בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יוג'ין הוץ, הסולן של "גוגול בורדלו" המחשמלת, בראיון לפני ההופעה בישראל

פעם אחת הוא ניתק את השיחה, בפעם השנייה הוא רק התעצבן. אבל בסופו של דבר יוג'ין הוץ, הסולן של "גוגול בורדלו" שתופיע בשבוע הבא בישראל, הסכים להסביר מה פשר האנרגיה המחשמלת שעוטפת את הלהקה שלו

תגובות

ההופעה האדירה הזאת התקיימה לפני יותר משנה, אבל התמונה של יוג'ין הוץ על הבמה של האנגר 11 בתל אביב עדיין נמצאת לנגד העיניים. הוא לבוש בדגמ"ח צבאי קרוע, עם חגורה בצבעי ירוק-צהוב-אדום ג'מייקניים. את החולצה הוא הוריד מזמן. פלג גופו העליון שטוף זיעה, ומצטייר עליו תבליט טופוגרפי של שרירים מתפקעים ממאמץ. הגיטרה שלו - גיטרה קלאסית שירתה במשך שעה וחצי צרורות של קצב כאילו היתה תת-מקלע - תלויה בקדמת גופו. ידו האחת מושטת לאחור כאילו הוא חייל במצעד, ידו השנייה מאוגרפת על המיקרופון. מאחוריו מנגנים שלושה מחברי הלהקה שלו, "גוגול בורדלו": הגיטריסט (הישראלי) אורן קפלן, האקורדיוניסט יורי למשב והפרקשניסט הבליסטי פדרו ארזו. ארזו מכה בתופים בהתלהבות עצומה, קפלן נראה כמו אחרי ריצת מרתון, הוץ צורח בלהט קודח. כל כך הרבה אנרגיה אצורה בתמונה הזאת, שאם מישהו ינסה לחבר אליה מכשיר חשמלי יש סיכוי טוב שהוא יתחיל לפעול.

איך אני זוכר את התמונה לפרטי פרטים? פשוט מאוד: היא תלויה בחדר העבודה שלי. צילם אותה צלם "הארץ" דניאל צ'צ'יק, וזאת עדות ויזואלית לאירוע שמגלם את כל מה שיפה ומלהיב ומחשמל ברוקנרול, הופעה שרוב ההופעות החיות הן הופעות מתות בהשוואה אליה.

"גוגול בורדלו" תחזור בשבוע הבא לשלוש הופעות במועדון בארבי בתל אביב (ב-28 בחודש וב-1 ו-2 במארס), וזאת הזדמנות להודות להוץ על ההופעה ההיא ולנסות להבין מה הופך את "גוגול בורדלו" ללהקת הופעות כל כך טובה.

נדרשו שתי שיחות טלפון כדי לראיין את הוץ. השיחה הראשונה נגמרה אחרי דקה. אמרתי לו שבזמן ההופעה תהיתי אם גם בשבילו זה אירוע מיוחד או שזה בסך הכל "עוד יום במשרד". הוץ לא הבין את הנימה. "משרד?" הוא אמר בגועל. "על מה אתה מדבר?" הניסיון להסביר הועיל במידה מוגבלת מאוד. "זה צריך להיות חתיכת משרד דפוק", אמר הוץ. "טוב, תשמע, אני לא יכול..." - וחתך את השיחה.

בשיחה הבאה הוא היה הרבה יותר אדיב. כשנשאל אם הוא מודע לכך שההופעה של "גוגול בורדלו" מייצרת תחושה של חופש ושחרור שנדיר למצוא בהופעות כיום, הוא אמר: "כן, אני מודע. אני חושב שזה עניין כימי". אבל אם נדמה היה שהוא עומד לדבר על סמים כאלה או אחרים, הוץ נשמע יותר כמו סוציולוג כשאמר: "כימיה במובן הכי רחב, שנוצרת כשלאמן ולקהל יש מה שנקרא תרבות משותפת".

למה הוא מתכוון? "אני חי בברזיל עכשיו", הוא משיב (הוץ, בן 39, הוא אוקראיני-צועני שהיגר לארצות הברית בתחילת שנות ה-90 ולפני שנתיים עבר לאמריקה הלטינית). "סטטיסטית, ברזיל היא המדינה שבה יש הכי הרבה אנשים מאושרים. המפתח לכך הוא תרבות משותפת - ריטואלים שכמעט לכולם יש תשוקה ביחס אליהם. אני לא מדבר רק על מוסיקה, כדורגל וחוף הים. זה דבר הרבה יותר רחב ועמוק. בכל אופן, אני מרגיש את הקיום של תרבות משותפת גם בהופעות של 'גוגול בורדלו', ואני חושב שזה מה שיוצר את האנרגיה המיוחדת שלנו".

דיברת פעם בראיון על הלך הרוח הצועני של "לחיות את הרגע". אולי גם זה מחולל את האנרגיה המחשמלת שלכם?

אופס. מתברר שגם כיוון החקירה הזה אינו מתקבל בברכה. "'לחיות את הרגע'?" שואל הוץ בזלזול ששמור לקלישאות הכי מאוסות. "מה זה אומר לכל הרוחות? לא נראה לי שאמרתי את זה אי פעם. לא משנה. נראה לי שאתה מתכוון לתחושה מועצמת של חיים. בשבילי זה כמו לחלום בהקיץ. זאת הדרך שבה אני חווה מוסיקה. היא גורמת לי להרגיש כאילו אני חולם בהקיץ. אין לזה שום קשר לפעילות של המוח, לאינטלקט. זה תדר מוחי מסוים, ולכל אחד יש דרך אחרת להגיע לשם - מוסיקה, מדיטציה, אמנות, כל מה שמזיז את הסירה שלך".

כשהוץ מדבר על התחושה של חלום בהקיץ, מתברר מדוע בהופעה של "גוגול בורדלו" אין הפסקות בין השירים. שיר אחד נגמר ובום! מתחיל עוד אחד. "הפסקות היו שוברות את התחושה ההיפנוטית", מסביר הוץ, "והתחושה הזאת היא הדבר הכי חשוב. זה משהו שלמדתי מהאמנים שאני מעריץ. אצל כולם יש בהופעות את האיכות ההיפנוטית הזאת. ואם בין שיר לשיר היתה הפסקה שגורמת לך להתעורר, זאת כבר לא היתה היפנוזה".

"גוגול בורדלו" התחילה את דרכה לפני כעשר שנים בלואר איסט סייד במנהטן, וככל הנראה שמורות לה זכויות היוצרים על התת-ז'אנר שנקרא "פאנק צועני". הודות לפרפורמנס האדיר של הוץ וחבריו, הלהקה צברה גדודי מעריצים ונהפכה מלהקה קטנה לכזאת שמופיעה לפני אלפים, מופקת על ידי מפיק העל ריק רובין ומופיעה ברשימות החיוג של הסופרסטארים הכי גדולים. כשמדונה ביימה את סרטה הראשון לפני כמה שנים, הוץ כיכב בתפקיד הראשי.

מה שמעלה את השאלה אם הגרעין האנרכיסטי של "גוגול בורדלו" והאהבה של הוץ לחלומות בהקיץ יכולים להשתמר בתוך המכונה הקפיטליסטית של תעשיית המוסיקה. "כן, זה אתגר", אומר הוץ. "לא פשוט לשמר הוויה חופשית כשאתה חלק מהתעשייה. אתה צריך להתאמץ, להיות דרוך. החדשות הטובות הן שכשאתה לא נמצא בסיבוב הופעות, כשאתה חוזר הביתה לחיים שלך, אתה מבין שהחוויה הזאת הופכת אותך להרבה יותר חסין מהאדם הממוצע.

"המפתח לשימור הזהות הוא הגישה שלך", ממשיך הוץ. "אם הגישה שלך היא שתעשיית המוסיקה היא אימפריה של רשע, אתה תיקרע לחתיכות. כי אתה בעצמך קרעת את עצמך לחתיכות. הגישה צריכה להיות אחרת. הדבר הכי חשוב לאמן הוא שהיצירתיות שלו לא תושחת. בגלל זה כל כך נפלא לראות את ניק קייב חוזר עם הלהקה הנוכחית שלו, 'גריינדרמן', לרגש המקורי שגרם לו להיכנס לכל הדבר הזה מלכתחילה. אתה חייב לגעת בבסיס של התשוקה המקורית שלך: התשוקה להיכנס עם כמה חברים לגראז' ולעשות באנג-באנג קלאנג-קלאנג. זה כל הסיפור. זה הסוד".

באנג-באנג קלאנג-קלאנג - כך גם נשמעה הגיטרה של הוץ בהופעה בתל אביב ב-2009. איך הוא גורם לגיטרה קלאסית להישמע כמו מכונת ירייה? "אני שמח שזאת האסוציאציה שלך", הוא צוהל. "בשבילי זה שילוב של גיטרה וכלי הקשה. הכלי הראשון שלי היה תופים, כך שהייתי פתוח לטכניקה גיטריסטית יותר הקשתית, ואני גם מושפע מאוד מפלמנקו.

"אני רחוק מלהיות וירטואוז", הוא ממשיך. "אני ממציא, יוצר דברים ומחבר ביניהם. אני אוהב בני כלאיים. אנשים אומרים שאי אפשר לחקות את הנגינה שלי. מה אני יכול להגיד? זה לא סגנון מושלם, אבל הוא משרת אותי היטב. אני צריך שלגיטרה תהיה פונקציה מאוד פשוטה. בסוף היום, כשמגיע הזמן ללכת למדורה, אני מחפש כלי שיאפשר לי ללוות את עצמי מבחינה קצבית. זה מה שאני צריך כדי לספר את הסיפור שלי".

הוץ ניגן בחייו בהרבה מדורות. במשך כמה שנים, מאז שעזב כנער את אוקראינה ועד שנחת במדינת ורמונט השלווה והפך אותה למעט פחות רגועה בטרם המשיך לניו יורק, הוא נדד עם משפחתו במדינות רבות באירופה. כשהוא נשאל איך החוויה הזאת עיצבה את היצירה שלו, הוא משיב בלקוניות: "הכל מגיע משם", הוא אומר. "כתבתי את החוויה הזאת, שיר אחרי שיר, כמו ביוגרפיה כמעט. אחרי החוויה של ההגירה, כל דבר אחר היה כמו לטוס במחלקת עסקים. אבל אני ממשיך לחיות ולעבוד בדרך הזאת, ואני אעשה את זה תמיד. המעבר לברזיל הוא המשך של הפתיל הזה".

מדוע בעצם עזב את ארצות הברית? האם אחרי כמעט 20 שנה נמאס לו מההוויה האמריקאית? "אין לזה שום קשר לאמריקה", מבהיר הוץ. "פשוט מאוד: התאהבתי בברזיל. איך אפשר לא? אתמול בלילה יצאתי עם חברים שלי, הלכנו לבית ספר לסמבה (הראיון התקיים יום לפני השריפה הגדולה ב"עיר הסמבה" בריו דה ז'ניירו - ב"ש), ובפעם האלף הבנתי למה אני כל כך אוהב את המדינה הזאת. זה משולש שעובד בשבילי - ניו יורק , ריו, קייב. זה המשולש שבו אני יכול להמשיך לחלום בהקיץ.

"יש זיקה בין התרבות הברזילאית לבין התרבות המזרח אירופית", ממשיך הוץ. "הדבר הכי קרוב לבית ספר לסמבה זה פגישה של ותיקי מלחמה אוקראינים, בעיקר כשהם מתחילים לשיר. נהדר לראות את זה: זה שמח ושובר-לב בעת ובעונה אחת. אבל יש הבדל. הפגישה של הווטרנים היא אירוע אקסקלוסיבי - אתה צריך להשתייך לקבוצה כדי להיכנס. הסמבה היא דבר אינקלוסיבי - ילדים, זקנים, כולם רוקדים ביחד בארבע לפנות בוקר. תחושת חיים מועצמת - על זה אני מדבר. זה גורם לי לרצות להקים בית ספר לסמבה בקייב. אולי זה עוד יקרה, אבל בינתיים אני פותח עם חברים שלי בקייב בר בלקני-ברזילאי, מוסד קטן של ידידות בלקנית-ברזילאית.

"גוגול בורדלו" היא בין השאר מוסד של ידידות בין מזרח אירופים לישראלים. במשך השנים עברו בלהקה שלושה מוסיקאים ישראלים: אורי קפלן (היום איש "בלקן ביט בוקס"), רע מוכיח ואורן קפלן, שמנגן בלהקה כיום. "היה בר בולגרי קטן, שבו היתה סצינה של מהגרים", אומר הוץ, "ושם פגשתי את המוסיקאים הישראלים. הם נהדרים, יצירתיים מאוד. רע הוא מוסיקאי פנטסטי, ואנחנו עדיין עובדים ביחד מדי פעם על כל מיני דברים אלקטרוניים, ואורן שייך לזן כמעט נכחד של גיטריסטים שמנגנים בצורה מאוד ראשונית, מאוד אותנטית. היה לי מזל עם החבר'ה האלה".

חצוצרנים מקפצים וזמר שיכור

"גוגול בורדלו" השתיייכה לקצה הפאנקיסטי והרוקנרולי של הטרנד הצועני, שגאה בחצי הראשון של העשור הקודם. המשיכה של צעירים מערביים למוסיקה הצוענית נבעה במידה רבה מהחיסרון המובנה של מוסיקת הריקודים האלקטרונית, שכבשה את העולם בשנות ה-90: העובדה שאין בה מרכיב של נגינה חיה ושהיא לא כוללת התרחשות בימתית משלהבת. אין דבר יותר משעמם מלראות מוסיקאים רכונים על הלפ-טופים שלהם, כפי שקורה ברוב ההופעות האלקטרוניות. הרבה יותר כיף לרקוד כשעל הבמה נמצאים חצוצרנים מקפצים וזמר שיכור.

הצורך במוסיקת ריקודים חיה היה חזק גם אצל צעירים ישראלים, שהתמכרו למוסיקה האלקטרונית בשנות ה-90 ועכשיו ביקשו להמשיך לרקוד אבל אחרת. אבל ייתכן שהיו סיבות נוספות לכך שהטרנד הצועני תפס חזק בישראל. למשל, העובדה שמוסיקה יוונית היא חלק בלתי נפרד מהדי-אן-אי המוסיקלי המקומי, או העובדה שמאז העלייה של שנות ה-90 יש כאן קהל צעיר גדול שמחפש מוסיקה עכשווית ממזרח אירופה. לפני כמה ימים, כשלזוג צעירים שעלו מרוסיה לפני כעשר שנים נודע ש"גוגול בורדלו" יופיעו בתל אביב בסוף החודש, נשמעו שאגות שמחה ואחר כך נשבר שיא ישראלי במהירות קנייה מקוונת.



''גוגול בורדלו'', הוץ עומד במרכז, קצב של תת מקלע


''גוגול בורדלו'' בהופעה. אם יחברו אליהם מכשיר חשמלי יש סיכוי טוב שהוא יתחיל לפעול



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו