בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הבימה מופלה לטובה? בדיוק להיפך"

על פי דוד בועז, יו"ר מועצת הנאמנים, התיאטרון הלאומי דווקא סובל מקיפוח. הממונה לשעבר על התקציבים באוצר טוען שהגירעון המאיים, הרפרטואר הבעייתי והעיכוב במינויים להנהלה הם בעיקר בעיה בהבנת הנקרא

תגובות

ממרומי הקומה ה-33 במגדל המשרדים המפואר בצומת עלית ברמת גן, משבר תיאטרון הבימה נראה קרוב לפתרון. אם התחזית האופטימית אכן תתגשם, זה יהיה כנראה גם בזכות הנחישות שמפגין דוד בועז, מי שהיה בעבר הממונה על התקציבים באוצר וכיום בעליו של משרד גדול לייזום ויעוץ עסקי. בועז, שהחל ממאי 2010 משמש בהתנדבות יו"ר מועצת הנאמנים של הבימה, שם לו למטרה להושיע את התיאטרון הלאומי, ויהי מה.

הוא מודה שאינו מבין בתיאטרון, וגם אינו מתערב בצד האמנותי, אך הוא בטוח שנעשה עוול להבימה, שהתיאטרון קופח ועדיין מקופח, שהוא נהפך לשק החבטות של מנהלים, שחקנים, יוצרים ומי לא, ושזה בון טון כיום לשנוא את הבימה. יש לו טענות כלפי משרד האוצר, התרבות, מנהלי התיאטרונים ומי לא. "יש מוסכמה שהבימה רק שואב כספים ומתנהל גרוע והאנשים שם לא רציניים ושזה תיאטרון לא טוב ולא מצליח", הוא אומר. "אני לא רוצה להביע דעה על הצד האמנותי שלו, טוב או רע, אבל האם הוא כל הזמן מופלה לטובה? בדיוק להיפך. אני מזהה סטיגמות שליליות על הבימה אצל הגורמים הכי קובעים והכי בקיאים בתרבות. זה מכעיס אותי".

תיאטרון הבימה אכן מצוי כיום במצב לא פשוט. גירעונו המצטבר המריא לכ-42 מיליון שקלים, שכוללים חובות למדינה, לבנקים, לספקים, יוצרים ושחקנים. זה אינו המשבר הראשון שחווה התיאטרון הלאומי. למעשה, כל כמה שנים הוא מתמודד עם משבר המדרדר אותו לסכנת סגירה, לא אחת בשל ניהול כושל, אך איש מעולם לא שילם על כך מחיר.

גם בשנים 1994-1995 עמד הבימה בפני סכנת סגירה, על רקע סכסוכי הנהלה חריפים, דירקטוריון שהתפטר וגירעון ענק של 28 מיליון שקלים. לתיאטרון תוכננה בסופו של דבר תוכנית הבראה וניתנה לו הלוואה בהיקף הגירעון. הבעלות עליו עברה למדינה ובראשו הועמד כונס נכסים, האפוטרופוס הכללי של המדינה, לצד יעקב אגמון, שמונה אז למנכ"ל ולמנהל האמנותי של התיאטרון. אבל התיאטרון לא הבריא. אחרי עשור פרש אגמון מתפקידו ובמקומו מונו באופן זמני שני מנכ"לים שותפים - בני צרפתי ואודליה פרידמן. לצדם מונה המנהל האמנותי אילן רונן.

בארבע השנים האחרונות עובר בניין הבימה בתל אביב שיפוץ מאסיבי, ובעקבות זאת נאלץ התיאטרון להעלות את הצגותיו באולמות שונים בעיר. על עלות השיפוץ, בהיקף של 110 מיליון שקלים, הועמסו כעת הוצאות נוספות בשל חסרונו של אולם בית. כפיצוי על כך העביר משרד התרבות סכומים מיוחדים (מכוח תקנת שמירת רצף פעילות) בהיקף של 14.4 מיליון שקלים, זאת בנוסף לתקציב השוטף של הבימה. זה לא עזר הרבה. הבימה המשיך לצבור גירעונות.

מדוע אם כך צריך לעזור שוב להבימה? לבועז יש תשובה נחרצת. "כשהייתי ממונה על התקציבים, אמרתי שמשרד האוצר במדינת ישראל לא צריך להיות חברת ביטוח של כל גוף שלא מצליח, וגם כיום אני חושב כך", הוא אומר. "אבל צריך להבין את סיפור הבימה מראשיתו, וראשיתו בין השנים 1994-1995, כשממשלת ישראל קיבלה החלטה לסייע להבימה, אבל החליטה לתת את הסיוע בהלוואה, וזה דבר שנפלא מבינתי: אם אתה רואה מישהו שוכב על הגחון, אז איזה טעם יש לעזור לו בהלוואה?

"זה היה בתקופה שלא הייתי באוצר ולא הייתי בהבימה, אבל שמעתי שההחלטה הזאת היתה גחמה אישית של מישהו מסוים באגף התקציבים. אני לא רוצה להגיד את שמו, כי זה יהיה לא הוגן, אף על פי שהמעשה שעשה היה לא הוגן כלפי הבימה. זה החטא הקדמון שנעשה כלפי הבימה והחל את ההידרדרות".

בועז מתעלם מהערתי שהמדינה מחקה להבימה 10 מיליון שקלים מהחוב, והוא ממשיך לתאר את העוול שנעשה להבימה במושגים כלכליים: "אם האוצר החליט שהוא מוכן לתת כתף לתיאטרון הלאומי ולהציל אותו, אבל בצורה של השקעה ולא בצורה של מענק - אז הוא קיבל דיווידנד ענק על ההשקעה שלו: הוא קיבל 16 מיליון שקל בחזרה מהבימה, נתון בדוק על ידי רואה החשבון החיצוני של הבימה. הרי מי מחלק דיבידנד? חברה שיש לה רווחים. פה היה חלוקה של דיווידנד עוד לפני שהתיאטרון שילם כסף לזכאים המקוריים. לקחו מהמסכן הזה, הבימה, תשלומים בהיקף של 16 מיליון שקלים, אף על פי שלא היו לו רווחים. זה ממש עוול".

אתה מאשים את המדינה ואת האוצר. מה עם הניהול הכושל לדורותיו?

"אני מסכים שלאורך השנים הבימה לא תמיד היה סמל ואות ומופת לניהול יעיל ונכון, והיו גם שערוריות ניהול סביבו, אבל כשאני מסתכל על שש השנים האחרונות אני רואה שהבימה מאוזן מבחינה תפעולית".

נתוני משרד התרבות מראים תמונה שונה ומצביעים על אי איזון תפעולי. ב-2008, לדוגמה, צבר הבימה גירעון תפעולי בהיקף של 5 מיליון שקלים (מתוכו 2.7 מיליון שקלים הוצאות מימון ההלוואה) וב-2009 הוא צבר גירעון של 3 מיליון שקלים (מתוכו הוצאות מימון בהיקף של 2.8 מיליון שקלים). יצוין כי גם הגירעונות של שאר התיאטרונים כוללים את הוצאות המימון.

בועז טוען שהנתונים האלה אינם נכונים: "אני הסתכלתי בדו"חות הכספיים של התיאטרון, ניתחתי אותם וראיתי שהחשבון התפעולי של התיאטרון הוא מאוזן - כמה עשרות אלפי שקלים לכאן ולכאן".

איך אתה מסביר את הפער בין נתוני המשרד לבין נתוני הבימה?

"טעות".

לכל התיאטרונים הוצאות מימון - אתה עושה כאן איפה ואיפה.

"לא אמרתי שאני לא מכיר בהוצאות המימון של הבימה, או שמבחינתי הן לא קיימות. עשיתי מעין ניתוח כלכלי בסיסי ביותר, ואני אומר למה צריך לעזור להבימה. הוצאות המימון זה נגררת של הר החובות שהחל אז, בחטא הקדמון. אם היו מתקנים את החטא הקדמון, והממשלה היתה נותנת את ההלוואה כמענק - אז הבימה לא היה חייב שום דבר לממשלה.

"אני טוען שהוא גם לא היה חייב שום דבר לספקים, כי מה שהוא שילם לממשלה, 16 מיליון שקלים, גבוה מהחוב המצטבר לספקים. מובן גם שלא היה מקום למינוי נאמן ציבורי. הרבה דברים שקרו נבעו מכך שמינו נאמן ציבורי, למשל כל העניין של המינוי הזמני של מנהלי הבימה".

על פי בועז, העוול כלפי הבימה אינו מסתיים בהלוואה, אלא נמשך בקריטריונים לחלוקת כספי התמיכה. לטענתו, הבימה מקופח במבחנים האלה בכמה וכמה פרמטרים. "טוענים שבעוד שהתיאטרונים עולים ופורחים, הרי הבימה תקוע בצרות כספיות, ואין לו אפילו כסף לשלם משכורות ולהעביר ניכויי עובדים למס הכנסה. וזה אחרי שכתיאטרון לאומי הוא מקבל כפל תמיכה על פי הקריטריונים. ואני אומר שזה לא נכון, שיש פה שימוש בכמה עובדות וחלקי עובדות לא נכונות.

"קראתי היטב את הקריטריונים לתמיכה וראיתי שהבימה מקבל כפל תמיכה משום שאין לו אבא מוניציפלי כמו עירייה או רשות מקומית. אבל הוא מפסיד מזה. יש תקנה שאומרת שמי שמקבל תמיכה גם מגורם חיצוני לממשלה, כמו עירייה או רשות מקומית, מקבל על זה מצ'ינג (הקבלה תקציבית) של אחד לשניים. לדוגמה, אם הקאמרי קיבל 11 מיליון שקל ב-2010 מעיריית תל אביב, אז בשנה שלאחר מכן הוא יקבל מהמדינה 5.5 מיליון שקלים על כך שהוא הצליח להביא מהעירייה 11 מיליון שקל. יש דיסאינפורמציה שהציבור לא מודע לה".

הדברים האלה מכעיסים מאוד את נעם סמל, מנכ"ל הקאמרי. הוא טוען בתגובה כי בועז טועה ומטעה. "מוזר שדווקא כלכלן בכיר כמותו מציג תמונה מעוותת של התבחינים" (הקריטריונים), אומר סמל. "תיאטרון הקאמרי מוגדר כתאגיד מוסדי. בשלב הראשון של חישוב ההקצבה, מורידים לו 50% מהסכום, בעוד שלהבימה, המוגדר כלאומי, מכפילים את ההקצבה הבסיסית שנקבעה על פי הקריטריונים.

"על פי התבחינים שנקבעו בעקבות בג"ץ (שהגיש התיאטרון הארצי לנוער ב-1995, צ"ש), ההקצבה הממשלתית ב-2010 לקאמרי היתה 12 מיליון שקלים, לבית לסין 9 מיליון שקלים, ולהבימה 8 מיליון שקלים. רק בגלל ההגדרה לאומי הבימה קיבל כפל הקצבה. אם הקאמרי היה מוגדר כלאומי ההקצבה שלו היתה מסתכמת ב-24 מיליון שקלים, כלומר, הרבה יותר ממה שהוא מקבל כיום, 22.7 מיליון שקלים, סכום שכולל את הקצבת העירייה".

הפרשנות המקובלת אכן הפוכה מזו שמציג בועז. על פי פרשנות זו, למוסדות המוגדרים לאומיים, כמו הבימה, התזמורת הפילהרמונית או מוזיאון ישראל, המדינה מכפילה מראש את התמיכה, כאילו היא הרשות המקומית. אשר למוסדות שאינם מוגדרים כלאומיים, התבחינים קובעים שאם המוסד לא מקבל מצ'ינג מלא מהעירייה הוא נקנס, ותמיכת המדינה בו מופחתת.

בועז מתעקש כי "כפל התמיכה הוא מפני שלהבימה אין אבא מוניציפלי, בעוד שלאחרים יש. יש פה אי הבנה בסיסית לאורך כל הדרך. אני רוצה לעשות דברים שהם במהות כמו הנשיונל תיאטר באנגליה, אבל אני עובד כיום כתיאטרון מסחרי לכל דבר, מבחינת כמות הפקות, מספר הרצות ומורכבות הפקה. אם רוצים תיאטרון לאומי שיעשה הצגות איכות, ושלא יימדד כמו כל התיאטרונים לפי מספר ההפקות וההרצות שמתזזות כמו אחוזי דיבוק לצפון ולדרום, אם רוצים תיאטרון לאומי עם ייחוד מסוים - צריך לזה תקציב מיוחד".

משלמים בזיעה

כשבועז מונה ליו"ר מועצת הנאמנים של הבימה, הוא קיבל מנדט לבחור דירקטוריון לתיאטרון, כדי שזה יבחר את המנכ"ל והמנהל האמנותי. לשאלה מה נעשה בעניין הזה עד כה, הוא משיב: "אפשר לחשוב שבשביל זה מינו אותי ואחרי זה אני הולך הביתה. לוח הזמנים שנתן בית המשפט העליון לדבר הזה לא היה תקף עוד לפני שאנחנו מונינו. היועץ המשפטי מטעם מועצת הנאמנים מטפל היום עם משרד המשפטים בהסדרה של המינויים, כדי להגיע ביחד להחלטה מוסכמת לתקן את לוח הזמנים.

האם הארכתם את הקדנציה של המנכ"לים והמנהל האמנותי, שהם מינוי זמני שנמשך כבר שש שנים?

"הם מונו על ידי הנאמן הציבורי במקום יעקב אגמון. המינוי שלהם הוא מינוי זמני, שהוארך מפעם לפעם. לא הארכנו את הקדנציה שלהם. כל הנושא הזה יטופל במסגרת הפתרון הכולל של התיאטרון".

אם יש משהו שמכעיס אותו במיוחד, זו ההשוואה בין הסכום שאנשי הבימה דורשים כדי להציל את התיאטרון - 60 מיליון שקלים - לבין תקציב התיאטרון במינהל התרבות, העומד על 80 מיליון שקלים. בועז טוען שזו הסתה והסטה, שכוונתה היא להציג את הבימה באור שלילי ולחבל במאמצי הפתרון. "אני לא הולך ליהנות מה-60 מיליון האלה", הוא אומר. "סך הכל החוב של התיאטרון מורכב משלושה מרכיבים. 25 מיליון שקלים חוב למדינה, 13 מיליון שקלים לספקים וכ-4 מיליון שקלים לבנקים. את הדברים האלה צריך לגמור. זו הסיבה שיש להבימה אזהרת עסק חי בדו"חות הכספיים. יכול לחיות שאני לא אקבל את מלוא הסכום לסילוק חוב הספקים, אבל אפשר תמיד לעשות אתם הסדר. אתה בא אל הספקים עם מזומן, עורכים פרישה ואתה גם מקבל מחילה של 20%, 30%, 40% - לפי העניין".

למה נועדו כ-20 מיליון השקלים הנוספים שאתם דורשים?

"בעבור דמי שימוש לבניין. לא יכול להיות שלאחר שיפוץ שעלה 110 מיליון שקלים, לא יהיה מיזוג אוויר לקהל. אף על פי שמשרד התרבות נותן לי להבין שיש תקנה בעניין זה ושזה כן יטופל. בנוסף לכך, יש הוצאה חד פעמית של הוצאת עובדים לפנסיה. הדבר הזה עולה כסף כי יש להשלים את הזכויות לפנסיה. אני מסכים שהתיאטרון צריך להתייעל, אבל בשביל להתייעל אתה צריך שיהיה לך כסף".

התחושה שהבימה הוא בור ללא תחתית קיימת אצל רבים מהעוסקים בתחום. הקטנת פעילות בתקופת השיפוצים היתה חוסכת בעלויות ומאפשרת את הבראת התיאטרון. לעומת זאת, התיאטרון המשיך להתנהל באווירת עסקים כרגיל, תוך כדי גידול מתמיד בהוצאות שהציבור צריך לממן.

"כללי המשחק אינם נקבעים רק על ידי התזזית האישית של מנהלים. מה שיותר דומיננטי בעניין הזה, הם כללי המשחק שנקבעים על ידי משרד התרבות. והם אומרים דבר אחד פשוט: ככל שתריץ יותר הצגות, תקבל יותר תמיכה מהמדינה. ככל שתזיע יותר, תקבל יותר. משרד התרבות לא אמר להבימה 'תקטינו פעילות כי אתם בשיפוץ', אלא ההיפך. הרי הטענה שלך תואמת את החזון שלנו: האם צריך להריץ את 'השוטר אזולאי' 350 פעם? מה פתאום, בשביל מה? אבל התיאטרון מרגיש שהוא חייב לעשות את זה, כי אם הוא עוצר, הוא מפסיד הכנסות ומפסיד חלק מההקצבה של המדינה".

לנוכח המחסור בתזרים מזומנים, נהפך הבימה בשנים האחרונות למוקד משיכה למפיקים פרטיים ואנשי עסקים. התיאטרון מקיים עם אלה שיתוף פעולה מסוגים שונים. זו לא המצאה של הבימה - גם תיאטרונים אחרים משתפים פעולה עם מפיקים פרטיים - ההבדל הוא בכמות ובמידה.

בתוכניית ההצגה "השוטר אזולאי" נכתב כי ההפקה היא בשיתוף מפיק הקולנוע משה אדרי, אך בהבימה טוענים כי רק רכשו ממנו את הזכויות; המופע הסאטירי "נפגעי חרדה" הועלה בשיתוף פעולה עם המפיק אשר יוכלמן וצוותא; עם איש העסקים שרגא בר התקיים שיתוף פעולה ב"יוסף וכתונת הפסים", ובהצגה "כתם לידה" נרקמה עמו עסקת מימון, כהגדרת הבימה, שמשמעותה היא שבר מעניק סכום מסוים להפקת ההצגה ובהמשך מקבל החזר כספי בעבור כל הצגה. עסקת מימון כזו נעשתה גם עם שי נשר בהצגה "סיגל" שתועלה בקרוב. לעסקה חבר גם משרד הכרטיסים הדרן שקנה חלק מההצגות. ההצגה "ארוחה עם אידיוט" היא הפקה משותפת של הבימה עם המפיק יריב יפת, כך על פי פילת (מרכז מידע המרכז את דו"חות כל מוסדות התרבות הנתמכים), אך בהבימה טוענים כי רכשו ממנו רק את הזכויות.

מעבר להיבטים הציבוריים והאמנותיים שלה, לתופעה יש גם השלכות כלכליות, משום שעל פי הקריטריונים, תיאטרון הנתמך על ידי מינהל התרבות זוכה לתמיכה בהפקות משותפות רק אם הן מועלות בשיתוף עם גוף נתמך אחר של המינהל. שיתוף פעולה עם מפיקים או יזמים פרטיים אינו מזכה בתמיכה.

"אם ידוע במפורש שהצגה מסוימת הולכת להיות שלאגר לא נורמלי", אומר בועז, "לא רצוי לשתף בזה גורמים נוספים כדי לא להתחלק ברווח. אבל באופן כללי, אני מוחה נגד המוסר הכפול: מצד אחד מצפים שהבימה ימצא תקציב, ומצד שני, כשהתיאטרון מסתדר, אומרים 'וואו, תראו מה שהם עושים'. התיאטרון מנסה בכל דרך לשרוד. הוא נמצא במצב כמעט בלתי אפשרי מבחינת התנאים שבהם הוא פועל".

האם במצב הזה התיאטרון יכול, כפי שפורסם באחרונה, לשלם לשחקנים שכר שנתי כה גבוה כפי שקיבלו אלי יצפאן, מוני מושונוב ויעקב כהן - יותר מ-700 אלף שקל כל אחד?

השאלה הזאת מכעיסה את בועז, הסבור שהיא אינה הוגנת משום ש"לא מדובר במשכורות, אלא בעלות שכר. דעתי היא, שהבימה לא קובע בעצמו את כללי המשחק. הבימה נמצא באיזשהו שוק, שוק תחרותי, לפעמים בתחרות פרועה, וזה חבל. משרד התרבות מעודד את זה, כי הוא אומר שמי שרץ הכי הרבה הוא הכי טוב".

בהמשך מפנה בועז אצבע מאשימה כלפי משרד התרבות, שלטענתו הדליף את נתוני שכר השחקנים: "למה היה צריך להוציא את הנתונים האלה במחשכים", הוא תוהה, "וכביכול באופן אנונימי, ועל דף שלא נושא את הסמל של משרד התרבות. זה מעשה חמור ומביש".

בועז מוסיף כי עוד לפני הפרסום, "בניגוד לדעת ההנהלה, החלטתי לקצץ בשכרם של אותם שחקנים עצמאיים, שהבימה חייבת להם מאות אלפי שקלים ואולי יותר ממאות אלפים. קיצצנו להם יותר מ-10%, אף על פי שהשכר שלהם הוא התעריף שנהוג לשלם לכוכבים בשוק הזה.

"כוכבים יש לא רק בתיאטרון - יש במוסיקה, בספורט, בתקשורת. מגישי החדשות בטלוויזיה מקבלים שכר שנראה דמיוני. אבל אין מה לעשות. זה העולם שבו אנו חיים - עולם של תדמית, עולם של איך אנחנו נראים. ועל איך שאתה נראה ואיך שאתה מופיע חייבים לשלם הון כסף. למה? כי כדאי לשלם להם הון כסף.

"כשמשלמים לכדורגלן שני מיליון דולר לשנה כדי שירוץ ויכניס גולים, כנראה שווה לשלם לו את הסכום הזה, אף על פי שהוא בלתי נתפש. עכשיו הודיעו לנו ממשרד התרבות שאנחנו צריכים לקצץ עוד, אף שקיצצנו כבר 10%. מה הם רוצים, שנקצץ ונקצץ עד שהשחקנים האלה יברחו לקאמרי ולבית לסין? קצת אחריות, אתם הרגולטור".

יש עוד תיאטרונים עם גירעונות, וגם הם רוצים מחיקת חובות כמו להבימה.

"אני מגנה אותם. מה הם רוצים, שהבימה ייפול? הבימה לא יכול להמשיך להתקיים כך. אני מאמין שכאשר התיאטרון ייכנס לבניין החדש, תהיה לו הזדמנות לחזור למה שהיה לפני שעזב את הבניין. התיאטרון אז הצליח להגיע להכנסות עצמיות של 40-42 מיליון שקלים לשנה, לעומת 33-35 מיליון שקלים כיום. כמובן, אז הוא יוכל לחזור לעסוק בתכנים של תיאטרון לאומי".

מתי תקבעו מי ינהל את הבימה?

"כשיהיה פתרון כולל לכל הסיפור הזה. אי אפשר להביא הנהלה חדשה במצב שאנחנו בתוך הבור עם שקים מסביבנו ורואים רק את קירות הבור".

בהבימה מועסקת בתו של המנהל האמנותי. האם זו התנהלות שמקובלת עליך?

"אני לא הייתי מעסיק בן משפחה במקום ציבורי, ואני אומר את זה חד וחלק. עם זאת, הנורמה המקובלת בתחום התרבות והתיאטרון היא כן של העסקת קרובים, ואנחנו רואים את זה גם בתיאטרונים גדולים אחרים. במידה מסוימת, אני יכול להבין שלא צריך לקפח מישהו שהוא מוכשר רק מפני שהוא קרוב משפחה. מצד שני, הנראות הציבורית חשובה מאוד. אישית, לי זה מפריע, אני לא אוהב את זה. יש מקום לעשות סדר, אבל אני לא יכול להילחם בבת אחת בכל החזיתות. אני לא מצליח כרגע להשיג את הקשב במשרד התרבות לצרכים האמיתיים של הבימה".

אתה טוען שמשרד התרבות לא משתף פעולה אתך?

"לא אמרתי את זה. יש שיתוף פעולה מצד המשרד ויש דיאלוג סביר, אבל הייתי רוצה שהוא יהיה הרבה יותר הדוק, ויותר מחבק וחם. הייתי רוצה להרגיש כמו תיאטרון לאומי שההורים שלו זו המדינה בכלל ומשרד התרבות בפרט. אבל הם כל הזמן מדברים אתי על תוכנית התייעלות, כאילו זה הפתרון". *

גרסת אגמון

יעקב אגמון נקרא להציל את הבימה לאחר פרוץ המשבר הכספי ב-1995. הוא מונה למנכ"ל התיאטרון ולמנהלו האמנותי והחזיק בתפקידים אלה עשר שנים, תוך מאבקים בלתי פוסקים עם משרד האוצר. כיום הוא טוען שהאוצר "רצה להרוס את הבימה" ומחזק את דבריו של בועז על כך שההלוואה שהוענקה בזמנו לתיאטרון פגעה בפעילותו יותר מאשר הועילה.

"כשנכנסתי לתפקיד נאמר לי ש-12 מיליון מתוך הגירעון של 28 מיליון שקלים ניתנו לתיאטרון כמענק", אומר אגמון, "אך התברר שהדבר אינו נכון, וכך נפלתי לתוך הלוואת ענק של 28 מיליון שקלים שהתיאטרון היה חייב להחזיר בריבית של 13%. אילו ההלוואה היתה ניתנת לנו דרך הבנק, היא היתה הרבה יותר משתלמת - אך באוצר לא איפשרו לנו זאת. רק מי שרוצה להרוס את הבימה מציג הלוואה כזו בתנאים כאלה.

"אני אומר כיום חד וחלק שהבימה שיקם את האוצר ובחשבון רב שנתי האוצר חייב כסף להבימה. איפה נשמע דבר כזה? שחקני הבימה שמשכורתם קוצצה החזירו יותר מ-16 מיליון שקלים מהחובות. זה אכזרי. באוצר יושבים בורים ועמי ארצות שההצגה האחרונה שהם ראו היתה 'שמלת השבת של חנה'לה'. אולי הם מבינים במספרים - אבל לא בתרבות.

"זה גם סוג של אלימות. בזמנו אמרתי שאני פוחד מפקידי האוצר יותר מאשר מכנופיות פדאיון - והתביישתי לספר בחוץ מה שקורה שם. באחת הישיבות אתם פקיד האוצר עבר על הדואר שלו בזמן שהוא דיבר אתנו. הגשתי תלונה למשרד המשפטים והעירו לו איזו הערה שנרשמה בכרטיס שלו. זה היה בלתי נסבל. כל הדיאלוג אתם לא היה איך לשקם את הבימה, אלא איך להרוס את הבימה. שמישהו יקום ויגיד שאני לא דובר אמת".



דוד בועז. טוען שהחשבון התפעולי של התיאטרון מאוזן


נעם סמל. תמונה מעוותת
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו