בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הורה בפינה | היי נכונה!

הורה בפינה

תגובות

אין קץ להפתעות. מקץ שנים של בוז עמוק לסנאדות, מדי חאקי, שאגות מורל ושאר סממניו של צבא הילדים, בישרה לנו בתנו על התגייסותה - סליחה, הצטרפותה - לצופים.

"המדים זה שטויות. זה לא רציני", ביטלה בנונשלנטיות את תהייתי, איך היא, ישות שלבישת חולצת טריקו עם סמל בית הספר עולה לה בבריאות, תסכין עם לבישת מדים. את התשובה המלאה והניצחת קיבלתי באחד האתמולים, כשניפנפה לי לשלום טרם צאתה את הבית. כהרגלה, היו עליה: מכנסונים זעירים שחורים, גופיונת לבנה, סניקרס לבנים ותיק גברות שחור, מעוצב. "לאן?" קראתי אחריה, מניחה שהתשובה תהיה "להסתובב בסנטר עם יעל ועתליה". "אמא", ננעץ בי מבט מאשים, "שכחת! יום שלישי! יש לי צופים!"

"בכל זאת זהו שינוי מבורך", אמרה אמי שלי, שועלת-צופים ותיקה, זאת לפני שנדרשה לעכל את השינוי שעברה תנועת הצופים, מאז ימיה הטובים שלה בשבט "מצדה" הירושלמי, בפיקודו יפה הבלורית של עמוס עוז. כיום ההצטרפות לצופים כרוכה בתשלום סכום תלת ספרתי לא קטן (ניתן לשלם למדריכה טלפונית בכרטיסי אשראי). אני ואבי הנערה שלא היינו בצופים התפלצנו כשלמדנו, כבדרך אגב, כי הפעולות מועברות בקבוצות חד-מיניות. הכיצד? מדוע ולמה? "זה פשוט ככה וזהו", אמרה בטון המבהיר כי אנו שוב חופרים.

אשר ל"מה עושים בפעולות?" הבנו ש"זה לא ממש חשוב. כל הכיף בצופים זה שיוצאים למחנות וטיולים. ודרך אגב, הטיול הראשון, עם שינה, הוא כבר ביום שישי הזה".

"לאן?"

"אין לי מושג".

"לא אמרו לכם?"

"לא זוכרת. אולי לאיזה נחל אבל מה אכפת לי. הכיף בטיולים זה הלילות. לא ישנים, עושים קטעים..."

וכך, ביום שישי, שעה קלה לפני שעת הש', עמדנו, צמד הורים נרגש, להיפרד מבתנו היוצאת לטיול הצופים הראשון שלה. שק שינה הוכנס אל צ'ימידן, תרמיל נוסף נארז, גם מזרון-טיילים הורד מן הבוידעם. לא נותר אלא להעמיס את כל אלה על כתפי הנערה ולשלחה לנקודת המפגש שבמרחק חמש דקות הליכה מביתנו.

"מה?" נדהמה, "אתם לא לוקחים אותי במכונית? את כל החברות שלי לוקחים!"

"הן לא גרות כל כך קרוב".

"הם כן, ואיך בדיוק אתם מצפים שאני אסחוב את זה?"

"פשוט מאוד. הנה, אני אראה לך: קיטבג על הגב, תרמיל על החזה, והמזרון ביד", אמרתי והדגמתי.

"אמא! את נראית בהריון ועם גיבנת! את לא מצפה ממני לצאת ככה..."

"כולה חמש דקות הליכה... מי כבר יראה אותך... וגם אם יראו..."

"אמא, את האדם היחיד בעולם שלא אכפת לו איך הוא נראה. וגם לך כן אכפת", חרצה.

"את יודעת מה", הצעתי פשרה, "אני מוכנה ללוות אותך ולסחוב חלק מן הציוד על האופניים".

"לא, אין לי כוח. חם לי, אין לי חשק להזיע. מספיק אני יזיע בטיול".

בשלב זה, ואולי לאחר חילופי עוד אי אלו דברים, נשברנו והשבנו באש ארטילריה: "אבל זהו אבסורד! ניוון! שחיתות! פינוק ממדרגה ראשונה!"

"את רואה, אתם אשמים שפינקתם אותי".

"לא נכון. אנחנו לא פינקנו. את חלק מדור. אנחנו רק אוכלים אותה בגלל שהורים אחרים מפנקים ונכנעים לגחמות - "

"טוב", כעת נבחנה נימה מעשית, "איך אני לוקחת את זה?"

"בידיים".

"אתם לא לוקחים אותי?"

"ל... לא", גימגמנו פה אחד. הבלגנו על ה"אוף לא רוצה לראות אותכם!", גם על טריקת הדלת, שנתעמעמה מעט בשל תרמיל נשמט מן הכתף. עמדנו שם רגע, שני אנשי עקרונות עגומים, לפני שהדלת נפתחה, תרמיל נבעט פנימה, דמעות זלגו על לחי, ואב רך לב הושיט יד אחת והרים צ'ימידן וביד שנייה נטל את מפתחות המכונית.

"בכל זאת", אמר כשחזר, "היא עדיין ילדה קטנה".



איור: לי קורצווייל
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו