בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תושבי שכונת ג'סי כהן בחולון מדמיינים מהפכה

פרויקט חדש הפגיש את תושבי השכונה עם סטודנטים שסייעו להם לתכנן מחדש את סביבת המגורים שלהם, או לפחות לדמיין אותה מחדש

תגובות

במוזיאון העיצוב שלה השקיעה עיריית חולון 17 מיליון דולר במימון עצמי ללא סיוע של תרומות. לפרויקט ג'סי כהן - תוכנית דו שנתית משולבת של אמנות ואדריכלות קהילתית בשכונת המצוקה הוותיקה - הקצתה העירייה 800 אלף שקל בלבד. הסכום מכסה רק מחצית מעלותו של המפעל שהעירייה עצמה יזמה וחשיבותו רבה ואין להטיל ספק בכוונות הטובות שמאחוריו. מכל מקום, את שאר המימון יאלץ לגייס המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון, השותף ליוזמה העירונית ומוביל אותה בפועל. המשך קיומו של הפרויקט אינו מובטח, ושנתיים הן לכל הדעות זמן קצר מכדי לחולל שינוי במצוקות שנמשכות 60 שנה.

זהו סיפור על סדרי עדיפויות מוניציפליים וצדק חברתי שלא מיוחד לחולון דווקא, גם אם זהו עניין מיוחד לענות בו נוכח מפעלי המיתוג העירוניים הכבירים והאנרגיות המושקעות בהם ולאו דווקא נמדדות במזומנים. כך או כך, על הרקע הזה נחנך השבוע חלל התצוגה החדש ב"דיגיטלית - סניף ג'סי", הסניף של המרכז לאמנות דיגיטלית בשכונה, ונפתחה התערוכה הראשונה המוצגת בו, "מחוץ לקופסה" - תערוכת הסיום של הסטודיו לאדריכלות קהילתית בחוג לעיצוב פנים במכון אבני שעבד בשכונה בחודשים האחרונים במסגרת הפרויקט האמנותי-חברתי המשותף.

הסטודיו הוקם במכון לפני כשנתיים ביוזמתו של האמן והפעיל החברתי גיל דורון. בשנה שעברה הוזמן על ידי המרכז לאמנות דיגיטלית לסדנת תכנון משותפת עם תושבי השכונה כדי לנסות ולסייע במשהו בשיפור תנאי מגוריהם. בפרויקט שהנחה דורון ביחד עם האדריכל אסף אשרוב, השתתפו 15 סטודנטים שעבדו בקבוצות עם חמש משפחות בשכונה. בעבודה משותפת גיבשו תוכניות להרחבה ותכנון מחודש של דירותיהם, ברובן דירות זעירות וצפופות או מתוכננות שלא כהלכה שנמצאות במבנים טרומיים בני 50 שנה, שגם שינוי קל יכול לשפר את מצבן.

במשך העבודה המשותפת הוכנו לכל דירה כמה חלופות תכנון על פי הרצונות והשאיפות של בני המשפחה, והן מוצגות בתערוכה בשרטוטים, דגמים והדמיות של לפני ואחרי. כמו כן מוקרנים סרטונים המתעדים את תהליך העבודה. מעבר לסיוע ממשי - למרבית הדיירים אין למעשה אפשרות ליישם את תוצאות העבודה המשותפת בסטודיו, מלהיבה ככל שתהיה - הפרויקט נועד להעצמה חברתית ואישית ולפתוח משאלות לב ואופקים חדשים.

לתושבים בשכונה שהשתתפו בפרויקט הוא איפשר לצאת מהשגרה ולטפח כישורים וציפיות, אומרים מנחי הסטודיו. לסטודנטים זאת היתה התנסות יוצאת דופן בתחום, שספק אם תקרה להם שוב בחייהם המקצועים או גם בלימודים עצמם. בסמסטר הבא הם כבר יתמקדו בעיצוב חנויות. יש לקוות שההתנסות יוצאת הדופן תותיר לפחות עקבות בזכרון ובד-נ-א המקצועי והאישי.

היישר מבריטניה

שכונת ג'סי כהן הוקמה בשנות ה-50 כשכונת עולים ויש לה היסטוריה ארוכה של מצוקה ופשע. היא היתה מהשכונות הראשונות ששוקמו בפרויקט שיקום שכונות בשנות ה-70, מה שכמעט שלא השפיע על מהלך ההיסטוריה. כשהוזמנו לעבוד בשכונה, אומר מנהל המרכז לאמנות דיגיטלית איל דנון, "שאלנו את עצמנו מה פעילות אמנותית יכולה לעשות שלא עשו השיקום וגופי הרווחה העירוניים או המתנ"ס שפועל כאן בהצלחה. אבל המנדט שקיבלנו על עצמנו אינו להפוך את השכונה למשהו אחר אלא לפעול בתוכה, להוציא אנשים מהבית הצפוף שלהם ומשגרת היום-יום ולבנות ביחד אתם תחושת שייכות ומעורבות, וזוהי בעיני סוג של הצלחה".

פרויקט ג'סי כהן התחיל בשנה החולפת והוא מתפרש על תחומי אמנות ופעילות שונים, כמו עבודה שנעשתה עם תושבים על סיפורי חיים ו"הצבתם במרחב הציבורי", ניצול ומינוף של ידע מקומי להעצמה ולפרנסה, או "גילוי מחדש של השכונה בסיורים ומיפוי". בקיץ התקיימה במקום שורה של אירועי תרבות, אמנות ומוסיקה - אם רוצים, גרסה חברתית של הביאנלה בבת ים - בשיתוף אמנים מקומיים, שזכו להצלחה רבה. הסטודיו לאדריכלות קהילתית הוא נדבך נוסף בפרויקט המעניק לו זווית מעשית יותר, לפחות באופן תיאורטי. שמו של הסטודיו לקוח מתנועת "אדריכלות קהילתית" הבריטית בשנות ה-60 וה-70, שאת עקרונותיה הוא אימץ.

התנועה לאדריכלות קהילתית הוקמה כתגובת נגד למדיניות של פינוי בינוי בשכונות מצוקה בבריטניה מהעשור הראשון שאחרי מלחמת העולם השנייה. המדיניות התגלתה ככישלון, אחרי שלא רק שיכפלה את המצב הקיים גם בבינוי החדש אלא גרמה לפירוקן של קהילות חברתיות. התנועה דגלה לעומת זאת בפעולה חברתית, במינימום הרס של מבנים קיימים, בשימור הקהילה ושיתופה בתהליכי התכנון והשיקום, עקרונות ושיטות פעולה שיושמו גם בפרויקט בג'סי כהן.

שיתוף הפעולה בין הסטודנטים לתושבים התחיל הרבה לפני התכנון עצמו במפגשים עם בני המשפחה, שיחות, ארוחות משותפות ובניית דגמים של בתי חלומות. הסטודנטים למדו שיעור לחיים על צרכים ורצונות מתנגשים, על תכנון במגבלות תקציב דרקוניות, וגם על כיצד מסתדרת משפחה של שש נפשות בדירה שגודלה קצת למעלה מחדר. הדיירים מצדם למדו להכיר את דירתם, את המגבלות והאפשרויות הגלומות בה, ואת החלומות שהיה אפשר לממש.

מעבר לרעיונות לתכנון הדירות, הפרויקט מצביע על קשיים שיוצרים הביורוקרטיה, מערכת התכנון, תקנות הבנייה והמיסוי, שאינם מיוחדים רק לחולון אך מונעים מהדיירים לשפר ולו במעט את תנאי הדיור שלהם. כך לדוגמה תוספת של חדר לדירה כרוכה בהקמת ממ"ד או בשיפוץ המקלט בבניין. הדרישות כרוכות בהוצאות כספיות מעבר לאפשרויות הכלכליות של מרבית תושבי השכונה, והן אינן כוח עליון וניתן לערער על נחיצותן.

לחכות שנזכה בפיס

העבודה בסטודיו היא הבעת אמון בקהילה בג'סי כהן, בפוטנציאל הטמון במבנים הקיימים בשכונה ובאיכות שטחי הציבור, ואלטרנטיבה למדיניות של פינוי בינוי. הגלריה שבה מוצגת התערוכה היא חלל קטן שהיה פעם חנות במרכז המסחרי בשכונה. המרכז עצמו - בעבר פעל בו גם בית קולנוע - הוא שריד לעידן טרום קניוני וניתן בקלות לזהות את איכותו וערכו גם מבעד להזנחה הפיסית והקריסה המסחרית. אין אדריכל שיכול לתכנן כיום מרחב ציבורי סימפטי כמו זה שנוצר שם לכאורה במקרה. אולי הגלריה תהיה מחסום בפני כוונות להרס המרכז ותאיץ את החייאתו.

לשיחה עם המנחים והסטודנטים בגלריה ערב פתיחת התערוכה הצטרפו בני משפחת פולט, יוני ומטיקה, שהשתתפו בפרויקט. הם הורים צעירים לארבעה ילדים "וחצי" ומתגוררים בדירה בשטח 33 מ"ר בשכונה. הוא יליד השכונה ומרגיש בה בבית בין בני משפחה וחברים. היא נולדה ברמלה וחושבת על חזרה לבית ההורים שם, לפחות שם יהיה להם חדר שינה משלהם, היא אומרת. ביחד עם הסטודנטית מירית נידם הם גיבשו תוכנית להרחבת הדירה, אמנם לשטח של כ-70 מ"ר בלבד, אבל עם חדר שינה נפרד להורים, מטבח ופינת אוכל בלב הדירה בהתאם לאורח חייה של המשפחה.

בחישוב גס עלות השינויים וההרחבה תגיע לכ-150 אלף שקל גם אחרי שהתכנון הוא ללא תמורה. "מה שנשאר לנו לעשות עכשיו זה לחכות שנזכה בפיס", אמר יוני, והציב את הכל בפרופרוציה מייאשת. הוא ומטיקה דווקא נהנו מהפרויקט, פגשו סטודנטים נחמדים, הם לא מצטערים.

לקראת סוף המפגש בגלריה היה נדמה ליוני שמישהו מהנוכחים אמר שהתערוכה תוצג במוזיאון לעיצוב, וזיק של התלהבות נראה לרגע בעיניו. אבל התברר שזאת היתה רק אי הבנה מצערת, חלום רחוק עוד יותר כנראה מאשר זכייה בפיס. אפשרות אחרת להגיע למוזיאון העיצוב במסגרת הסטודיו לאדריכלות חברתית היא לצאת ולהפגין שם, למרגלות רצועות הפלדה העקלתוניות המהוללות, ולקרוא למהפכה, לצדק חברתי בשכונה ולעתיד טוב יותר. כיכר א-תחריר היא כאן.




הצעתה של מירית נידם להרחבת הדירה של משפחת פולט. מתוך התערוכה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו