בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בברלין

רונית אלקבץ ויבגניה דודינה מגלמות היטב שתיים מקורבנותיו של "האנס המנומס". רייף פיינס תופר לבוש פוליטי עכשווי ל"קוריולאנוס" של שייקספיר. סרט רוסי על אסון צ'רנוביל מאכזב בשל גלישתו לפולקלור

תגובות

"לא רואים עליך", סרטה העלילתי הראשון של מיכל אביעד, הוצג שלשום בהקרנת בכורה בפסטיבל הקולנוע ה-61 בברלין, בקטגוריה "פנורמה". אביעד ביימה קודם לסרט הזה סרטים תיעודיים מוערכים ובהם "ג'ני וג'ני", "ירית פעם במישהו?" ו"הנשים ממול". נכון שמבחינה פורמלית "לא רואים עליך" מייצג שינוי ביצירתה, אולם אחת ממעלותיו של הסרט נובעת מכך שחרף היותו סרט עלילתי (שתי הגיבורות שלו הן פיקטיביות, וחייהן הפרטיים, כפי שהם מוצגים בסרט, הם מומצאים), עלילתו מערבת אירועים שהתרחשו במציאות הישראלית; ואף יותר מזה: אביעד מציגה את הדמויות של שתי גיבורות סרטה ואת סיפורן ברגישות קולנועית של יוצרת סרטים תיעודיים. התוצאה היא סרט שפועל כסרט עלילתי לכל דבר אך יש לו גם מהות של סרט תיעודי, מה שמאפשר לאביעד לספר את הסיפור בדרך מסוימת מאוד וליצור סרט בעל ייחוד ואיכות.

"לא רואים עליך" מגולל את סיפורן של שתי נשים, נירה (יבגניה דודינה) ולילי (רונית אלקבץ), שהיו שתיים מבין 16 הנשים שנאנסו בסוף שנות ה-70 על ידי האנס הסדרתי שכונה "האנס המנומס". נירה ראתה את לילי במסדר זיהוי לאנס שהתקיים אחרי שנתפס, וכעת, שנים רבות לאחר אותו אירוע, היא מזהה את פניה של לילי, מורה לריקוד ופעילת שמאל, בקטע סרט שהיא עורכת.

מראה פניה של לילי מעורר אצל נירה את כל הרגשות שניסתה להדחיק מאז שנאנסה. היא יוצרת קשר עם לילי, שבתחילה מסרבת לדבר עמה; נישואיה בצרות והיא אינה מסוגלת להתמודד עם הזיכרון של מה שקרה לה. ואולם, בהדרגה נוצר קשר בין שתי הנשים, שמנסות לשחזר את מה שאירע להן ובעת השחזור, שכולל קטעי ראיונות עם כמה מהנשים שנאנסו על ידי "האנס המנומס", ששודרו בזמנו בערוץ 1, הן נמלאות כעס רב יותר על מה שהיה יחסו של הממסד לנפגעות אונס ועל העונש המגוחך שהוטל על האנס.

סיפורן של נפגעות אונס זוכה לרוב בקולנוע לטיפול מלודרמטי ואף סנסציוני. מה שיפה בסרטה של אביעד הוא בראש וראשונה שהיא נמנעת משתי המהמורות האלה. הפשטות והאיפוק של סרטה הם שהופכים את "לא רואים עליך" ליצירה מרשימה ובעלת תוקף. היותן של שתי הגיבורות קורבנות אונס היא חלק מהשגרה התודעתית שלהן, ואביעד מתעדת את השגרה הזאת בצורה מדויקת ויפה מאוד בעזרת שתי השחקניות, ששתיהן טובות מאוד. איני יודע אם "לא רואים עליך" מסמן שינוי בדרכה הקולנועית של אביעד או הרחבה של הדרך הקולנועית שהיא הלכה בה עד כה. בכל מקרה, יש לקוות שהסרט שיצרה יזכה להערכה שהוא ראוי לה כאשר יוקרן בישראל.

בין עבר להווה

בתחרות הבינלאומית המתקיימת בפסטיבל הוקרן שלשום סרטו הראשון כבמאי של השחקן הבריטי רייף פיינס, שהיה לכוכב בעקבות הופעותיו ב"רשימת שינדלר" ו"הפצוע האנגלי", ותפקידיו האחרונים כוללים את גילומו של סמל הרוע בסדרת סרטי "הארי פוטר".

בדומה לשחקנים בריטים לפניו, ובהם לורנס אוליבייה וקנת בראנה, בחר פיינס בסרטו הראשון ליצור עיבוד קולנועי למחזה של שייקספיר; אך בניגוד לשני עמיתיו הקודמים, שבחרו שניהם ב"הנרי החמישי", פיינס בחר ב"קוריולאנוס", אחד ממחזותיו הפחות מוכרים והפחות מוצגים של שייקספיר, שנחשב לבעייתי; ולא רק זאת, שוב, בניגוד לאוליבייה ובראנה, הוא בחר להעניק למחזהו של שייקספיר עיבוד מודרני, שממקם את הטקסט המקורי עם שמותיו המקוריים ועם לשונו המקורית בנוף עכשווי, אי שם באירופה (כנראה בבלקנים).

התוצאה מרשימה. "קוריולאנוס", שעוסק בסוגיות של נאמנות ובוגדנות אישית ולאומית ומעמת בין שלטון היחיד לשלטון העם ובין דיקטטורה לדמוקרטיה, הוא אחד ממחזותיו הפוליטיים ביותר של שייקספיר. על בסיסו יצר פיינס סרט פוליטי, שרבות מהסצינות הכלולות בו הן עזות ביטוי ובעלות עוצמה. הישגו העיקרי של הסרט נעוץ במיומנות שבה פיינס מערב בין עבר להווה ובין הטקסט השייקספירי למציאות העכשווית שהסרט מתרחש בה, והוא כולל אפילו קטעי טלוויזיה נוסח רשתות החדשות המשדרות לכל אורך היממה.

פיינס עצמו מגלם את קוריולאנוס, ג'רארד באטלר את אויבו, אך מרשימה מכולם ונסה רדגרייב כאמו רבת העוצמה של קוריולאנוס. השלושה נכחו במסיבת העיתונאים שהתקיימה בברלין לאחר הקרנת הסרט, ולא יכולתי להסיר את עיני מיפי פניה של רדגרייב ולהינתק מההוד שהיא משדרת בגופה הגבוה והזקוף, עיניה הכחולות ושיערה הלבן, האסוף בזנב סוס.

עולמן של המשרתות

את רוסיה מייצג בתחרות הסרט "שבת תמימה", שתחילתו הבטיחה אך המשכו איכזב. עלילת הסרט כולה מתרחשת ב-26 באפריל 1986, התאריך שבו אירע אסון צ'רנוביל. גיבור הסרט הוא מזכיר מפלגה צעיר, שהוא אחד הראשונים שמגלה כי האזור ניצב על סף שואה. נאסר עליו להפיץ את המידע, כיוון שגרימת פאניקה המונית נחשבה לפשע בברית המועצות, אך גיבור הסרט בכל זאת מבקש לחלץ את האשה שהוא אוהב מהעיר הסמוכה למפעל, שהלהבות העולות ממנו כבר נראות בה, אך בעצם לאן הם ילכו? ובכלל, לא רק שני גיבורי הסרט אלא גם שאר תושבי העיר התרגלו שתחת המשטר הקומוניסטי אומרים להם מה לעשות, מתי ללכת ומתי להישאר, וכך הם נשארים.

כדי לטפל בסיטואציה הזאת בצורה נכונה צריך היה במאי הסרט, אלכסנדר מינדאדזה, לנקוט גישה חמורת סבר, והתחלת הסרט מרמזת על ניסיון לעשות זאת. אך בהמשכו גולש הסרט לפולקלור, ומוקדו הדרמטי והרגשי מתמוסס לחלוטין. הסרט הוא החמצה מצערת מאוד.

מחוץ לתחרות הוקרנה קומדיה צרפתית סימפטית ששמה "הנשים בקומה השישית", שעוד בזמן שצפיתי בה הירהרתי בשאלה מי יגלם את התפקידים הראשיים בגרסה האמריקאית שבוודאי תופק לה אם הסרט יזכה להצלחה. הסרט, שביים פיליפ לה גה, מתרחש בפאריס ב-1962 ומביא את סיפורו של סוחר בניירות ערך צעיר ואמיד, הגר בפאריס בבניין שבקומתו השישית גרות נשים שהיגרו לצרפת מספרד ועובדות כמשרתות בדירות באזור (יש להניח שאם תופק גרסה אמריקאית לסרט, המשרתות בוודאי יגיעו ממקסיקו או מקובה).

כאשר המשרתת הצרפתייה הוותיקה של משפחת הסוחר מתפטרת, מחליפה אותה אשה צעירה שזה עתה הגיעה לפאריס מספרד. דרכה נסחף גיבור הסרט (שאותו מגלם פאבריס לוקיני המוצלח תמיד) לעולמן של המשרתות הספרדיות, שאמור להיות חיוני יותר מזה הצרפתי, שבו הוא חי עם אשתו הבורגנית (שאותה מגלמת בכישרון קומי ניכר סנדרין קימברלאן) ועם שני בניו הצעירים, שאחד מהם שמרן והשני דוגל במהפכה. את אחת המשרתות הבוגרות יותר מגלמת השחקנית הספרדייה כרמן מאורה, שהיתה מזוהה עם סרטיו הראשונים של פדרו אלמודובר, ותמיד נחמד לראות אותה שוב.

התוצאה היא קומדיה חביבה, מעין אגדה רומנטית אפילו, שמה שמציל אותה מדביקות הוא טוב הלב המניע אותה ושופע ממנה. כל הדמויות בסרט סימפטיות, והסרט מביע אהדה לכולן. כמה שריקות בוז נשמעו בתום הקרנת הסרט, אולי מפני שהשורקים סברו כי אין זה סרט שראוי להיות מוקרן בפסטיבל קולנוע יוקרתי כמו זה המתקיים בברלין, אך זו תגובה מוגזמת; ומדוע שלא ייכלל בפסטיבל סרט שפשוט מעניק לצופים 100 דקות של הנאה לא מחייבת?



רונית אלקבץ, מימין, ויבגניה דודינה ב''לא רואים עליך''


סנדרין קימברלאן ופאבריס לוקיני ב''הנשים בקומה השישית''. אגדה רומנטית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו