בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסיפור האמיתי על ארון רלסטון, שכרת את ידו כדי להישאר בחיים

סיפורו של רלסטון, שנלכד בקניון ביוטה, עומד במרכז "127 שעות", שיוקרן בשבת בסינמטק בתל אביב. הבמאי, דני בויל, מספר למה לא רצה שזה יהיה סרט טבע

תגובות

הנה רעיון לא ממש מבטיח לסרט: צעיר יוצא למסע רגלי לבדו, ידו נלכדת מתחת לסלע בסדק בקרקע, ולאחר חמישה ימים, שבהם לא קורה דבר מלבד כמה הזיות, הוא כורת לעצמו את היד כדי להיחלץ.

בלתי סביר ככל שזה נשמע - חשבו על גרסה מזוויעה וקלאסטרופובית יותר מאשר "להתחיל מחדש", בלי הכדורעף - זו עלילת סרטו החדש של דני בויל, "127 שעות", שמועמד לשישה פרסי אוסקר ובהם לסרט הטוב ביותר ולשחקן, ג'יימס פרנקו.

"127 שעות", שלא ייצא להקרנות מסחריות בישראל אבל יוקרן בשבת בסינמטק תל אביב, מבוסס על סיפורו של ארון רלסטון, שנלכד ב-2003 בקניון בלו ג'ון ביוטה, ועל ספרו מ-2004, "Between a Rock and a Hard Place". בויל קרא את הספר ונכבש בקסמו מיד, אף שכפי שאמר לא מכבר, הוא דילג על הפרקים שעוסקים במאורעות קודמים מחייו של רלסטון ובמשימות חילוץ שנודע לו עליהן בהמשך.

"אני לא אידיוט", צוחק בויל. "הייתי מודע לכל המגרעות, אבל החלק שכבש אותי בסיפור היה התיאור שמסביר איך זה להיות לכוד שם, וחשבתי לעצמי, 'אתה מוכרח לספר את זה כך'. חשבתי: 'הדרך היחידה שתוכל להראות את הקטיעה היא פשוט לדרבן אותו לעשות את זה. אתה צריך ללכוד את הצופה יחד אתו'".

בויל, שזכה באוסקר הבימוי על "נער החידות ממומבאי", פנה לרלסטון ב-2006 ובתחילה נענה בשלילה. "אני חושב שהוא תיאר לעצמו סרט חצי-תיעודי, משהו ברוח 'לגעת באינסוף'", אמר בויל בהתייחסו לדוקו-דרמה של קווין מקדונלד מ-2003 על שני מטפסי הרים שנקלעו לסכנה. הוא הוסיף: "וכנראה טוב שכך. זה היה לפני 'נער החידות ממומבאי', וממילא שום אולפן לא היה נותן לי לעשות את הסרט כמו שרציתי לעשות אותו. לפעמים להצלחה קטנה יש השפעה גדולה".

למרות ניסיונו הקודם, לא היה קל לביים את "127 שעות", בין השאר משום שבויל התעקש שתבוצע המקבילה הקולנועית לקטיעת יד, או לפחות קשירתה מאחורי הגב. "רציתי שהתנאים להפקת הסרט יהיו מטורפים, דחוסים, מעיקים", הוא אומר.

הוא סילק את סיפור הרקע של רלסטון, פרט לקטעים קצרים, ופירושו של דבר שכמעט אין עוד דמויות בסרט, והמצלמה מתמקדת בפרנקו, בצילומי תקריב, רוב הזמן. ואף שהפארק הלאומי קניונלנדס שבו מתרחש הסיפור הוא יפהפה, בסרט אין כמעט צילומי נוף. יש בו פחות ציוריות מאשר ב"נער החידות ממומבאי", סרט שעלילתו מתרחשת בעיר הומה.

"לא רציתי שזה יהיה סרט טבע נעים", אומר בויל, "רציתי סרט אורבני. אין בו תמונות נוף. הבחור הזה אינו יכול לראות כלום. באותה מידה הוא היה יכול להיות במכרה". הוא המשיך: "אומרים שקולנוע זה אסקפיזם, אבל אנחנו רואים רק במקרים נדירים סרטים שאינם מתרחשים בעיר. אנחנו חיים בערים והולכים לראות סרטים על העיר. אנחנו לא סובלניים כלפי סרטי טבע, לא ממש".

למרות זאת, הדחף הראשוני של בויל היה לצלם את הסרט במקום שבו התרחש האירוע האמיתי. אבל התברר שזו אפשרות לא מעשית, הן בשל מזג האוויר והן משום שהמקום שבו אירעה התאונה של רלסטון היה מבודד. הוא צילם במקום במשך כשבוע, אבל גם בנה שני העתקים מדויקים של האתר באולפן בסולט לייק סיטי. שלא כמו רוב אתרי הצילום, שיש בהם דלתות או קירות מתקפלים כדי להקל את הגישה, התפאורה נבנתה במכוון כך שיהיה קשה להשתחל לתוכה.

סוטיראט אן לארלב, מעצבת ההפקה והתלבושות, מספרת שפרנקו, שלמד אז באוניברסיטה בניו יורק, היה תקוע באתר הצילומים למשך שעות כל פעם, ורק המאפרת והאיש שתפקידו לטאטא טביעות רגל ניגשו אליו מפעם לפעם. "היה לו ספר לפניו על הסלע. יד אחת היתה תקועה מתחת ועל הסלע היה הפרוסט שלו, או מה שהוא קרא בכל פעם", היא אומרת. "כל סצינה, כל טייק, היו מלווים בהרבה זמן מת, ואני חושבת שחלק ניכר מהתסכול שרואים בסרט הוא תסכול אמיתי".

זה היה מכוון, או מכוון ברובו, מצד בויל. "רציתי שג'יימס יעבור חלק מחוויה שארון עבר, שגם כל שאר האנשים בצוות יחוו את זה", הוא אומר. "כפינו על עצמנו נסיבות מעיקות". הסרט צולם במהירות רבה, כמעט כולם עבדו שבעה ימים בשבוע. "רציתי שתהיה תחושה שאנחנו עושים את זה בזמן אמיתי", אומר בויל, "ולא רציתי שנצא להפסקה של יום ונהרהר בחוויה".

אבל לפחות אחת הטקטיקות של בויל הביאה לתוצאה הפוכה מהמצופה. כדי לפצות על כל מה שחסר בתסריט - נבל, בחורה שהגיבור מתאהב בה, מרכיב של אתנחתה קומית - הוא החליט להוסיף קונפליקט בכך ששכר במקום צלם ראשי אחד, כפי שנהוג, שניים: אנתוני דוד מנטל ואנריקה צ'דיאק. "חשבתי שאולי ג'יימס יאהב אחד מהם וישנא את האחר, משהו כמו השוטר הרע והשוטר הטוב", אומר בויל. "ושיערתי שהם יצלמו בשני סגנונות שונים". בסופו של דבר כמעט אי אפשר להבחין בין הסגנונות השונים - כשערך את הסרט, בויל התקשה להבחין ביניהם בעצמו - ושני הצלמים יצרו קשר קרוב עם פרנקו.

"אבל היתה תחושה שג'יימס הוא שמביים את הצילומים", אמר בויל. פרנקו אמר: "קצת חששתי בהתחלה, אבל שני הצלמים הראשיים כמעט מילאו את התפקיד של שחקנים אחרים. הייתי מבודד מאוד שם, והם היו שני האנשים שאתם היתה לי האינטראקציה הרבה ביותר. היינו מעין צוות שחקנים, מבחינה מסוימת".

ואף שאיש לא תיכנן זאת מראש, חלק גדול מהסרט צולם בטייקים ארוכים מאוד, שנמשכו לפעמים 20 דקות ויותר כל פעם. "בדרך כלל אני מאוד מאוד בשליטה", אמר בויל. "אבל בסרט הזה אמרתי לעצמי שוב ושוב, 'אני מוכרח להתרכך', וזה הוביל לטייקים ארוכים מאוד, שג'יימס פשוט השתגע בהם".

לארלב מספרת על הנעשה מאחורי הקלעים של הסרט: "זאת החוויה הקולנועית הטובה ביותר שעברתי. היא גם היתה הקשה ביותר. היה קשה לכולם. השחקן, הבמאי, המפיק - כולנו הרגשנו את העינוי הפיסי, ולו בחלקו". היא ממשיכה: "דני אוהב לפעול מתחת לרדאר של היצירה הקולנועית המקובלת. התגובה האינסטינקטיבית שלו כששאלת אותו משהו לא היתה קשורה לחשיבה המסורתית הרציונלית. כל דבר הוא ניסוי עד שמצלמים אותו".

הפרויקט הבא של בויל הוא גרסה בימתית ל"פרנקנשטיין" של מרי שלי, מנקודת מבטה של המפלצת, ואחר כך יביים את טקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים בלונדון ב-2012. "אני מת על הבלתי צפוי בקולנוע", הוא אומר. "ואני חושב שיש לי מחויבות לרענן ולחדש אותו. אני חושב שאפשר להיתקל במכשול, אבל את זה מגלים רק אחר כך. אני אוהב את התחושה שבונים משהו שאין לו תשובות פשוטות ואנשים פשוט מפציצים אותך בשאלות".



ג'יימס פרנקו ב''127 שעות''. חמישה ימים של הזיות


בויל. ''אמרתי לעצמי שאני מוכרח להתרכך''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו