בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למי קראתם פסיכדלי?

בין עמק חפר של 2011 לסן פרנסיסקו של 1968. מי שאוהב להקות ג'ם ייהנה מאוד מאלבום הבכורה של "Tree"

תגובות

מכל הז'אנרים והתת-ז'אנרים של המוסיקה האמריקאית, אחת הסוגות שמעולם לא התאזרחו בישראל היא ה-Jam band, להקת הג'ם. להקת ג'ם היא להקה שכוחה העיקרי הוא בקטעי נגינה ארוכים, לעתים קרובות בעלי גון פסיכדלי, ושמוקד הפעילות שלה הוא הופעות שבמיטבן נהפכות לריטואל, לתופעה תרבותית ולאירוע שהוא הסיוט של כל ספר וסטייליסט. להקת הג'ם המפורסמת מכולן היא כמובן ה"גרייטפול דד", ויש גם דוגמאות יותר עדכניות כמו להקת "Phish" שהיתה הצלחה מסחררת בשנות ה-90.

הרוח הוודסטוקית-מעופפת של להקות הג'ם מנוגדת להוויה הישראלית התכליתית, וזאת אחת הסיבות לכך שככל הידוע מעולם לא פעלה כאן להקת ג'ם ראויה לשמה. סיבה נוספת, לא בלתי קשורה, היא שבניגוד לארצות הברית, הזיקה בין מוסיקה לבין סמים - שעומדת בבסיס התופעה של להקות הג'ם - זקפה את ראשה בישראל רק בשנות ה-90, עם פרוץ קדחת הטראנס. בזירה היותר רוקיסטית ופחות אלקטרונית זה לא קרה. לא שחסרים כאן חובבי מוסיקה שמריחואנה היא חלק בלתי נפרד מהיום-יום שלהם, אבל העובדה הזאת לא הניעה אף פעם תמורה מוסיקלית כלשהי.

בפסטיבל "אינדינגב" האחרון היתה תחושה שאולי בכל זאת יש עתיד ללהקת הג'ם הישראלית. בהופעה של להקת "הקולקטיב", אף שהיא רחוקה מלהיות להקת ג'ם, היתה תחושה קלה של הז'אנר. שעתיים לאחר מכן, בהופעה של להקת "טייני פינגרס", התחושה הזאת נעשתה סמיכה ודחוסה הרבה יותר. ולמחרת, ההופעה של להקת הרגאיי "זבולון דאב סיסטם" נשאה אף היא סממנים של להקת ג'ם.

אבל להקת הג'ם הישראלית המובהקת מכולן הופיעה בערב הפתיחה של "אינדינגב" (שבו לא הייתי). קוראים לה "Tree" וחברים בה ארבעה מוסיקאים צעירים מאזור עמק חפר: הגיטריסט בן גולן, האורגניסט יאיר ורמוט, הבסיסט דור קורן והמתופף נווה קורן. הם פועלים כבר כמה שנים, בתחילה הופיעו בעיקר בערבות העמק, לפני כשנתיים התחילו להופיע בקביעות בתל אביב וגם נהפכו ללהקת הליווי של גבע אלון, ועכשיו הם מוציאים את אלבום הבכורה שלהם, עם שירים באנגלית.

האלבום של "Tree" יוצא ב"אודיומונטאז'", אחד הלייבלים היותר מעודכנים בזירת האינדי הישראלי, אבל המוסיקה של הלהקה היא מובלעת סיקסטיז ששמה את עמק חפר איפשהו בין סן פרנסיסקו של 1968 ללוס אנג'לס של 1969. לא הייתי מעולם בהופעה של "Tree", אבל אני יכול לשער שכאשר ארבעת הנגנים עולים על הגל, התגובה של האנשים בקהל היא משהו כמו "תעירו אותי ב-1 בינואר 1970, ורצוי שזה לא יקרה בקרוב". מי שמחפש את המוסיקה של העתיד, זאת ממש לא הלהקה בשבילו. אבל מי שמוקיר את הקונספציה של להקות הג'ם ואוהב את הצליל שנוצר כשגיטרה פסיכדלית פוגשת אורגן הזייתי פוגש בס שמן פוגש תופים מהדהדים ומתערבלים - ייתכן מאוד שהאלבום של "Tree" יצייר מעל ראשו בועה בלתי נראית שבה ייכתב "Fucking great, man!", או כל דבר אחר שה-dude מ"ביג לבובסקי" היה אומר בזמן שהוא מקשיב לקלטת של "קרידנס קלירווטר ריבייבל".

לרחף על ענן

"Tree" הם לא "קרידנס", אבל את הדבר הספציפי שהם עושים הם עושים טוב מאוד. האלבום שלהם לא מנסה לשחזר את החוויה של הופעה, וטוב שכך. לעתים קרובות מה שעובד בהופעה לא עובד באלבום. למשל, קטעים ארוכים מאוד. מתוך שמונת השירים באלבום של "Tree", שבעה הם באורך של שיר פופ. הם מצביעים על הפוטנציאל הג'מי שלהם אבל נמנעים מלממש אותו. זה יקרה מן הסתם בהופעות, ובינתיים אפשר ליהנות מהעובדה שכמעט כל השירים כתובים היטב ומנוגנים היטב. חלקם יותר בלוזיים ונמרצים, אחרים מרחפים להם על ענן או צוללים אל מעמקי הים.

הקטע הארוך היחיד, "Easten Blues", מוכיח כי מוצדק היה ללכת על שירים קצרים. זה קטע מייגע מאוד, שנמתח על פני 12 דקות שנדמות כ-20. זאת הפעם היחידה באלבום שבה הגיטריסט והאורגניסט פורצים בסולואים ארוכים, ואלה נבלעים עד מהרה בתוך מלכודת הקלישאה הפסיכדלית-מזרחית. אילו היה באלבום עוד קטע כזה, הוא היה הופך את כל העסק למתיש. מאחר שיש רק אחד, אפשר למחול עליו ולעבור לקטע הבא, כי בסך הכל אלבום הבכורה של "Tree" הוא אלבום טוב ומהנה. *

"Tree" - "Tree". אודיומונטאז'



''Tree''. כשאורגן הזייתי פוגש תופים מתערבלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו