בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התמונה הקולנועית בברלין הולכת ומשתפרת

בימים האחרונים הוקרנו שני סרטים מצוינים: "הסוס מטורינו" ההונגרי ו"נאדר וסימין, פרידה". ויש גם הפתעה גרמנית

תגובות

בזמן כתיבת השורות האלה עדיין לא נחשפו כל הסרטים המשתתפים השנה בתחרות המתקיימת בפסטיבל הקולנוע ה-61 של ברלין, שתינעל במוצאי שבת. ואולם, בעוד שחלקה הראשון של התחרות עורר את התחושה שמדובר במקבץ סרטים חלש, בימים האחרונים הוקרנו כאן שני סרטים, שבינתיים לפחות, מסתמנים כמועמדים המובילים לזכייה בפרס דוב הזהב.

הראשון מבין שני הסרטים האלה הוא "הסוס מטורינו", סרטו החדש של בלה טאר, שהוא גדול במאי הקולנוע העכשוויים של הונגריה וגם אחד הבמאים המוערכים ביותר כיום בנוף הקולנועי הבינלאומי. רשימת סרטיו כוללת את "הרמוניות ורקמייסטר", "טנגו השטן" ו"האיש מלונדון".

סרטו החדש - שראשיתו מספרת כיצד פרידריך ניטשה המעורער נפשית פרץ בבכי מר בראותו בטורינו, בחורף 1899, עגלון המכה את סוסו - מציג את סיפורם של שישה ימים בחיי איכר ובתו. השניים חיים בבית אבן מבודד אי שם בערבות של אירופה, היכן שהרוח לעולם אינה חדלה מלסעור, אי אז בזמן: אם זה מתרחש כיום ואם במאה ה-19, זה ממש לא משנה.

על בסיס תיאורם של אותם שישה ימים בחיי האיכר ובתו, ימים של שגרה אך גם של שינויים מבשרי רעות, יצר טאר אלגוריה על סופה הקרב של האנושות ועל סופו של הטבעי, שבלעדיו האנושי אינו יכול לשרוד. אנו עוקבים אחר קורותיהם של האיכר ובתו, שכמעט אינם מחליפים מלה ביניהם במשך היממה, מהתעוררותם בבוקר ועד לאכילת ארוחתם היומית היחידה, הכוללת תפוח אדמה אחד לכל אחד מהם. אבל בכל יום גם קורה משהו שמשנה את השגרה: תחילה הסוס השייך להם מסרב לזוז; אחר כך המים בבאר שלהם נעלמים ולבסוף נעלם גם הדלק המשמש אותם להאיר את ביתם ולבשל את ארוחתם.

סגנון הבימוי של טאר, שמתעד בנחישות סבלנית ועיקשת - הדורשת גם נחישות וסבלנות מצד צופי הסרט - את המתרחש בכל אחד מששת הימים המרכיבים את עלילת הסרט; הצילום האקספרסיבי בשחור-לבן, השוטים הארוכים, העדר כמעט כל דיאלוגים והפסקול שמערב כמעט לכל אורך הסרט בין קולה של הסערה המייבבת בחוץ למוסיקה אלקטרונית - כל אלה הופכים את סרטו של טאר ליצירה המספקת לצופים בה חוויה עזת ביטוי ורבת עוצמה.

אנטומיה של סכסוך

הסרט השני שהוא מועמד מוביל לזכייה בדוב הזהב הוא "נאדר וסימין, פרידה" של הבמאי האיראני אסגר פרהאדי, שסרטו "אודות אלי" זכה ב-2009 בפרס דוב הכסף, שהוא הפרס השני בחשיבותו המוענק בפסטיבל ברלין.

נאדר וסימין, הורים לילדה בת 11, נפרדים. הסיבה היא שסימין רוצה לעזוב את איראן, אך בעלה מסרב מכיוון שאם יעזוב אין מי שיטפל באביו שחולה באלצהיימר. אחרי שסימין עוזבת, נאדר שוכר אשה צעירה כדי לטפל בבית ולשמור על אביו שגר עמו בזמן שנאדר נמצא מחוץ לבית. האשה, שהיא נשואה ודתייה, לעומת נאדר וסימין המוצגים כחילונים, מסתירה מבעלה שהיא עובדת ואף מטפלת בחולה קשיש. מנאדר, ששכר אותה, היא מסתירה שהיא בהריון.

יום אחד נאדר חוזר הביתה ומגלה שהאשה נוהגת לקשור את אביו למיטתו כאשר היא יוצאת לסידורים משלה. הוא מפטר אותה, פורצת ביניהם תגרה ובעקבותיה האשה מפילה את ולדה. נאדר נעצר ומתחיל לעבור תהליך שיפוט שבסופו יוחלט אם יעמוד למשפט באשמת רצח.

על בסיס הסיפור הזה, שזו רק תחילתו, יצר פרהאדי סרט המשרטט אנטומיה של סכסוך, שדרכו מוארות פניה השונות והמגוונות של החברה האיראנית. הסרט כתוב, מבוים ומבוצע על ידי כל שחקניו במיומנות מרשימה. בהקרנת העיתונאים שבה נכחתי הוא התקבל במחיאות הכפיים הסוערות ביותר ששמעתי בברלין עד אז.

מעבר למלודרמה וקומדיה

סרט נוסף בתחרות הוא "הייאוש הגדול שלנו", סרטו של הבמאי הטורקי סייפי טאומן, שכוונותיו טובות אך ביצועו לוקה בחסר. הסרט מציג את סיפורם של שני חברי ילדות, שהקשר ביניהם כה חזק, שהם אינם מסוגלים ליצור קשר עם אשה. המצב מסתבך עוד יותר כאשר שניהם מתאהבים באותה אשה, שהיא אחותו של חבר נוסף שלהם, שחוותה תאונת דרכים שבה איבדה את הוריה.

יש לי אהדה לסרטים שקשה להגדיר אותם, וסרטו של טאומן הוא כזה: לא ממש מלודרמה ולא ממש קומדיה, אלא משהו שנמצא מעבר להגדרות האלה. כמו כן, יש משהו יפה בתיאור היחסים בין שני גיבורי הסרט, למרות - ואולי דווקא בגלל - שטאומן נמנע מלהעניק להם הסברים פסיכולוגיסטיים ורק מפזר בסרט רמזים שמעבים את היחסים האלה מבחינה דרמטית ורגשית. עם זאת, הסרט סובל מסתמיות מסוימת, אינו צובר נפח ובסופו של דבר מותיר בזיכרון רק רושם צנוע ולא מספק.

משברים קיומיים

שני סרטים בתחרות תיארו, כל אחד בדרכו ובסגנונו, את המשבר שלתוכו נקלע זוג צעיר. הסרט המעניין יותר מבין השניים הוא "העתיד", סרטה השני של אמנית הפרפורמנס מירנדה ג'וליי, שהיתה לבמאית (סרטה הראשון, "אני ואתה וכל השאר" מ-2005, זכה להערכה ולהצלחה בינלאומיות, כולל בישראל).

סרטה החדש מציג את קורותיהם של גבר ואשה בשנות ה-30 לחייהם (ג'וליי מגלמת את האשה, היימיש לינקלייטר את הגבר), שחייהם והקשר ביניהם נקלעו למבוי סתום. העלילה, המערבת גם יסודות פנטסטיים, מתארת את ניסיונותיהם השונים להיחלץ מהמבוי הסתום הזה, שמרביתם אינם עולים יפה (בין השאר הם אף עוברים להתקיים במישור מקביל למציאות שבה הם חיים). יש בסרט סצינות חביבות וכמה המצאות נחמדות, אבל בכללותו יש בו משהו מתחכם ולעתים גם מתחנחן מדי.

בסרט השני הזוג שנקלע למצוקה צעיר אף יותר. הם בני 20 פלוס והם גיבורי סרטו של הבמאי הארגנטינאי רודריגו מורנו "עולם מסתורי". העלילה מתארת את קורותיו של בוריס, אחרי שהאשה שעמה הוא גר מודיעה לו שהיא זקוקה להפסקה ביחסיהם ולפיכך עליו לעזוב את הדירה ששייכת לה.

גם סרטה של ג'וליי וגם זה של מורנו מנסים למצוא את הדרך הקולנועית הנכונה לתאר משבר קיומי. זו לא משימה קלה, וצריך להעריך את הניסיון, אך שני הסרטים נכשלים במשימה. במיוחד מורנו: אילו "עולם מסתורי" היה סרט סטודנטים הייתי אומר שהוא מעיד על כישרון מסוים, אך מאחר שמדובר בסרט שנכלל בתחרות פסטיבלית יוקרתית קשה להיות כה סלחן. מורנו חותר בסרטו להפשטה אירונית, והיומרה רק מבליטה עד כמה התוצאה סתמית ולעתים אף ילדותית.

מי נאצי, מי יהודי

אחד הסרטים המפתיעים והמהנים ביותר שראיתי בברלין הוקרן מחוץ לתחרות. זהו סרטו של הבמאי הגרמני וולפגנג מורנברגר "אויבי הטוב ביותר", שהוא מהתלת-מתח מודעת לעצמה המתרחשת בזמן מלחמת העולם השנייה והשואה.

גיבור הסרט הוא ויקטור קאופמן היהודי (מוריץ בלייבטרוי), בנו של בעל גלריה לאמנות נחשבת בווינה, שבין אוצרותיה ציור לא נודע של מיכלאנג'לו. חברו הטוב ביותר של ויקטור הוא רודי סמקאל (גיאורג פרידריך), בנה של מי שהיתה סוכנת הבית של המשפחה, שוויקטור גדל עמו.

עלילת הסרט מתחילה ב-1938. רודי נהפך לנאצי, הנאצים רוצים את הציור של מיכלאנג'לו כדי להעניק אותו כשי למוסוליני, והדברים הולכים ומסתבכים, במיוחד כאשר מתברר שלציור המקורי של מיכלאנג'לו יש יותר מעותק מזויף אחד. בשיאה של המהתלה מעורב מטוס שהתרסק ובמהלכה ויקטור מתחזה לקצין אס-אס ורודי מואשם בכך שהוא יהודי בכלל.

מורנברגר ביים את כל המהתלה הזאת בנימה אירונית שאינה מפחיתה מהמתח שיוצרים העלילה ונפתוליה הרבים. יהיו בוודאי כאלה שילינו שוב על כך שעושים קומדיה שנוגעת בשואה, ועוד בהפקה גרמנית; אך מהתלות הרפתקניות וקומיות על אודות מלחמת העולם השנייה הופקו בארצות הברית, אנגליה וצרפת מאז תחילת שנות ה-60, וגם לגרמנים מותר, בעיקר בעידן פוסט "ממזרים חסרי כבוד" זה. *



מתוך ''נאדר וסימין, פרידה''. מיומנות מרשימה


מתוך ''הסוס מטורינו''. אלגוריה על סוף האנושות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו