בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יענקל'ה רוטבליט מוציא אלבום חדש ותוהה איך עושים תקליט, ולמי?

יענקל'ה רוטבליט מוציא אלבום חדש, וזה עלה לו כסף. אחד מגדולי הפזמונאים של המוסיקה הישראלית יושב בביתו הירושלמי ומקווה שגם במאה הזאת, כשכל רעיון חייב להיהפך לסלוגן של שלוש שניות, יימצא מי שיאזין לשיריו

2תגובות

ביום ראשון השבוע, בשעת בין ערביים, יענקל'ה רוטבליט עמד בסלון ביתו בירושלים וצפה בריכוז בערוץ אל ג'זירה. זה מה שהוא עושה כבר שבועיים וחצי, מאז פרוץ המהפכה במצרים. "זה מדהים, זה נפלא, זאת חגיגה אדירה", הוא אמר. "רגע, תן לי להבין מה השדר אומר. עכשיו השוטרים מצטרפים למפגינים. זאת פשוט התרחשות שלא תיאמן. מקרל מרקס למארק צוקרברג".

רוטבליט השתומם כשנשאל אם הוא מבין ערבית. מה השאלה, הוא הרי חי בירושלים, ובעבר התגורר בעיר העתיקה. איך הוא למד את השפה? "קצת מספרים, קצת מהרחוב", אמר ואז נשאב שוב אל שידורי המהפכה. "עובדי הטלוויזיה דורשים לחקור את השחיתות בטלוויזיה", עידכן. "גם אלינו זה יגיע. בוודאי, חייב להיות. ממה זה התחיל בתוניס? מבחור שלא מצא עבודה במקצוע שלו, ונאלץ למכור ירקות, ובאו והפכו לו את הדוכן. כאן אין דברים כאלה? לערבים הישראלים לא מגיע לחיות חיים ראויים? לפני עשר שנים ירו בהם. עכשיו, חביבי, כבר אי אפשר לירות".

רוטבליט היה אמור להיות עכשיו במצרים, לצלם שם קליפ לשיר מתוך אלבומו החדש והמצוין, "צומת עלעול", שייצא לחנויות בשבוע הבא. הוא התאהב בקהיר בתחילת שנות ה-90. נסע לשם בשליחות עיתונאית בעת ביקור של שמעון פרס, אבל כשכל הכתבים נסעו למסיבת עיתונאים בארמון של מובארק, הוא הלך על ערוץ פחות רשמי. "באמצע הדרך לארמון אמרתי לעיתונאים האחרים 'הם הולכים לזיין לכם ת'מוח'. יצאתי מהמונית, עברתי לצד השני, לקחתי מונית חזרה והלכתי להצגה יומית. סרט של עאדל אימאם. אני וכל האחים המוסלמים. מאז הייתי בקהיר עוד כמה פעמים. מת על העיר הזאת".

הביקורים של רוטבליט בקהיר וההתבוננות שלו באנשים שחיים בה הולידו שיר נפלא, "קולה של אום כלתום", שנכלל באלבום החדש. זה השיר שצילומי הקליפ שלו היו אמורים להחזיר את רוטבליט לקהיר, "וזה יקרה בקרוב", הוא אומר. אפשר לזהות ב"קולה של אום כלתום" את הד-נ-א היצירתי של רוטבליט, אחד מגדולי הפזמונאים של המוסיקה הישראלית ב-40 השנים האחרונות (אם לא הגדול שבהם): העברית העשירה והפשוטה כאחד, המבט הפנורמי, ההומניזם העמוק, הערבוב בין האישי לחברתי והפוליטי, היכולת לצייר תמונה במלים. וכך רוטבליט שר (בשני מקטעים מתוך השיר, הארוך בהרבה):

"קולה של אום כלתום על פני הנילוס/ הולך תחנונים תחנונים/ בלי להבין מלה אחת אפילו/ שוטפים גלי הלב את המונית/ את סוד לבה היא בידיו הפקידה/ יודעת תיכף שעשתה טעות/ ירח על קודקוד הפירמידה/ ובחזה עולים גלי גאות...

"קולה של אום כלתום על פני מצרים/ קסמי הפרעונים עולים באוב/ המון אדם כורע על ברכיים/ לשאת תפילה מתוך אבק הרחוב/ חובקי האשפתות סבורים לבטח/ הכל גורל אשר מראש נחרץ/ לילות ערב, רקדניות הבטן/ עם שייחים הדורים מן המפרץ..."

"אני זוכר", אומר רוטבליט, "שכשכתבתי את השיר והגעתי לשורה שבסופו של דבר אומרת 'חובקי האשפתות סבורים לבטח, הכל גורל אשר מראש נחרץ', התלבטתי בקשר למלה 'סבורים' וחשבתי לעצמי: האם הם פעם יבינו, חובקי האשפתות? האם הם פעם יעזו להתמרד? או שהם משוכנעים שזה הגורל שלהם ואי אפשר לשנות אותו? כי אני מכיר את העם הכנוע הזה, ולא דמיינתי שהוא ייקח את גורלו בידיו.

"מה שראיתי שם היה מזעזע. בבית המלון אתה רואה שייחים ורקדניות שמשעשעות אותם, ומטר משם אתה רואה ילדים עם חמור גוררים איזו עגלה, ילדים רעבים, מחפשים בזבל מה לאכול. הביוב זורם, דלות בכל מקום. והנה הם קמו. יש לי חבר בקהיר שאמר לי אז 'אנחנו מתרבים ואנחנו נעשה את זה, עוד עשר שנים אנחנו נעשה את זה. תאמין לי'. ואני חשבתי: על מה אתה מדבר? מתי? איפה אתה חי? אבל הוא צדק".

לא רק הטקסט של "קולה של אום כלתום" נהדר, גם המוסיקה יפה. שום דבר מתוחכם, כמובן: רוטבליט עומד על כך שהוא לא מוסיקאי ובוודאי שלא זמר. "אני מקסימום שר, אבל אני בטח לא זמר", הוא אומר, וכשנאמר לו שהלחן של "אום כלתום" מזכיר זמר עברי ישן והוא נשאל אם זה נעשה באירוניה, הוא צוחק ואומר "אתה מייחס לי יכולות מוסיקליות שאין לי".

ועם זאת, בניגוד לאלבומי הסולו הקודמים של רוטבליט, שהיו מחוספסים ופונקציונליים מאוד מבחינה מוסיקלית, "צומת עלעול" (שהופק ועובד בתבונה וברגישות על ידי גדי רונן) הוא אלבום שניחן במוסיקליות רבה, בעיקר באגף הנגינה והעיבודים, ומשתתפים בו ג'זיסטים מהשורה הראשונה כמו החצוצרן אבישי כהן והפסנתרן יונתן אבישי.

"מישהו סיפר לי על אבישי ויונתן, ולא ידעתי במי מדובר", אומר רוטבליט. "יום אחד ראיתי בעיר שיש להם הופעה בצוללת הצהובה. הלכתי ויצאתי המום. המגע, האינטליגנציה, המינימליזם - פששש... זה היה מדהים. תוסיף עליהם את (גיטריסט הג'ז) עופר גנור התותח, וכבר יש לך שלושה נגנים ברמה שאין מה לדבר. נגנים עם טאץ', עם תבונה. אין צליל מיותר בנגינה שלהם. שלא לדבר על יצחק (קלפטר) שניגן בכמה שירים. בא, הקשיב לשיר, הוציא את הגיטרה, טייק אחד, יש, שלום. זאת היתה זכות לעבוד עם כל האנשים האלה. אני מקווה שלא קילקלתי להם".

בדרך כלל רוטבליט עושה הפרדה מוחלטת בין השירים שהוא כותב לאחרים לבין השירים שהוא מתעתד לבצע בעצמו. "עד האלבום הזה החלוקה היתה ברורה", הוא אומר. "מצד אחד היו השירים ששייכים במובהק לאלבומים שלי, שירים חברתיים ופוליטיים שחשוב לי לומר אותם ולא חשוב לעולם לשמוע אותם. ומצד שני היו השירים היפים, הלהיטים, שהלכו לזמרים שהפכו אותם ללהיטים. שירים שבינו לבינה, סיפורים נחמדים, בלי דעות. שירים שזמרים אחרים יעשו טוב ממני". חצי שנייה לאחר שהוא מסיים את המשפט הזה, כשהוא מבין שהמלים "זמרים אחרים" רומזות שהוא מחשיב גם את עצמו זמר, הוא ממהר לתקן: "שירים שזמרים יעשו טוב ממני, כי זמר אני לא.

"בכל אופן", הוא ממשיך, "באלבום החדש..."

רגע, לפני שאתה עובר לאלבום החדש. זה מוזר, ואפילו מכעיס, לשמוע אותך מתייחס לשירים שכתבת לאחרים כ"נחמדים". הם הרי היו הרבה יותר מנחמדים. למה אתה מזלזל בהם?

"אז בוא נדייק. השירים שכתבתי לאורך 30 שנה - אחלה שירים. אוהב אותם. הם הצליחו מאוד גם מפני שאני כתבתי אותם טוב, ובעיקר מפני שהם הולחנו נהדר ובוצעו על ידי הזמרים הכי טובים. חלקי בתוך הדבר הזה הוא כתיבת המלים. הקרדיט והמחמאות מגיעים גם לי, אבל בעיקר לאחרים. אין לי בזה שום ספק".

עדיין, הרושם הוא שרוטבליט ממעיט בערכם של שיריו הגדולים. מ"שיר לשלום", דרך "קפה טורקי", "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה", "בלדה לעוזב קיבוץ", "אצלי הכל בסדר", "רואים רחוק רואים שקוף", "שבתות וחגים", "היא חזרה בתשובה", "ימי הפרח והאהבה" ועד "דברים שרציתי לומר" - אלה לא רק "שירים כתובים היטב", אלא שירים שלכדו את ההוויה של המקום והזמן שלהם, או איזו הוויה אישית-נפשית עמוקה, כפי שמעט מאוד שירי פופ ישראלים עשו.

אבל נניח לזה ונחזור לאלבום החדש. "זה אלבום הסולו הראשון שלי שבו יש שירים פרופר, שבאופן טבעי הייתי מציע לזמרים, וחלקם אפילו הצעתי", אומר רוטבליט.

ולא לקחו?

"לא".

איזה שירים?

"יותר מעניין לשאול למי הצעתי".

למי הצעת?

"אני לא אגיד", צוחק רוטבליט.

ואיך זה שהתחלת לכתוב מה שאתה מכנה "שירים פרופר"?

"כשעשיתי את 'מדינת היהודים' (אלבומו הקודם של רוטבליט, שיצא בשני חלקים באמצע העשור הקודם, ב"ש) היה לי צורך לפעול בצורה מיידית. היתה דחיפות גדולה לומר את הדברים, להוציא אותם מחוספסים. האמירה היתה חשובה, כל השאר היה משני. באלבום החדש לקחנו את הזמן. רצינו להפיק דבר יפה. היתה פחות דחיפות".

מדוע היתה פחות דחיפות?

"מפני שאף אחד לא מחכה לזה".

ולאלבום הקודם חיכו?

"לא".

אז?

"היה לי חשוב להגיד את הדברים. היתה אז אינתיפאדה, התנתקות. הדברים בערו".

ועכשיו הם פחות בוערים?

"לא יודע. אני מתאר לעצמי שאני אחזור להגיד דברים בצורה הזאת, אבל עכשיו עשיתי אלבום שונה. הגרפיקאית שעיצבה את העטיפה אמרה לי שיש תחושה של מסע באלבום הזה. אני לא יודע. אולי היא צודקת. אולי אני נמצא בקטע כזה בחיי".

זה איש אחד

הגרפיקאית צודקת. "צומת עלעול" באמת מעביר תחושה של מסע, של חיפוש. זאת כמעט אודיסיאה. יש אדם, והוא נמצא בתנועה מתמדת. בחלק מהזמן הוא אפילו נרדף. אל ביתו הוא לא יכול לחזור. לאן הוא הולך? נדמה שהוא לא יודע. האווירה, הדימויים, הלשון, ולפעמים גם המוסיקה, מזכירים את האלבומים המאוחרים של בוב דילן, שאכן השפיע עמוקות על רוטבליט מאז ומעולם. הם גם מזכירים, למי שמכיר, את אלבום הקאמבק הנהדר של גיל סקוט הרון מהשנה שעברה.

רוטבליט לא מכיר את הרון, אבל הוא נעשה סקרן כשנאמר לו שהרון, בן גילו פחות או יותר, הוא האב הקדמון של כל הראפרים. מתברר שרוטבליט בעניין של אמינם בזמן האחרון. הוא גם היה לפני כמה חודשים בהופעה של אמן הספוקן-וורד השחור סול ויליאמס במועדון התל-אביבי קומפורט 13. הוא היה היהודי הכי מבוגר במועדון, בהפרש ניכר.

הטקסטים ב"צומת עלעול" כל כך עשירים וסוחפים, שמתחשק לשמוע את רוטבליט מספר בהרחבה על תהליך הכתיבה שלהם. אבל התקווה הזאת נכזבת. למעט "קולה של אום כלתום", שעליו הוא ניאות לדבר בהשפעת האירועים בכיכר א-תחריר, הוא כמעט לא אומר דבר על השירים האחרים באלבום.

על "שירי האהבה של מרדכי מולדובן", למשל. זה שיר שיש בו ניגוד מזעזע בין תמונת הווה של טבע מרהיב ("שקיעת הזהב בין הערביים") לבין מאורע רצחני מהעבר ("לרגע שוב קמה לתחייה העיירה המתה / מן הבית הישן לא רחוק מקבר האחים"). אז מיהו מרדכי מולדובן? "מה לספר לך עליו", עונה רוטבליט. "זה איש אחד". יציר דמיונך? "לא, מה פתאום". הוא שותק כמה שניות ואז אומר: "למעשה זה סבא שלי. אבל זה יכול להיות גם אני". ניכר בו שהוא לא מעוניין להמשיך לדון בשיר.

בשיר הנושא, "צומת עלעול", סאגה מדממת שנמשכת רבע שעה, הגיבור מגיע למקום כלשהו ואדם שפוגש אותו אומר לו "כאן בעיר אין עבר, שכחה מבורכת תבוא גם עליך ודאי עד מחר". האם רוטבליט אומר משהו על הנתק של התרבות הישראלית העכשווית מהעבר שלה?

"אמירה?" הוא תמה. "אני לא יודע. אני לא אומר שם כלום. זה יצא ככה. אני לא רוצה לנתח שום שיר, שיעשה את זה מי שמבין בזה. אני רק מקווה שאני מדבר בשפה שהיא ברורה מצד אחד, ומצד שני עשירה מספיק כדי לתאר את הניואנסים של הדברים".

הוא עצמו קשור בעבותות לעבר היהודי, ובעיקר לתנ"ך, ובעיקר לשפת התנ"ך. "יש לי קשר לכל הרבדים של השפה, אני חי מכולם, מתעסק בכולם. זה שיש פה בורות לגבי קריאת התנ"ך, אפילו כפשוטו, זה רק יכול לצער אותי. שפה זה דבר חי, אי אפשר לעצור את החיים שלה. היא מתפתחת, שואבת מכל מיני מקורות. אבל כשיש שילוב של אמריקניזציה מטורפת ושל שפת הרשת שמרדדת הכל והופכת הכל לקודים וסיסמאות, אז ברור שהשפה מאבדת את העומק ואנשים מאבדים את הזהות שלהם. זאת תוצאה די ברורה. יש לך שלוש שניות לתמצת רעיון. הצלחת להשחיל סלוגן, עברת. אם יש רעיון שמחייב יותר התבוננות, אין מי שיקשיב. משהו עולה וכבר הוא איננו. טוב, זאת מאה כזאת כנראה".

את התהליך של איבוד הזהות רוטבליט רואה בין היתר אצל להקות האינדי הצעירות שמופיעות לצדו במועדונים כמו האוזן בר בתל אביב. "אני אוהב להופיע שם, בעיקר אם באים אנשים", הוא צוחק, "אבל אני רואה שם דקדנס. העובדה היא שאחוז הישראליות בתוך הדבר הזה הוא זניח. כולם שרים באנגלית, כולם ממציאם את עצמם בתור לא יודע מה. זה בסדר, יש כאלה שמצליחים אפילו לרוץ עם זה בחו"ל, אבל אנשים לא מחוברים אפילו לעצמם אלא לדימוי של עצמם בעיני עצמם".

אתה שר באלבום החדש על קין, נוח, אלעזר בן יאיר, נינוה, עילם. נדמה כאילו העבר נוכח בתודעה שלך לא פחות מההווה.

"אני לא חושב שאני חי את העבר. אני חי את ההווה, מאוד. רק את ההווה. אבל דברים לא משתנים כל כך. אתה יודע מי היה אלעזר בן יאיר? קבלן ידוע (בשיר "נדודי השינה של הקבלן אלעזר בן יאיר" נהפך מנהיג הקנאים במצדה ליזם ישראלי עכשווי מושחת). לפעמים נראה לי שאנחנו הולכים למצדה וסופנו שכל הארץ תהיה מצדה. אנחנו פה וירושלים לנצח והכל סבבה. אבל אנחנו יודעים שממלכות אדירות מאתנו נפלו. גם אנחנו נימחק אם לא נקיים את עצמנו. תקרא את זביגנייב הרברט על האימפריה הרומית, על כל מיני עממים שנכחדו. תראה מה קורה במצרים. אבל לאן אתה לוקח אותי. כולה דיסק".

זביגנייב הרברט הוא אחד המשוררים האהובים על רוטבליט. הוא אפילו קרא לכלב שלו זביגי. וכלבה אסופית שהתחברה עם זביגי והתנחלה בביתו של רוטבליט בימים האחרונים קיבלה את השם "שימבורסקה", על שם המשוררת. רוטבליט קם מהכיסא, הולך לספרייה הענקית שלו, מחפש כמה דקות וחוזר עם ארבעה ספרים של הרברט. באחד מהם יש הקדשה לרוטבליט: "To my comerade from B.C", כתב לו הרברט. מתברר שכשהמשורר הפולני ביקר בירושלים לפני כ-20 שנה רוטבליט התבקש להראות לו את העיר. "הוא בא עם הכתבים של יוספוס פלוויוס כמדריך תיירים", צוחק רוטבליט. "איזה איש אמיץ ומעמיק. אתה מכיר את זביגנייב?"

לא.

רוטבליט עושה פרצוף של "הנוער לאן" ומסנן בארסיות: "לך תשמע להקות שוליים". אחר כך הוא מתיישב ומקריא את השיר "משורר בעונת הקמילה". "משורר בעונה לא ברורה, מעשן חשיש אבל אינו רואה לא את האינסוף, לא פרחים, לא מפלי מים", הוא קורא, וכשהשיר מסתיים הוא נאנח ואומר "מה אתה רוצה יותר?"

שמח, נחמד

לפני כמה חודשים, במופע הפתיחה של פסטיבל הפסנתר שהצדיע לשמוליק קראוס לרגל יום הולדתו ה-75, רוטבליט עלה לבמה במרכז סוזן דלל ואמר כמה מלים מקדימות. "ערב טוב", הוא אמר לקהל התל-אביבי. "אני לא יודע אם את יודעים, אבל עכשיו עיד אל אדחא". נדמה היה שיש נימה מתריסה בהערה הזאת. משהו כמו: אני הירושלמי, שמכיר הוויה ישראלית שאתם לא מכירים, מסביר לכם, התל-אביבים המנותקים, את עובדות החיים במקום הזה. האם רוטבליט באמת התכוון לעקוץ?

"לא זוכר, יכול להיות", הוא אומר. "כי באמת אני מסתובב בתל אביב, במיוחד עכשיו כשהדיסק עומד לצאת, ונחמד להיות שם. נוח ונעים וזה טוב שיש דבר כזה. אבל זאת בועה אסקפיסטית עצומה, וחשוב שהיא תדע שהיא לא רק... אתה יודע, שלא יפתיע אותה כשהיא תקבל בראש".

בתקופה הקצרה שבה רוטבליט התגורר בתל אביב (מתחילת שנות ה-70 ועד 1973, שבה הכיר את המשוררת רינה שני ועזב קריירה משגשגת ככותב שירים וכבעל טור סאטירי פופולרי ב"הארץ") הוא כתב כמה שירים נפלאים על הוויית העיר. אבל השירים האלה, כמו "אצלי הכל בסדר" ו"בלדה לעוזב קיבוץ", דיברו על תל אביב מנקודת מבטו של אאוטסיידר. "אף פעם לא הרגשתי שייך בתל אביב", אומר רוטבליט. "היתה לי קריירה בעיתונות", הוא מגחך, "והאנשים שאתם הסתובבתי, כל החבורה של הצריף, עיניינו אותי. אריק, שלום, דורי, שיסל. כל ההוויה הזאת. אבל אני באתי מחוויה של מלחמה ופציעה (רוטבליט נפצע קשה במלחמת ששת הימים ואיבד רגל, ב"ש) והחבורה הזאת היתה נהנתנית בסך הכל. שמח, נחמד. מה להם ולכל הצרות האלה".

אז רוטבליט מכיר היטב את תל אביב ויודע לכתוב את מה שיש בה, אבל הוא גם יודע מה אין בה וגם על זה הוא כותב. והוא חי את ההווה הישראלי, אבל הוא גם קשור בנימי נפשו לעבר היהודי. הוא פזמונאי עירוני מאוד, אבל יש גם טבע ואהבת הארץ בשיריו. הוא רוקנרול אבל גם קצת זמר עברי ישן. והוא כותב פוליטי מאוד, בצורה שלא תמיד מאפשרת למקם אותו על הציר המקובל של שמאל-ימין. בקיצור, נדמה שליבת היוצר שלו מקיפה הרבה גזרות בהוויה הישראלית, יותר מאשר כל פזמונאי אחר בשיעור הקומה שלו.

רוטבליט נע באי נוחות כשהוא שומע את הדברים האלה. "אתה מדבר עלי?" הוא מגחך. "אר יו טוקינג טו מי? אני לא יודע. אני כותב, זה מה שאני יודע לעשות".

אתה מוכן לומר מהם הלחנים לשיריך שאתה הכי אוהב?

"שאלה בלתי... אני לא יכול להגיד לך. יש כל כך הרבה מלחינים טובים. גם היום צומחים מוכשרים מאוד".

ומה עם כותבי טקסטים? יוצרים צעירים שיודעים לספר סיפור? אתה מזהה כאלה?

"יש. קודם כל עמיר (בניון). אני לא חייב להסכים עם הקו שלו, אבל הוא עשה חיבור מרתק וחדשני בין שפה למוסיקה. ודודו טסה. גם הוא עושה דברים נפלאים. ועלמה".

טוב, אתה לא בדיוק אובייקטיבי במקרה שלה.

"לא, אבל תשמע, היא פנומן. ואריק ברמן. ברור שיש גם הרבה מאוד דברים שטחיים וחקייניים. 'אני אמרתי לה והיא אמרה לי'. בסדר, זה מה שנקרא בועות פופ. פק פק פק. ולא משנה אם זה מזרחי או מערבי. אני רק מקווה שלצד כל הבועות האלה יש עוד מקום לשירים מסוג אחר. אני מוציא עכשיו דיסק, והוא עלה לי כסף, וזה לא היה פשוט להשיג חברה שתפיץ אותו. אני כבר לא מדבר על מימון. השאלה אם בכלל יש טעם. כי לא מקשיבים יותר. אתה שם שיר, הפייסבוק עבר אותו, ובא איזה קשקוש אחר. אז אני מקווה מאוד שהדיסק הזה ימצא לו קהל שירצה להקשיב לו ויחלחל לתוך מרחב השמיעה הציבורי, כי זה לא מובן מאליו".

רוטבליט בהיכל

ביום שלישי הקרוב יתקיים בהיכל התרבות בתל אביב מופע שבו יבצעו את שיריו רוטבליט מיטב הזמרים בישראל: שלום חנוך, קורין אלאל, קרולינה, אפרת גוש, מיקי גבריאלוב, אסף אבידן, עלמה זהר ואחרים. המנהל המוסיקלי יהיה מוסיקאי הג'ז אבי ליבוביץ'. כל ההכנסות מהמופע ייתרמו לכישורית, יישוב בגליל שבו מתגוררים אנשים עם מוגבלויות, ולגן השיקומי בירושלים.



יענקל'ה רוטבליט. אלבום עם תחושה של מסע



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו