בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אז אגמור בשיר מזמור: ההופעה של סטיבן ברנסטין וה"דיאספורה סול"

מה הקשר בין "מעוז צור" לבין מוסיקה שחורה ולטינית? על הנייר זה נראה כשידוך כפוי, אבל הביצועים הסוחפים העניקו לעניין הצדקה מוסיקלית מלאה

תגובות

כשחילוני נקלע להדלקת נרות חנוכה במשפחה דתית, הוא עשוי להיות מופתע כשמגיע הזמן לשיר את "מעוז צור". מתברר שלשיר הזה, שחילונים רבים מכירים רק את הבית הראשון שלו, יש לא פחות משישה בתים השגורים בפי כל הנוכחים, חוץ מהחילוני הנבוך שעשוי לשאול את עצמו "איך זה שלא סיפרו לי על זה קודם?"

אבל ההפתעה הזאת תתגמד בהשוואה להפתעה שצפויה למי שייקלע ללא הכנה להופעה של ההרכב "דיאספורה סול" וייחשף לגרסה של החצוצרן סטיבן ברנסטין ושותפיו ל"מעוז צור". איך היא נשמעת? כאילו יהודי, לטיני ואמריקאי שחור נכנסו למעלית, היהודי התחיל לנגן את השיר המסורתי, והלטיני והשחור התערבו באמצע ולקחו את "מעוז צור" אל המסורות המוסיקליות שלהם, קומפלט עם תופי קונגס שוצפים ותרועות של כלי נשיפה.

מוזר? אולי בהתחלה. אחר כך זה נעשה מגניב. זאת המלה שמתארת בצורה הכי מדויקת את ההופעה של "דיאספורה סול" בערב הפתיחה של פסטיבל ג'ז תל-אביב. או אם לדייק ממש, מגניב ביותר. זאת היתה הופעה מרנינה במיוחד.

מדובר כאמור בקונצפט חשוד. מה הקשר בין "מעוז צור", "מה נשתנה" ו"אבינו מלכנו" לבין מוסיקה שחורה ולטינית? זה נראה על הנייר כמו שידוך כפוי. ושני הקטעים הראשונים בהופעה אכן הצדיקו את החשד. ב"מה נשתנה", למשל, החיבור נשמע שטחי ומאולץ. האמת היא שגם אחרי ההופעה אני לא בטוח שאני מבין את ההצדקה העקרונית למיזוג התרבותי הזה, אבל מהקטע השלישי ואילך, כשרוח רעננה, יצירתית וסוחפת החלה לשרות על הביצועים, היתה לכל העסק הצדקה מוסיקלית מלאה. בקיצור: זה לא ה"מה", זה ה"איך".

הרגע שבו הכל התחבר (לפחות בשבילי) התרחש כשהמתופף רוברטו רודריגו החל פתאום להרביץ מכות פראיות, בלתי צפויות לחלוטין שהסיטו את "מעוז צור" מהפסים השגרתיים. אחר כך האורגניסט הנפלא אריק דויטש פרץ בסולו פסיכדלי שנשמע כמו משהו שהרב הצדיק סטיבי וינווד היה יכול לנגן בלהקת "תנועה". וכשהסולו של האורגן הסתיים, שלושת הנשפנים (ברנסטין, הסקסופוניס פול שפירו והסקסופוניסט יקיר ששון) נכנסו לאווירת הלוויה ניו-אורלינסית שכמו בקעה מתקליט ישן של האדמו"ר טום וייטס.

וכך זה נמשך בכל הקטעים הבאים, שהתברכו בנגינה מובחרת, בעיבודים מלאי דמיון ובהקפדה על אלמנט ההפתעה. ב"Cha", הקטע המקורי היחיד, נרשם רגע מענג במיוחד כשסולו האורגן האטי והמושהה נשבר בתרועה אדירה של שלושת כלי הנשיפה.

"Let my peaple go" כלל דיאלוג נהדר בין הקונגס של גלעד דוברצקי לבין התופים של רודריגז. אבינו מלכנו נוגן כבלוז יהודי עמוק ומהדהד.

ברנסטין, שנראה כמו הכלאה בין לואי להב לשחקן וין דיזל, ניצח על כל היופי האלגנטי הזה עם חצוצרה בוטחת והומור של ג'קי מייסון. ועכשיו, אחרי ההופעה הזאת, נשאלת השאלה איך נחזור לשמוע את "מעוז צור" ללא הגרוב האפרו-לטיני. מילא בית אחד, אבל שישה?

פסטיבל ג'ז תל אביב, ערב הפתיחה. סטיבן ברנסטין וה"דיאספורה סול". סינמטק תל אביב, 15.2



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו