בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראיון בלעדי עם פי-ג'יי הארווי: רובים וטנקים במקום סקס בוטה והרס עצמי

בראיון בלעדי לרגל צאת אלבומה החדש, שבו היא מנהלת יחסי אהבה-שנאה עם מולדתה אנגליה, פי-ג'יי הארווי מספרת למה החליטה לעסוק לראשונה בקריירה שלה בעניינים כמו פטריוטיות ולאומנות

תגובות

בבוקר יום ראשון 18 באפריל 2010, חודש בדיוק לפני הבחירות לפרלמנט בבריטניה, שודרה בטלוויזיה הבריטית תוכניתו הנינוחה בדרך כלל של אנדרו מאר עם האורח גורדון בראון. רבים מהצופים בוודאי השליכו נעלי בית דמיוניות על המסך או לפחות סיננו כמה קללות לעבר ראש הממשלה השנוא, שפלט לעבר מצביעה פוטנציאלית את הכינוי המעליב "Bigot" (גזענית).

אבל לאלה שהתאפקו ולא החליפו ערוץ חיכתה הפתעה. הזמרת פולי ג'ין הארווי ביצעה באולפן את שיר הנושא מתוך האלבום שבדרך, "Let England Shake". בתרגום חופשי: תנו לאנגליה לרעוד, להיטלטל. לבושה בספק שמלה, ספק מיצב עשוי נוצות שחורות צפופות שמטפסות לראשה, היא ניגנה באוטוהרפ (נבל קטנטן); ומול פניו של בראון - האיש שישב בממשלת טוני בלייר כשזו החליטה להצטרף למלחמה בעיראק, וכראש ממשלה, או שמא בובה על חוטים, הוביל את בריטניה לעוד חזית בחסות ארצות הברית, מול אפגניסטאן - היא שרה את המלים הבאות: "המערב ישן, תנו לאנגליה להיטלטל/ קורסים תחת משקל מתים שקטים/ אני פוחדת שהדם שלנו יקום לתחייה/ ימי הריקודים של אנגליה תמו".

"זה משהו שלעולם לא אשכח", היא אומרת בשיחת טלפון מביתה שבדורסט, אנגליה. "אני מרגישה בת מזל על ההזדמנות הזאת שנפלה בחלקי. לא היה לי מושג שהוא יהיה בתוכנית, הודיעו לי רק שבוע לפני".

זה היה רגע רוקנרולי אמיתי.

"נכון. לא יכולתי לקוות להזדמנות יותר מוצלחת מזו".

יצא לכם לדבר?

"לצערי זה לא התאפשר, אבל אני בכל זאת שמחה שיכולתי לשיר מולו".

גברים עם רובים בבוץ

באלבומה החדש, השמיני במספר, שיצא השבוע וכבר זכה לביקורות משתפכות בעיתונות הבריטית, הארווי, בת 41, יוצאת מהטריטוריה המוכרת של עיסוק בתכנים אישיים (מערכות יחסים, סקס והרס עצמי) ומפנה לראשונה את מבטה החוצה, אל העולם. התוצאה היא אלבום פוליטי ומתריס, שמתאר את יחסי האהבה-השנאה שלה עם מולדתה; זו שנבנתה ושמרה על כוחה ועצמאותה על רקע שפיכות דמים. הארווי חוזרת אל ימי מלחמת העולם הראשונה כדי לשרטט את הנושאים שהעסיקו את הנפש הלאומית הבריטית מאז ימי השיא של האימפריה ועד להתפוררותה - אשמה, זהות וטריטוריה.

רבים מהשירים באלבום מתארים נופים ומלחמות ובוחנים את המורשת הלאומית שהיא צבאית ועקובה מדם אבל בו-בזמן נתפשת כפסטורלית. "איך המדינה המהוללת שלנו מעבדת את האדמה?" היא שואלת באחד השירים. "לא במגרפות ברזל/ האדמה מעובדת על ידי טנקים ורגליים". בשיר אחר היא תוהה: "האם הגברים שלכם מתחבאים עם רובים/ בבוץ, במקומות חשוכים?" ומקוננת על הברבריות והכוחנות שזרועות עמוק באדמת אנגליה.

זהו אלבום שמשלב בין תרועות מלחמה, רגאיי, הברית החדשה והקרב על גליפולי; אבל יותר מכל נראה שזהו ניסיון של הארווי לנסח את הרגשות המעורבים שלה כלפי מולדתה. שיר שנקרא בפשטות "אנגליה" מספק טעימה מאותה תחושת בלבול: "אני חיה ומתה באנגליה, באנגליה", היא שרה. "זה עצוב".

מה גרם להארווי לעסוק לראשונה בקריירה שלה בשאלות של פטריוטיות, לאומנות ופוליטיקה? "תמיד התעניינתי במה שקורה בעולם, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה חברתית", היא משיבה בקול רך ונעים, כמה ימים לפני ההפיכה במצרים שבוודאי היתה מספקת לה עוד קצת חומר. "אני מרגישה שהגעתי לנקודה בהתפתחות הכתיבה שלי שבה אני יכולה להתחיל לטפל דרך השפה במה שקורה עכשיו בעולם. בעבר לא הרגשתי שאני יכולה לעשות זאת ככותבת. קשה מאוד לעשות זאת כמו שצריך מבחינת הבעה וטקסט, ולא רציתי לעשות את זה רע. חוץ מזה, אני קצת יותר מבוגרת ואני מתבוננת על הזמנים שאנחנו חיים בהם והעולם שאנחנו חיים בו, וכל זה הניע אותי לגשת לעבודה על האלבום.

"זו הפעם הראשונה בחיי שהחלטתי לנסות ולבדוק אם אני בכלל מסוגלת לכך. הגעתי לנקודה שבה נושאים כבדי משקל לא מפחידים אותי כמו פעם. כל תהליך החשיבה שלי מאחורי האלבום הזה מתמצה ברעיון של מה היה קורה אילו השירים שלי היו דיווחים עיתונאיים. איך הייתי מציגה את הסיפורים הללו לציבור".

נדמה שגם ישראלים יוכלו להזדהות עם יחסי האהבה-שנאה למולדת שאת מתארת באלבום.

"זה נפלא לשמוע. כשכתבתי את השירים - ובמיוחד את אלה שמתארים את אנגליה - רציתי שאנשים, לא משנה היכן הם גרים, יזהו את הרגשות האלה של אהבה-שנאה, משיכה וסלידה ותחושה של כבילה אך עם זאת תקווה; כל התחושות שיש לנו כלפי המולדת שלנו. אני חושבת שאנשים חווים את התחושות האלה לצד תחושה של אימפוטנציה שיכולה להתעורר לנוכח חוסר היכולת לשנות דברים, לא משנה היכן הם חיים. את כל הדברים האלה ניסיתי להכניס לשירים".

את חושבת שיש לאמנים אחריות מוסרית להשמיע את קולם בנושאים פוליטיים-חברתיים?

"אני חושבת שזה תלוי באמן. אני יכולה רק לדבר על עצמי ואני הרגשתי, ככל שהתבגרתי, אחריות להשתמש בקול שהתברכתי בו למטרות טובות".

בישראל זה לא כל כך פופולרי.

"אולי לפחד יש תפקיד גדול בזה".

בהחלט. היית שוקלת לבוא ולבצע את השירים האלה לפני קהל ישראלי?

"אני תמיד אשמח לבוא לנגן שם. ניגנתי בישראל לפני הרבה שנים (הארווי הופיעה בחיפה ב-1995, ל"פ) ואני אשמח לחזור".

את חושבת שבימינו יש למוסיקה בכלל כוח לשנות דברים?

"זו שאלה שאני מרבה לשאול את עצמי. אני חושבת שבנקודות מסוימות בהיסטוריה כן היה למוסיקה כוח להשפיע. בתחילת שנות ה-60 מוסיקת פולק הותירה רושם עז על אנשים, והיה לזה כוח. כך בכל התקופה שהחלה התנועה לזכויות האזרח. היה משמח אותי לגלות שעדיין יש למוסיקה הכוח הזה. בתור מוסיקאית ובתור כותבת אני רוצה לחשוב שמוסיקה עוד יכולה להשפיע, אז אני עדיין מחזיקה בתקווה הזאת. לכן אני מנסה בכל הרצינות ליצור משהו משמעותי שיעורר תגובה כלשהי באנשים".

נפש מיוסרת

הארווי עוררה רגשות חזקים באנשים כבר באלבום הבכורה שלה "Dry" מ-1992 - אחד מ-20 האלבומים האהובים על קורט קוביין. ילדונת גרומה, לבנה כסיד, בעלת גבות עבות וקול נפיץ שהגיחה משום מקום בזעם עצור, גיטרה מנסרת, נפש מיוסרת, תיאטרליות מהפנטת וליבידו מתפרץ - ושינתה את חוקי המשחק; אם-טיפוס שהתוותה את המודל לרוקריות הנשיות שבאו אחריה; הכלאה הרסנית של פטי סמית, לידיה לאנץ', קים גורדון ואניטה ליין, שהיתה פתיינית, אלימה, אפלה, חולנית ומינית כמו שאף אחת מהן לא העזה להיות.

"כש'Dry' יצא הייתי קצת בהלם מהפרשנות המורכבת מדי והמוטעית מאוד שאנשים נתנו לטקסטים שלי", היא משחזרת. "לא היה לי מושג שעיתונאים ומעריצים יבנו תיאוריות שלמות סביב מה שכתבתי. שיר כמו 'Legs' (מאלבומה השני 'Rid of Me' מ-1993, ל"פ), שמדבר על קטיעת רגליו של אהוב מכיוון שהוא מסרב לעזוב, לא היה אמור להיות מפורש ברצינות כזאת. היתה שם הרבה אירוניה.

"אם הטקסטים שלי היו לקוחים כולם מהיומן האישי שלי, הייתי צריכה להיות רוצחת סדרתית. המטאפורות המיניות בשירים המוקדמים נבעו מכך שהייתי אשה צעירה שהתחילה לחקור את הנושאים האלו. אני כותבת שונה עכשיו, כי כתבתי הרבה על הדברים האלה ואני לא רוצה לחזור על עצמי".

כשבוחנים את הטקסטים שבהם מדובר קל לראות שהארווי מיתממת. היא אולי לא התכוונה לקשור את האהוב שלה, לתת לו ללקק לה את הפצעים ולשבור לו את המפרקת, או להטביע את בתה בנהר, אבל קשה שלא להבין את המהומה שהם עוררו; בוודאי לנוכח חוסר רצונה לשתף פעולה עם התקשורת ולספק נרטיב חלופי בנוגע לאישיותה האניגמטית. בכל הראיונות עמה, מתחילת הקריירה ועד היום, הארווי הקפידה לשמור על פני פוקר חתומים, מעולם לא הציעה פרשנות אלטרנטיבית לטקסטים שלה ונהגה בדיסקרטיות מלאה בנוגע לחייה הפרטיים.

פירורי המידע והאבחנות שסיפקו מקורות אחרים על אודותיה רק העצימו את התדמית הפרוורטית והאפלה שלה: העובדה שהרומן המתוקשר היחיד שלה היה עם ניק קייב - לא אחד שידוע בזכות רוח השטות שלו - בוודאי תרמה לכך (היא נראתה גם בחברת השחקן וינסנט גאלו, אבל הכחישה כי יש ביניהם רומן); כך גם שמועות כמו זו שהפיץ המפיק סטיב אלביני ("פיקסיז", "נירוונה"), שטען כי בזמן הקלטות "Rid of Me" היא אכלה רק תפוחי אדמה, או אמירתו המפורסמת של אלביס קוסטלו ש"כל השירים של פי-ג'יי הארווי הם רק על דם וזיונים".

אפילו באלבום שהוציאה ב-2009 עם ג'ון פאריש היא שרה על כך שהיא רוצה לדחוף דילדו לתחת. "מיניות הוא דבר מאוד טבעי לכתוב עליו", אמרה למגזין "Q" ב-1994 בראיון משולש עם טורי איימוס וביורק, שתי ארכיטיפיות נוספות של מוסיקאיות מהתקופה ההיא. "זה כמו להדליק את עצמך", הוסיפה אז. "מוסיקה היא משהו מאוד מיני בשבילי. היא מעוררת חשק. זה לא משהו שקשור לראש, אלא לגוף, שהוא כלי מיני. להביא אלמנטים מיניים לתוך המלים כדי שישתלבו עם המוסיקה, זה מתבקש בעיני. זה פשוט קורה.

"אבל אלביס קוסטלו טועה - השירים שלי הם הרבה יותר מזה. אני מבינה שזה הרושם הראשוני שנוצר, אבל אני נותנת בדיוק מה שאני רוצה לתת. אם אני אוהבת מישהו, אז הוא זוכה לראות אותי האמיתית, ואם אני לא אוהבת, אז הוא לא יקבל כלום. אנשים טועים לחלוטין בנוגע למי שאני - אני כמעט ההיפך הגמור מזה - ואני מרוצה מזה. האם הייתי רוצה שההמונים יידעו מי אני? אני מעדיפה שלא יהיה להם מושג ושימשיכו עם הניחושים השגויים שלהם".

17 שנים אחר כך הארווי עדיין בוחרת לשמור על עמימות. "אני חושבת שלכל האמנים יש הרבה דברים שאנשים חושבים עליהם שהם לא נכונים", היא אומרת גם היום. "אין שום דבר שאני יכולה להגיד או לעשות כדי לשנות את דעתם. אני מקווה שאנשים פשוט יקשיבו לעבודה שלי".

יש משהו אחד שנוהגים לכתוב עלייך שמרגיז אותך במיוחד?

"יש יותר מדי, אני לא יכולה לצמצם את זה לדבר אחד. אבל אני לא יכולה לבזבז את האנרגיות שלי על זה. אני גם חושבת שמי שבאמת מתעניין במוסיקה לא מתעסק בזה".

טריטוריה לא מוכרת

המעבר של הארווי מהמיני לפוליטי נראה בוודאי כמו חיתוך חד למי שנותר שבוי בתדמית הבחורה הכוחנית והמתוסבכת ומתעלם מכך שמאז ומעולם היא עסקה בחקירה של נפש האדם; ובעיקר בגוונים הקודרים, תאבי הבשר, צמאי הדם ולמודי הסבל: בין שמדובר במדיאה, בגנרלים אכזריים או בנשים שקוברות חיילים.

את אלה היא שילבה ביצירה עשירה ורב-גונית: ב-"Is This Desire" שיצא ב-1998 כבר היו ניצוצות לרומנטיקה ולצליל מופנם יותר, שאחרי כן התעצם ב"White Chalk" מ-2007. "Stories From the City, Stories From the Sea", שזיכה אותה בפרס המרקיורי היוקרתי, היה אסופה של שירי פופ שהושפעו בעיקר ממגוריה בניו יורק: הוא יצא, כמה אירוני, ב-11 בספטמבר 2001. ב"Uh Huh Her" מ-2004 ניכרו סימני הומור בשיר "Who the Fuck", שעסק בחוויה הנשית הטראומטית אחרי ביקור במספרה וכלל את השורה "אני לא כמו הבחורות האחרות, אתה לא יכול להחליק לי את התלתלים". ו"White Chalk" כבר הציג פי-ג'יי הארווי בוגרת יותר, שהחליפה את הגיטרה בפסנתר וגיבשה סגנון שירה ילדי וטהור שהושפע מזיכרונות ילדותה במקהלות הכנסייה.

מכאן, לאחר שוויתרה על המאניירות הסאדו-מאזוכיסטיות של ראשית דרכה והעשירה את היצירה שלה במטענים לא צפויים, הטרנספורמציה הפוליטית היתה השלב הבא מבחינת הארווי. "הגיוון הזה טבעי בשבילי", היא מצהירה. "אני תמיד רוצה להמשיך ללמוד ולכן לא משנה במה אני מתעסקת, אם זה ציור או פיסול, מוסיקה או מלים. אני רק רוצה להתנסות בדברים חדשים. זה מאפשר לי לפענח תובנות שלא היו מקבלות ביטוי בדרך אחרת. אני חושבת שזה גם גורם לי להשתכלל ולהשתפר ככותבת".

את טיפוס שמשתעמם בקלות?

"אני לא חושבת שאני מרוויחה הרבה בחזרה על משהו שעשיתי בעבר. אני מתרגשת הרבה יותר אם אני מרגישה שאני נכנסת לטריטוריה לא מוכרת".

אף שבכל אחד מאלבומייך חקרת טריטוריות חדשות, קראתי שאמרת שאת לא מרגישה מחוברת לאלבומים שלך שיצאו בין "Is This Desire" ל"White Chalk" (כלומר בין 1998 ל-2007).

"זה נכון. היו כמה שנים שהרגשתי שלא עשיתי עבודה טובה באמת. אני חושבת שזה די טבעי; אנשים עוברים תקופות של יצירתיות גדולה לצד תקופות לא כל כך יצירתיות".

זה כולל גם את האלבום זוכה המרקיורי "Stories from the City: Stories from the Sea"?

"עשיתי בו מה שניסיתי לעשות: אלבום מלא בשירי פופ מעולים. אבל זה לא באמת מה שלבי נתון לו. זה היה יותר ניסוי במלאכה. באלבום החדש, כמו ב'White Chalk' ואני חושבת שגם ב'Is This Desire' ו'To Bring You My Love', הרגשתי שהמלאכה והלב נפגשים. יש תקופות שאני מתאמנת בחקירת משהו חדש ולא באמת נמצאת במקום שהנשמה שלי רוצה להיות".

השפה של פינטר

את "Let England Shake" הקליטה הארווי בכנסייה ישנה על צלע הר בדורסט, מחוז ילדותה שבו שבה להתגורר וליצור בשנים האחרונות, יחד עם משתפי הפעולה הוותיקים ג'ון פאריש, האיש שלימד אותה לנגן גיטרה, מיק הארווי (אין קשר משפחתי), לשעבר יד ימינו של ניק קייב ב"זרעים הרעים", והמפיק פלאד שעבד גם עם "יו-2", "דפש מוד" ו"ניין אינץ' ניילס".

מלבד ההיבטים הפוליטיים בולטים באלבום החדש שירים קצביים, פופיים וישירים המתאפיינים באסתטיקה פולקית אקוסטית. לתוכם היא שזרה ציטוטים מהקלאסיקה של המוסיקה הפופולרית, כמו להיט הרגאיי "Blood and Fire" של נייני דה אובזרבר הג'מייקאי, חצוצרות המשמיעות תרועות מלחמה וגם את המשפט "מה אם אקח את הצרות שלי לאו"ם" מתוך "Summertime Blues" של אדי קוקרן.

"רציתי שתהיה תחושה של על-זמניות ושלא ישתקף שמדובר במקום מסוים", היא אומרת לאחר מחשבה של דקה, הפוגה שהיא מקפידה לעשות לפני כל תשובה; "שההתרחשויות המתוארות בשירים יוכלו לקרות בכל מקום ובכל זמן. ניסיתי ליצור מוסיקה שתעביר את ההרגשה הזאת. גם המלים מתארות תמונות מכל מיני נקודות זמן. זה יכול להיות עכשיו וזה יכול להיות בעתיד".

במשך שנתיים היא עמלה על כתיבת הטקסטים בלבד. מקורות ההשראה שלה הורכבו מסרטים של סטנלי קובריק ("במיוחד 'בארי לינדון', 'שבילי התהילה' ו'2001: אודיסיאה בחלל'"), ציורי מלחמת האזרחים בספרד של סלבדור דאלי וסדרת "אסונות המלחמה" של גויה.

עם זאת, ההשפעה החזקה ביותר על הכתיבה באלבום הנוכחי היתה ההתעמקות בשירה. "את רוב הימים שלי אני מעבירה כעת בכתיבה, הרבה יותר מאשר במוסיקה", היא מתוודה. "אני עדיין אוהבת לנגן, אבל אני קודם כל מתעסקת במלים ורק אז אני מחפשת שירים שיוכלו להעביר אותן לעולם במדויק. אני קוראת הרבה שירה והרבה ספרים ואני מאוד מושפעת מזה".

האם יש משוררים שהשפיעו עליה במיוחד בזמן כתיבת השירים לאלבום? "כשעבדתי על הפרויקט הזה קראתי הרבה שירים של ת"ס אליוט והרולד פינטר. הוא אמנם מוכר בעיקר כמחזאי אבל גם כותב שירה. הוא יכול להשתמש בשפה מזעזעת, אבל עם זאת מינימליסטית, ובעזרת שימוש בשפה פשוטה מאוד הוא גורם לאנשים באמת להקשיב".

נהוג לחשוב שאמנים שמתעמקים ביצירתם בסבל האנושי הם טיפוסים מורבידיים וקשים. אבל בשיחה עם הארווי מתגלה אשה נעימה להפליא, שקולה, מנומקת, ומי היה מאמין - היא אפילו מצחקקת מפעם לפעם. "אדם לא צריך לסבול כדי להציג סבל, ואני חושבת שאולי במובנים מסוימים כשאתה לא סובל קל לך יותר להציג סבל בצורה ברורה יותר, כי יש לך פרספקטיבה", היא מהרהרת בקול. "מה גם שהרבה מהאנשים המצחיקים בעיני, היצירה שלהם יכולה להיות קודרת מאוד. זה לא אומר שהם אנשים קודרים, זה רק אומר שיש להם הרגישות הנדרשת כדי להציג את החומרים האלה. אני נמשכת כמעט רק למוסיקה שנתפשת אפלה כי זו המוסיקה עם הכי הרבה תשוקה, או שמעוררת בי תשוקה. אני חושבת שזה משום שסבל ותבוסה הם חלק גדול מהחיים של כולנו. בדרך זו או אחרת". *



הארווי. ימי הריקודים של אנגליה תמו


הארווי לצד ג'ון פאריש. לימד אותה לנגן גיטרה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו