בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פילם מואר

בתערוכה חדשה מציג בן הגרי סרט ניסיוני שהדמות שהוא מגלם בו חווה עיוות תפישתי של המרחב והקיום. כך קורה גם למבקרים בתערוכה

תגובות

עוד לפני שסיים את לימודיו במדרשה לאמנות בבית ברל, הוזמן בן הגרי להציג בתערוכות קבוצתיות. מיד בתום לימודיו מונה לצוות המורים שם כראש מחלקת הווידיאו והיה לאמן הראשון שזכה במלגת שהות בת חצי שנה בדיסלדורף, שם גם התפתח הרעיון לתערוכתו החדשה "אינברט" (היפוך), שתיפתח הערב בגלריה רוזנפלד בתל אביב.

חלל הגלריה עבר כבר לא מעט תמורות מאז פתיחתו, לפני שנתיים, בהתאם לתערוכות שהוצגו בו. במקרה של הגרי, רעש חזק של מקרן ישן מזמין את המבקרים להיכנס לחלל מוחשך שקירותיו שחורים. החלל המוחשך והסאונד החזק שאינו מרפה מושך לחוויה שכמעט פסה מהעולם.

הגרי כבר השתמש בווידיאו בעבודות קודמות, אך יותר כתיעוד של פעולה פרפורמטיבית בזמן ובמרחב וכחומר בעל נוכחות פיסית במבנים הפיסוליים שהציב. הפעם הוא מציג סרט ראשון כיצירה בפני עצמה ועושה שימוש ראשוני בפילם. אמנים או יוצרי קולנוע הבוחרים כיום להשתמש בפילם נמנים עם מגמת רטרו אופנתית. אחרים עושים זאת בשל האיכות הוויזואלית והאסתטיקה הייחודית. קבוצה נוספת, ובה הגרי, עורכת מחווה לתקופה ולחומר המסוימים באמצעות השימוש בפילם. לעומת אחרים, הגרי גם אימץ את האפשרויות הגלומות בחומר ויצר סרט שצולם כנגטיב ומעולם לא הודפס כפוזיטיב.

בן הגרי בסרטו "אינברט", 2010. גלריה רוזנפלד בת"א

בהתאם לשיטת הצילום, סרטו של הגרי צולם בסט שבנוי על עיקרון של צבעים משלימים - שחור-לבן, כחול-כתום, אדום-ירוק וכו'. ברמת התהליך ומבחינת התוצאה הסוריאליסטית, הסרט של הגרי נאמן יותר למסורת של הקולנוע האקספירמנטלי שבדק משנות ה-50 את האפשרויות החומריות והאסתטיות הגלומות בפילם. חלקים מהסט שנבנה במיוחד מוצגים בחלקו השני של החלל שהוא לבן ומואר יותר מחדר ההקרנה, ותלויים בו פריימים מהסרט ומתהליך העבודה.

הבחירה הטכנית לכאורה בהיפוך נהפכה גם לתוכן העבודה - בריאת עולם הפוך המתבטא בדמות המתנהלת בביתה במשך זמן המדומה ליממה (הסרט נמשך כ-12 דקות). "העולם המהופך, שבו כל ריאליה היא עקבה של בדיון, מייסד יקום של תעתוע אופטי, חשד תפישתי ודיסאוריינטציה מנטלית", כותב ראש המדרשה לאמנות, דורון רבינא, בטקסט המלווה את התערוכה ואת ספר האמן. "הצל בוהק במוארותו, האפלולית קורנת והאור קודר במחשכים". הסרט נפתח בקטע שהוא ספק חלום של הדמות (האמן עצמו), ספק פיסת מציאות בדויה, המשמשת כאקספוזיציה.

נדמה כי דמותו של הגרי חווה אותה דיסאוריינטציה תפישתית של המרחב ושל הקיום שגם הצופים בתערוכה חווים. קשה שלא לקרוא את פעולותיו כניסיון להקנות משמעות חדשה לעולם: הוא עובר לצד החפצים בבית, מתקרב אליהם, בוחן אותם וקורא בשמם (תוך היפוך אותיות) באיצטלה של לימוד התוכי היושב בכלוב בחלל הבית.

קן הקוקייה

הגרי, בן 29, למד בתיכון לאמנויות תלמה ילין בגבעתיים ומשם המשיך ללימודים במדרשה. לאחר סיום לימודיו קיבל מרועי רוזן, אמן ומורה שנהפך במהרה לקולגה, סלילים של 35 מ"מ. "לא ידעתי מה לעשות אתם", נזכר הגרי. "מעולם לא נגעתי בצילום פילם ולא הבנתי את אופן פעולת הטכנולוגיה הזאת. מתוך הרהור על התהליך הטכנולוגי שקשור בפילם ובשיטת העבודה אתו חשבתי על האפשרות הטכנית של יצירת העולם ההפוך".

הדרך נסללה לאחר שהתקבל למלגה היוקרתית בדיסלדורף. "יכול להיות שמשהו בבדידות ובשהייה במקום אחר השפיע עלי, גרם לי להתנהג הפוך", אומר הגרי. משם נדרש לדמיין כיצד נראה עולם הפוך.

המסגרת של הזמן, יממה, הופיעה לאחר מכן ובמובן מסוים ממשיכה את קו העבודה המזוהה עם הגרי. באחת מעבודותיו הקודמות, "קוקו", שהוצגה ב-2007 בגלריה רוזנפלד כשהיה סטודנט, הוא יצר קונסטרוקציה עצומה שחסמה את הגישה לגלריה (ששכנה אז ברחוב דיזנגוף). על המבנה הפיסולי הוקרן שעון קוקייה דמוי בית. עיניו של הגרי ביצבצו בהקרנת וידיאו משני הפתחים דמויי החלונות. אחת לחצי שעה השמיע את הסאונד "קוקו". עיסוק בזמן בלט גם ב"זה לא שעון", מעין מיצב וידיאו שבו הגרי עומד באורלוגין גדול. שתי העבודות צולמו והוקלטו במשך 12 שעות ועל כן תיפקדו כשעון של ממש.

עבודות נוספות העוסקות בזמן הן "זמנים מודרניים", שהוצגה בביאנלה לאמנות בהרצליה ב-2007 ובה הציב הגרי מעין מערך של טלוויזיה, די-וי-די, רמקולים ושלוש ערימות סרטים, כולם עשויים קרטון וזהותם מתבררת בזכות הקרנת הדימוי עליהם. על מסך טלוויזיה הוקרן סרטו של צ'רלי צ'פלין "זמנים מודרניים". אורך העבודה היה כאורך הסרט. עבודה נוספת, "עירום ומכונת כביסה", שהוצגה בתערוכת הגמר במדרשה, היא מיצב המזכיר תפאורה לבית ובו נראית הקרנה של גופו העירום של האמן התומך במכונת כביסה, שהכתיבה את משך העבודה (67 דקות, כולל סחיטה) ואת הסאונד שבקע ממנה.

הגרי מזהה כמה קווי דמיון בין העבודות הקודמות ל"אינברט": "הבנייה של מבנים שהם מצד אחד בית פיסולי ומצד שני נשארים גם סוג של תפאורה שתמיד חושפת את הפתחים ומאפשרת הצצה לאחורי הקלעים. כמו כן השימוש בגוף, בגוף שלי, ביחס למרחב מסוים". בעבודות הקודמות היו יחסי תלות מסוימים בין הגוף למבנה או בין הגוף למכונה, ואילו בסרטו החדש הגוף נע לראשונה והוא אוטונומי. עם זאת, הוא עדיין כלוא בסט.

לגעת במלים

בשונה מעבודות אחרות שבהן מופיע הגרי, את הנוכחות בסרט החדש הוא מחשיב כ"אנטי דיוקן". "עיני סגורות, נחירי חסומים, אוזני אטומות ואני נע בחשיכה. זה הכי לא אני בעצם", הוא מסביר. "זו היתה גם החלטה טכנית לחסום את הפתחים, שבמהרה היו מסגירות את ה'תרמית', אך גם החלטה רעיונית. אני מקווה שהעיניים העצומות מאפשרות את ההתמסרות לעולם הזה. בנוסף הן מזכירות לי דימויים סוריאליסטיים ואת התצלום של מאן ריי עם העיניים המצוירות".

אין זו הפעם הראשונה שאתה מתייחס לדימויים תרבותיים בעבודותיך. ב"זמנים מודרניים" זה היה צ'פלין, בעבודה שהוצגה בתערוכה קבוצתית בסדנאות האמנים בתל אביב הקרנת דימויים של הודיני ושל רוברט מוריס, בגלריה ברוורמן הצגת את אלביס פרסלי בעבודה בסגנון אנדי וורהול ובעבודות אחרות ישנם אזכורים סמויים יותר לתולדות האמנות - לאמנים כמו דושאן, למסורת הדאדא ועוד.

"אלה חומרים שמלהיבים אותי ומפעילים אותי. יש לי עניין בבחירה של דימויים מהעבר או ברגעים מכוננים בתרבות מהמאה ה-20, רגעים שנולדים מחדש דרך ההופעה שלהם בווידיאו או בהקרנה. גם בתוך 'אינברט' יש הרבה דימויים שהם חלק משפה, תרבות ועולם שאיננו עוד, והם מופיעים בשנית כמעין הולוגרמה".

בעבודה "עירום ומכונה כביסה" שיתפת פעולה עם המוסיקאי יוסי מר-חיים, כדי להבין כיצד להוציא את הסאונד מהצינורות. באחת העבודות הניסיוניות של מר-חיים, בשיתוף האמן אביטל גבע, העבירו השניים סאונד בתוך צינורות. איזה סוג של שיתוף פעולה התקיים בעבודה הנוכחית, שבה מופיע מר-חיים כנגן פסנתר בטלוויזיית שחור-לבן?

"פניתי אל יוסי בשביל להשתתף בפרויקט והוא לא רק התמסר אלא גם בחר את היצירה המוסיקלית המתנגנת וכתב לה עיבוד נוסף. 'Arta Fuga No. 13 - Contrapunctus Inversus' של באך בנויה על היגיון שבו הסולמות עובדים כמו פוזיטיב ונגטיב - הפוכים. מה שיד אחת מבצעת, היד השנייה תבצע בצורה נגטיבית. כמו כן, יוסי עזר לי בכל המחשבה הקשורה בפילם, הוא הרי בא מעולם של סלילים ומכשירי סאונד ישנים. הוא מאוד אוהב את זה ושיתף אותי בכל הידע הקשור לכך".

הגרי מספר כי הניסיון "לחשוב הפוך" בתהליך העבודה, "היה מבלבל לאורך כל שלבי העשייה ובעבור כל הגורמים המעורבים בפרויקט. בשלבי הצילום הבנו די מהר שאנחנו צריכים לייצר טעויות מכוונות שייראו טובות או נכונות בנגטיב. זה כלל כל מיני טיפולים צבעוניים ומשחקים באור. כל הצוות היה צריך לעבוד באופן הפוך מהדרך שהוא רגיל לה. למשל, התאורן - כשהוא מקרין פנס, הוא בעצם מייצר הצללה. ימי הצילום היו מוזרים ואינטנסיביים".

לעתים נדמה כי השימוש שלך בשפה מתעכב על רגע ראשוני של השפה, של שיום ומשמוע. עם זאת, פרט למלים הפלינדרומיות שהשתמשת בהן כגון "שמש" ו"אמא", הכל בעצם עובר הליך של פירוק והיפרדות מהאובייקט שהוא מתאר גם מבחינה צלילית אך גם בצבעוניות החדשה שלו.

"זה נכון. אגב, הדבר היחידי שלא צבענו הוא התוכי שגם מתנהג, בשונה מאתנו, בטבעיות רבה. הפירוק של המלים מדגיש את האותיות והצלילים המרכיבים את המלה. הצלילים מופיעים קצת כמו חומר שאפשר לגעת בו, לגעת במלים. כמו כן יש אובייקטים שמזהים אותם לפי צבעוניות מסוימת - כולם יודעים שדבק UHU הוא צהוב ובתצלומים המוצגים בגלריה החושפים את תהליך העבודה רואים שהוא צבוע כחול. הקקטוס הירוק במקור מופיע בסרט בצבע סגול וכו'. בסרט אין נרטיב מעניין, זהו מבנה פשוט ובו רצף של מלים המתפקדים כמעין מילון או אנציקלופדיה המלווה בתמונה ואילו ערוץ הקול השתבש. הוא הופרד מהדימוי הוויזואלי, הוא מתנהג הפוך".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו