בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המהפכה שבפנים: הבריחה מטהראן של הסופרת מרינה נעמת

כדי להיחלץ מהכלא באיראן היא נאלצה להינשא לאחד הסוהרים. בעיני אחדים היא גיבורה ובעיני אחרים - ובהם עמיתיה לאופוזיציה נגד המשטר - היא בוגדת. אבל מרינה נעמת, שספרה השני "אחרי טהראן" יוצא כעת בתרגום לעברית, מצהירה שהיא כבר מזמן לא מפחדת

תגובות

בשנת 2008, בפסטיבל ספרים שהתקיים בסלוניקי, הוצגה הסופרת האיראנית מרינה נעמת בפני הקונסול הקנדי. היא שמה לב שמול הדוכן של קנדה ביריד ניצב הדוכן האיראני. "זה גרם לי חוסר נוחות", היא אומרת, "אבל ידעתי שאני בטוחה ושהם לא יכולים לעשות לי כלום בפומבי". אלא שאז התקרב אליה האיש מהדוכן האיראני. "הוא התקדם לעברנו וקצב פעימות הלב שלי עלה ועלה, הוא הפריע לשיחה שלי עם הקונסול ושאל אם אני מרינה נעמת. אמרתי שכן והוא שאל אם כתבתי את הספר הזה. היה לו ביד עותק מהספר שלי. אמרתי שכן והוא פשוט עמד שם ובהה בי".

נעמת הנבוכה מספרת שהציעה לו לשבת והחליטה לנהל אתו שיחת חולין. "שאלתי אותו מה מצב התנועה בטהראן, כי בניגוד לקנדה שבה הסמול טוק הוא על מזג האוויר, הרי שבטהראן הסמול טוק הוא על התנועה. והוא ענה שזה נורא, שיש להם ראש עיר חדש והרחובות הם כמו מגרש חניה ואז שוב השתתק ובהה בי. אמרתי לו שאם הוא רוצה לדעת עלי יותר הוא מוזמן לאירוע שלי שבו אדבר על הספר, והוא אמר שאין צורך כי הוא כבר יודע עלי הכל ושאני איזהר כי הם שמים עלי עין. והלך".

נעמת מודה שזה היה מפחיד, אבל מספרת כי אינה מאפשרת לפחד לשלוט בה, אינה חוששת לדבר, לא על העבר ולא על האיסלאם. "תשאלי אותי מה שאת רוצה", היא אומרת, "כבר שאלו אותי הכל ואיני מפחדת".

נעמת נולדה ב-1965 בטהראן למשפחה נוצרית. ב-1982, שלוש שנים אחרי המהפכה האיסלאמית, נעצרה מפני שהביעה בבית הספר את דעתה נגד הממשלה החדשה. היא נכלאה למשך שנתיים בכלא אווין, הכלא הידוע לשמצה לאסירים פוליטיים שקיים עוד מימי השאה. שם עונתה וכמעט הוצאה להורג אבל ניצלה על ידי עלי, סוהר בכיר, שהחליט שהיא תהיה אשתו. כדי להציל את עצמה הסכימה להתאסלם ולהתחתן אתו (לימים הוא נרצח באיראן). בסופו של דבר הצליחה לצאת מטהראן ב-1991 עם בעלה החדש, אהובה (הנוצרי) מנוער, והיגרה עמו לקנדה. לבני הזוג שני בנים.

ב-2007, אחרי שנים רבות שבהן לא דיברה על החוויות שלה מהכלא, כתבה ופירסמה את הספר "האסירה מטהראן" (מאנגלית: אינגה מיכאלי, הוצאת דביר). הספר ראה אור ב-28 מדינות והיה לרב מכר בינלאומי. נעמת זכתה בפרס גרינזיין קאבור האיטלקי ובפרס הכבוד האנושי מטעם הפרלמנט האירופי. ספרה השני "אחרי טהראן" רואה אור בעברית בימים אלה (הוצאת דביר, מאנגלית: שרה ריפין) ובו מתארת נעמת את הסתגלותה לחיים במערב ואת התמודדותה עם הטראומה שעברה.

כעת היא באה לישראל כדי להשתתף ביריד הספרים בירושלים. היום היא גם תתארח בבית הספר למשפטים של המכללה למינהל ותיפגש עם סגל המרצים ועם הסטודנטים. מחר, במסגרת היריד, היא תשתתף במפגש פתוח לקהל ובו תשוחח עם במאית הקולנוע ענת צרויה ("טהורה", "מקודשת" ו"סוררת"). לדבריה, לראות את ירושלים זה בשבילה כמו לראות את מאדים. "זה דבר ענקי", היא אומרת בשיחת טלפון מקנדה, "זה מעבר לכל דבר פוליטי. לפני שאני איראנית, אני בן אדם וירושלים מאוד חשובה בשבילי".

כמו ברעידת אדמה

"כששמים אותך בבית הסוהר לוקחים ממך הכל", מספרת נעמת על החוויה הטראומטית שעברה, "את אפילו לא יכולה להחליט מתי ללכת לשירותים, מתי לאכול או מתי לישון. אלה הדברים הבסיסיים ביותר, אני לא מדברת על חופש העיתונות. הם לקחו אפילו את שמי, הם שינו את הדת שלי, הם שינו את האופן שבו התלבשתי. את יושבת בתא מבודד וחושבת לעצמך שלא נשאר לך כלום.

"כשהיחסים שלי עם עלי התחילו להתפתח, הבנתי שאפילו בתא המבודד יש לי ברירה והברירה שלי היא מי אני. אפילו אם איני יכולה להחליט מתי ללכת לשירותים, עדיין אני יכולה להחליט איזה בן אדם אני ולא משנה כמה ייקחו ממני, כי כל עוד אחזיק באדם שאני וכל עוד אאמין בזה, הם הפסידו. הם יכולים לאסור אותי אבל הם לא יכולים לקחת את הדברים שאני מאמינה בהם.

"עלי הפסיד בקרב הזה כי כשהוא עונה כאסיר בזמן השאה, זה שינה אותו. אני מאמינה שבתוך תוכו הוא היה אדם טוב, אבל השיטה הזאת הפכה אותו לאדם כועס שחיפש נקמה. הוא חשב שאם הוא יפגע באחרים, זה יגרום לו להרגיש טוב יותר וזה המקום שבו אני מנצחת".

האם הבינה את זה כבר אז כנערה בכלא? "היום אני יכולה לדבר על זה ולהגדיר את זה. אבל זה כמו להיות ברעידת אדמה. את מתנהגת על פי האינסטינקטים שלך, את יודעת שאת צריכה לצאת מהבניין, אין לך זמן לחשוב. את לא מספרת סיפור, את חיה את הדברים. אני חושבת שהייתי מודעת למה שקורה סביבי, אבל לא היה לי זמן או בגרות או הזדמנות לקרוא לזה בשם. זה בא אחרי הרבה שנים".

היא אומרת כי הניסיון למהפכה באיראן ב-2009 נכשל מכמה סיבות. "כשיש מהומה פוליטית כזאת אתה אף פעם לא יודע איך זה יסתיים. ממשלת איראן היא מאוד ברוטלית ואין להם בעיה להרוג את העם שלהם, הם שברו את המהפכה בברוטליות. כמו כן, למהפכה הזאת לא היה מנהיג אמיתי. מוסאווי שנהפך למנהיג האופוזיציה הוא חלק מהמערכת, הוא היה ראש הממשלה כשאני הייתי בבית סוהר. איך אדם כזה יכול להוביל תנועה שמתנגדת למערכת שהוא חלק ממנה? אין בזה היגיון.

"אז מפני שהתנועה הותקפה בברוטליות ומפני שלא היתה לה מנהיגות ראויה היא התמוטטה. כולנו היינו דבוקים למחשבים שלנו בהתרגשות, חשבנו שסוף סוף זה יסתיים וזה לא הסתיים כי לעם האיראני כיוונו רובים לראש, פשוטו כמשמעו. במצרים לא היתה כזאת אלימות. באיראן הברוטליות היא ברמה אחרת".

היא מדברת באיפוק ובזהירות רבה על המהפכה במצרים ואינה נסחפת לאופטימיות מוגזמת. "יש דבר אחד שאין לשכוח: אף שהטוויטר והאינטרנט עשו מהפכה באופן שבו אנחנו מתקשרים ובמהירות שבה עובר המידע, אסור לנו לשכוח שהדינמיקה של העולם אינה משתנה כל כך מהר. 100 שנה זה כלום, וכדי שלתנועה כמו זו שיש במצרים תהיה תוצאה חיובית היא צריכה יותר מפייסבוק וטוויטר, היא צריכה מנהיגות מסורה ואינטליגנטית".

נעמת גם אינה נסחפת לשנאת האיסלאם, כמו שאפשר היה לצפות מאשה שעונתה קשות על ידי אנשי המהפכה האיסלאמית. "אני נוצרייה קתולית ואני אדם דתי. כקתולית, זו חובתי לדעת את ההיסטוריה של הכנסייה הקתולית ושל הנצרות, אז למדתי את זה. כשמסתכלים על ההיסטוריה של הכנסייה ושל ימי הביניים באירופה רואים שזה היה מזעזע. הם היו חבורה של דיקטטורים משוגעים שלא היתה בהם שום חמלה ושום הבנה והם ניצלו את הנצרות כדי להשיג כוח על אנשים אחרים. הם שרפו כ-300 אלף מכשפות, כלומר נשים עם מחשבה חופשית, וזה קרה באירופה, בשם אלוהים ובשם ישו".

בעיניה האיסלאם אינו יוצא דופן. "האיסלאם, כמו כל דת אחרת או אידיאולוגיה אחרת, מנוצל על ידי אנשים משוגעים, צמאי דם ותאבי כוח כדי להשיג כוח על האנשים. יש לי הרבה חברים מוסלמים, הרי גדלתי באיראן שבה 99% מהאנשים מוסלמים. יש בטורונטו קהילת מהגרים גדולה, רבים מהם מוסלמים. שומעים פה פחות אנגלית בשכונות רבות ויותר שפות אחרות. המוסלמים האלה חיים פה כי הם בחרו בקנדה כבית שלהם. הם לא רצו לגור באיראן או בסעודיה או בכל החברות האיסלאמיות האלה. הם אנשים שוחרי שלום, יש מיליוני מוסלמים בעולם שרוצים שלום".

כולם כועסים

כשהספר "האסירה מטהראן" ראה אור הוא עורר מחלוקת בקרב האסירים הפוליטיים שישבו בכלא אווין. מונירה בארדראן, שישבה בכלא במשך תשע שנים, כתבה שנעמת מעוותת את העובדות ומערבבת בין מציאות לדמיון. היא האשימה אותה בכך שאינה מתארת תיאור אמיתי את שהתרחש בכלא אווין.

בתגובה להאשמות האלה אומרת נעמת שמדובר בעניין טעון מאוד. "כתבתי על חוויות של נערה בת 16", היא אומרת, "דברים נוראיים שקשה לדמיין, ולא רק על חוויות של נערה אחת, אלא של אלפי נערות ונערים במדינה שעברו את הדברים האלה והעולם המשיך הלאה, לעולם לא היה אכפת. כשאתה חושף משהו כזה, אנשים עלולים להיות לא מרוצים".

למה כעסו עלייך?

"יש שלוש קבוצות שהכעסתי. אחת מהן היא הרפובליקה האיסלאמית של איראן. הם היו רוצים לראות אותי מתה אבל זה טבעי, אני הרי חושפת אותם. אני אומרת שבמשך 30 שנה הם טובחים בעם שלהם, שהם האויבים הכי גרועים של העם, ש-70 מיליון אנשים הם אסירים במדינה הזאת. אני מעידה על כך, אז המשטר מאוד כועס וזה צפוי".

הקבוצה השנייה שלטענתה כועסת עליה היא המוג'הידין. "זאת קבוצה קטנה שמשלבת את האידיאולוגיה של המרקסיזם באיסלאם ויוצרת איסלאם סוציאליסטי, מה שזה לא יהיה. הם מאמינים בעימות אלים וארצות רבות רואות בהם ארגוני טרור. האנשים האלה מתעבים אותי כי הם רואים רק בעצמם כאופוזיציה הרשמית באיראן. כל מי שקורא על כך תיגר, ואומר שלא הם האופוזיציה אלא הצעירים של איראן, מרגיז אותם. הם רואים את עצמם כגיבורי בית הסוהר ואנשים כמוני שנשברו בעינויים ושינו את דתם או נישאו לסוהר שלהם - אנחנו בוגדים".

הקבוצה השלישית השונאת אותה היא מיעוט קטן עוד יותר - "הקבוצות המרקסיסטיות שכל כך הרבה שנים אחרי נפילת ברית המועצות עדיין מאמינות בקומוניזם שיציל את העולם. הם מאוד אידיאולוגיים והם רואים בעצמם את האופוזיציה, את התשובה לבעיות של איראן. כשאדם כמוני קורא על כך תיגר, הם מאוד כועסים".

נעמת אומרת שהאתגר שלה הוא "לגרום לאנשים במערב להבין מה זה לחיות תחת דיכוי נורא וכמה קל לאבד את הדמוקרטיה. אני ניצלתי מדברים איומים. בספר השני שפירסמתי כתבתי גם על החיים שאחרי, על הפוסט טראומה. את מעמידה פנים שאת נורמלית, אבל זה אף פעם לא עוזב אותך".



נעמת. לראות את ירושלים זה בשבילה כמו לראות את מאדים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו