בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התערוכה "מחוות גוף" במוזיאון הרצליה רוב הזמן מאכזבת

שתי עבודות מרתקות - האחת מציגה מבט ייחודי על אמהות והאחרת מתרגמת לשפת הסימנים קטעים מ"שואה" של קלוד לנצמן - מצילות את התערוכה

תגובות

"מחוות גוף" המוצגת במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית היא תערוכה מאכזבת. ועם זאת, שתי עבודות - "הפרשנית" של טלי קרן ו"התהוות" של שחף ירון, מצדיקות את הביקור בה.

האכזבה נובעת מכך שהרעיון מעניין. שפת גוף נעשתה כבר משנות ה-60 של המאה הקודמת נושא למחקר, שקיבל יותר ויותר יישומים פופולריים; החל בעצות איך לשבת בראיון עבודה וכלה בדרך להפגין שעמום במפגש המתארך יתר על המידה. אף שיש חילוקי דעות איזה שיעור מהתקשורת האנושית נעשה באופן לא מילולי, מדובר ככל הנראה ביותר ממחצית.

הקישור לאמנות חזותית מתבקש. הבעיה היא שבתערוכה זו הקישור נעשה באופן פשטני. למשל, בקבוצת הציורים החלשה "המתרגל" (2011) של גליה אורי, המתארת תנוחות צ'י קונג, שיטת תרגול טיפולית-רפואית סינית. כך גם בסדרת התצלומים "אנשי אובמה" (2008). הסדרה, של נדב קנדר, היא התייחסות מוצלחת דווקא לז'אנר דיוקנאות הפוליטיקאים שמתלווים לאין-ספור כתבות ברחבי העולם, אינה מקבלת על קירות המוזיאון יותר כוח מזה שיש לה בצפייה באתר של ה"ניו יורק טיימס", העיתון שהזמין אותה. עיקר כוחה היה בסיפוק הסקרנות בנוגע למשטר הרענן של אובמה אחרי עידן בוש השמרני, אך הדבר אינו מבטיח שלדיוקנאות משקל מעבר לכך. די להיזכר בארמונות אירופה הגדושים אין-ספור דיוקנאות של מלכים ואריסטוקרטים, אנשי כמורה ומעלה, ומעט מאוד מהם בעלי ערך שמעבר לאיור מאמרים היסטוריים על תקופתם.

עוד בולטת לרעה עבודת וידיאו כמעט מביכה של הדס רשף, "הבה נצא במחול" (2007). בעזרת עריכה הופכת רשף הפגנת סטודנטים, בתפרים גסים במיוחד, למסיבת ריקודים המונית. עבודות נוספות - סדרת צילומים של תומס הירשהורן והווידיאו "חלל מגנטי" (2008) של פייר קוליבף, שממש מזיע ממאמץ להראות את האנושות בשלב של טרום-ציוויליזציה - מעוררות בעיקר תהייה למה בדיוק היה חשוב להציגן.

לעומת זאת, "הפרשנית" (2011) של טלי קרן הוא מיצב וידיאו מרתק וקשה. קרן השתמשה בסרטו של קלוד לנצמן "שואה" מ-1985, ששינה במידה רבה את אופן הסיפור והחשיבה על השואה. סרטו של לנצמן היה רצף של עדויות והתצלומים בו היו מן ההווה באותה עת. הוא דובר שש שפות. קרן תירגמה חלק קטן מאוד מהעדויות בסרט, שאורכו יותר מתשע שעות, לשפת הסימנים. הצופים בעבודתה שומעים את חלקי העדויות שהוקלטו מחדש; הקוראים הם היסטוריונים ישראלים ואנשי הטלוויזיה החינוכית. במסך המרכזי נראית המתורגמנית בשפת הסימנים; כלומר, מה שבדרך כלל מובא בקצה המסך בחלון, ממלא כאן את כולו.

העבודה פועלת ברבדים שונים. היא רגשית מאוד, העדויות הופכות קרביים, והפן האינטלקטואלי - השאלה כיצד מתרגמים, איך מעבירים את גודל הזוועה הלאה, מה יאבד ומה יתעצם - אפקטיבית להפליא. זו עבודה שאינה ספקטקולרית ואינה מניפולטיבית. היא בוחנת שאלות, שככל שמתמעטים העדים לזוועה עצמה, נהפכות לממשיות: כיצד תסופר ההיסטוריה; וגם, דרך הבחירה בשפת הסימנים, למי?

עבודה מצוינת נוספת היא "התהוות" (2008) של שחף ירון. זוהי עבודת וידיאו קצרה (2:53 דקות), המרתקת בשל הזווית שבה היא מאירה אמהות. הצופים, יחד עם האם, מביטים בבטן בתנועות גליות שמעידות על החיים שבפנים. זה כל מה שלפניהם וזה כל מה שצריך, בטן גדולה ומכילה, ללא מטען עודף של סטריאוטיפים של אמא אדמה או הריון כמצב סקסי. כמה אהבה ושמחה ויראה יש בחוויה המפעימה הזאת של קדם-אמהות, ששונה כל כך מייצוגי האמהות הרווחים.

דגם האמהות המרכזי בהיסטוריה ובאמנות המערביות, עד היום, הוא הדגם הנוצרי של מריה וישו. מריה, כך כבר ידוע מראש, תגיע לשיא תפקידה בפיאטה, מחבקת את בנה המת, מוכת יגון. אירופה זרועה אנדרטאות שכאלו לשתי מלחמות העולם. דימוי האם המקריבה, האם הלאומית, האם האבלה, מושרש אף באמנות הישראלית ויש לו גם שורשים במקורות תנ"כים ומאוחרים יותר. כך בספר ירמיהו "רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו" או סיפור חנה ובניה בתלמוד הבבלי ("אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות").

באמנות הישראלית רק דימויי אמהות מעטים, ומרביתם נשענים על מודל זה; מהריאליזם החברתי של רות שלוס, גרשון קניספל ושמעון צבר בשנות ה-50 ועד ארז ישראלי בעבודות הווידיאו "אל מלא רחמים" מ-2004 וללא כותרת מ-2006 (שכוב בחיק אמו מכוסה נוצות).

התייחסות לאמהות כחוויה פרטית ועמוקה של צמיחה, כהתבוננות האינטנסיבית ביותר האפשרית בברייה אחרת, כמפתח להבנה חדשה של העולם - אינה קיימת. היא נדחקה לקרן זווית, משום שנושאים אלו נחשבו באמנות מאז ומעולם משניים לעומת נושאים "חשובים": כך עד סוף המאה ה-18 נושאים היסטוריים, וכיום - נושאים פוליטיים במובן הרחב. ציורי נשים וילדים סווגו כמעין פסטורליה, לרבות אלו של ציירות מוערכות כמו מרי קאסט או ברת מוריסו האימפרסיוניסטיות. על הרגע הזה של המעקב לפני הלידה אינני זוכרת ולו עבודה אחת. היא מתקשרת במחשבה לעבודה שנחשבת כיום לאיקונית, "פוסט-פרטום דוקיומנט", ובה עקבה מרי קלי האמריקאית אחרי כל פן אפשרי בחיי בנה. ב-1979, כשהיה בן שש, הציגה, ממוסגרות בגודל אחיד, טבלאות האכלה וזמני שינה, מחשבות על חפצי מעבר ועוד. מעבר לקריאה פורמליסטית של העבודה, שהיתה מקובלת באותן שנים, היא נחשבה לעוסקת בטריוויאלי.

שנים נדחקו אמניות לבחירה בין אמהות לאמנות. אולי הגיע הזמן להצביע על האופן שבו החוויה הזאת מרחיבה גם הבנה אמנותית. *

"מחוות גוף". אוצרות: גילה לימון ודנה אורלנד. מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. שעות פתיחה: ימים שני, רביעי, שישי ושבת 14:00-10:00, ימים שלישי וחמישי 20:00-16:00. עד 28.5



טלי קרן, ''הפרשנית'', 2011


נדב קנדר, מתוך הסדרה ''אנשי אובמה'', 2008



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו