני הייצוג והתפישה האוטומטיים שלנו ולשבש אותם באמצעים עדינים, תוך שימוש מחוכם באבסורד.

על אף תחושת הריק והלובן המכה בצופים במפגשם הראשון עם התערוכה, המוצגת בחלל התחתון של המרכז לאמנות עכשווית, פלוייר מאמינה שהתערוכה עמוסה דיה, במידה שהיא התכוונה שתהיה. בפגישה עמה יומיים לפני הפתיחה היא מקפידה להסביר ולהבהיר כל הכרעה בהצבת העבודות. היא חוזרת ומדגישה את החשיבות של "החלל הנגטיבי" - זה שמתקיים סביב האובייקט ובין האובייקטים השכנים לו. "אני מנסה ליצור בחלל כוריאוגרפיה, שמעבודה לעבודה תבנה מערך של ציפיות אצל הצופה. לא רק המידות של העבודות חשובות, אלא הדרך שבה הן נרשמות בעינינו מזוויות שונות".

ציפייה שמתבדה

העבודות של פלוייר, המתייחסות למסורת הקונצפטואלית, נוצרות בסוגי מדיה שונים ללא היררכיה של חשיבות - מיצבי סאונד, וידיאו, פיסול, צילום וכן הלאה. מרבית עבודותיה עוסקות בזמן. בסדרת תצלומים המוצגת בתערוכה מופיעה השעה בשעון דיגיטלי. בעבודת הווידיאו "דיו על נייר (וידיאו)" מ-1999 נראית ידה של האמנית אוחזת במרקר השעון על נייר, והנקודה הקטנה של המפגש של הדיו עם הנייר מתפשטת עוד ועוד. אף שאין תנועה, התפשטות הדיו מעידה על פעולה בזמן.

במקרים אחרים הזמן מהדהד מתוך מצב תמידי של ציפייה המתעוררת במפגש של הצופה עם עבודותיה של פלוייר - ציפייה אשר לרוב מתבדה או שאינה מוצאת פורקן. לדוגמה, בעבודת הסאונד "10-0" מ-2010 פלוייר הפכה ספירה לאחור לקראת שיגור: במקום להגיע לשיא בספרה אפס, הקול הוגה את הספרה אפס בהתלהבות וזו פוחתת בהדרגה ככל שהספירה עולה.

לדברי פלוייר, ייתכן כי הממד הפרפורמטיבי הקיים בעבודותיה קשור לעובדה שאת התואר הראשון שלה היא עשתה בתיאטרון - בימוי וכתיבה, "לא במשחק", היא מדגישה. "היום אני מבינה שהאמנות שלי ממשיכה את מה שעשיתי בתיאטרון, רק ללא השחקנים".

פלוייר מתעניינת בשפה בכלל ובניבים וביטויים בפרט. לקראת תערוכתה בישראל - ארץ שתרבות הכתיבה שלה כה שונה חזותית מזו של עולם כותבי האנגלית והשפות הלטיניות - היא החליטה להתאים את עבודותיה לאלף-בית העברי, ובמיוחד לכיוון הקריאה והכתיבה מימין לשמאל. כמו כן ביקשה לבחון את האפשרויות הגלומות בפלינדרום, נושא המעסיק אותה זה מכבר, כפי שכותב אוצר התערוכה סרג'יו אדלשטיין בקטלוג.

וכך, העבודה "הקרנה מתמשכת" (2001), המורכבת מהקרנה של הפיכת דפים במחברת ריקה על גבי פינה של קיר, הוסבה לדפדוף מימין לשמאל בהתאם לכיוון הקריאה בעברית. "קבלת קופה רושמת מונוכרומית (לבן)", עבודה שביצעה לראשונה ב-1999, מורכבת, כשמה, מקבלה של קנייה במכולת הנעוצה לקיר וכל פריטיה בצבע לבן. כאן היא הותאמה להקשר המקומי: זוהי קבלה של קנייה בישראל המודפסת בעברית.

לפצוע את עצמך בחלל

פלוייר נולדה ב-1968 באיסלאמבאד, בירת פקיסטאן, להורים ממוצא קנדי ואנגלי וגדלה בעיקר בקנדה ובאנגליה. בעיני רבים היא נמנית עם קבוצת האמנים הבריטים הצעירים (YBA) שפרצו לזירה בסוף שנות ה-80 בעקבות תערוכה משותפת שיזמו. רובם המכריע היו בוגרי בית הספר לאמנות גולדסמית שבלונדון. הם חדרו מיד אל שדה האמנות הבינלאומי בזכות הסנסציות שעוררו והתכנים הפרובוקטיביים ביצירתם וכן בשל סוג השפה האמנותית שבה השתמשו.

פלוייר אמנם למדה בגולדסמית (וסיימה ב-1994) כמו חברי ה-YBA המוכרים יותר, בהם דמיאן הירסט, טרייסי אמין, שרה לוקאס וליאם גיליק, אך אינה מחשיבה את עצמה חלק ממורשת גולדסמית או מקבוצה זו. "אני נוטה יותר לקונצפטואליזם", היא אומרת, "מצחיק אותי שאנשים מדברים על מינימליזם בקשר לעבודות שלי. אני מאמינה שחלל ריק הוא דבר עצום. אפשר לפצוע את עצמך בחלל. אם התצוגה של הדברים נדמית מינימליסטית, אולי זה משום שאני חושבת על הכוריאוגרפיה ועל היחסים בין הדברים, ואולי גם משום הכבוד הרב שאני רוחשת לחלל נגטיבי, אם כי הוא לא נגטיבי בלבד ומי שבאמת מתבונן מבחין בכך.

"אם אני עושה משהו בגודל מסוים, הסיבה היא שזה הגודל האמיתי שלו. ועל כן זה לא מינימליסטי. אם כבר, אני מגדילה", היא אומרת. כך, לדוגמה, העבודה "Overgrowth" מ-2004, שהוצגה בביאנלה האחרונה לאמנות בוונציה ב-2009, היתה הקרנת שקופית של עץ בונזאי שגדל לממדים של הקיר שעליו הוא הוקרן. הממדים נקבעו באמצעות המרחק של המקרן מהקיר. על פי בוני קלירווטר, אוצרת המוקה (מוזיאון לאמנות מודרנית בקליפורניה) שאצרה תערוכה של פלוייר, "המרחק בין הקיר למקרן ולא הדימוי הוא הוא הנושא של העבודה".

העבודה החדשה היחידה המוצגת בתערוכה בתל אביב מציגה פלינדרום חזותי. זהו מעין דיפטיך צילומי הקרוי "אחר הצהריים על החוף" ועשוי מתצלום שצילמה פלוייר בחוף הים בתל אביב כמה חודשים לפני התערוכה, בעת ביקור בארץ. נראות בו שמשיות המפרסמות את המותג נסטלה (הכתוב בעברית) וסוכת מציל ועליה שעון דיגיטלי המורה על השעה 12:51. בתצלום השני, כמתבקש, המלה "נסטלה" התהפכה, אך מוקד העניין מבחינת האמנית היה דווקא השעה שהתהפכה. "שלחתי את התמונות לסרג'יו, ששאל אותי אם זו בדיחה או עבודה", היא מספרת וצוחקת. "הבחינה של הזמן נהפכה להיות העבודה".



סיל פלוייר


העבודה ''Reversed''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו