בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"וולף הול", ספרה של הילרי מנטל: סיפורו של האיש משום מקום שהפך יועצו של הנרי השמיני

מנטל שופכת אור חדש על דמותו של תומס קרומוול, ומסבירה מדוע היתה צריכה לחכות 30 שנה כדי שתוכל לכתוב על האיש שעלה לגדולה בחצרו של המלך הידוע לשמצה

תגובות

דמותו של הנרי השמיני כה מפורסמת עד שכאשר הסופרת הבריטית הילרי מנטל פירסמה את הרומן "וולף הול", עלתה מאליה השאלה מדוע העדיפה להפנות את הזרקור דווקא אל דמותו של תומס קרומוול.

הרומן של מנטל ממוקם באנגליה של תחילת המאה ה-16. הנרי השמיני רוצה לבטל את נישואיו לקתרינה מאראגון ולהתחתן עם אן בולין, למרות התנגדותם של האפיפיור ורוב שליטי אירופה. הניסיון למלא את מבוקשו של המלך ממיט אסון על יועצו הבכיר, הקרדינל וולזי. למבוי הסתום נכנס תומס קרומוול, איש המעמד הנמוך בחברה מעמדית והייררכית מאוד, בן של נפח שספג מאביו אלימות בילדותו, פוליטיקאי שעלה מאשפתות.

"אומרים שהוא יודע בעל פה את כל הברית החדשה בלטינית", כותבת מנטל, "דיבורו חרישי ומהיר, התנהגותו שופעת ביטחון; הוא מרגיש כדג במים באולם בית המשפט או על רציפי הנמל, בארמון הבישוף או בחצר פונדק. הוא מסוגל לכתוב חוזה, לאלף בז, לשרטט מפה, לשים קץ לתגרת רחוב, לרהט בית ולארגן חבר מושבעים אוהד. בקלות יצטט לך טיעון מהכתובים העתיקים, מאפלטון עד פלאוטוס ובחזרה. הוא בקיא בשירה חדשה ומסוגל לדקלם אותה באיטלקית. עובד מבוקר עד לילה, קם ראשון ושוכב לישון אחרון. מרוויח כסף ומבזבז אותו. מוכן להתערב על כל דבר".

מנטל מספרת שחשבה על דמותו של קרומוול כמעט 30 שנה, אבל בינתיים כתבה ספרים אחרים. "הייתי צריכה להיות טובה כדי לכתוב את זה. לא יכולתי לעשות את זה ללא ניסיון החיים שלי", היא אומרת. "הרומן ההיסטורי הקודם שכתבתי היה על המהפכה הצרפתית. זה היה ספר של אדם צעיר. הגיבורים המרכזיים בו מתו בשנות ה-30 לחייהם, חוויות החיים שלהם היו מרוכזות ועזות. ידעתי כשהתחלתי לכתוב את 'וולף הול' שזאת משימה כבירה וגם מבחן, אבל כסופרת אני רוצה לגלות עד כמה אני יכולה למתוח את היכולות שלי. לא מעניין אותי לחזור על מה שכבר עשיתי".

הישג מרעיש

ספרה של מנטל ראה אור בבריטניה ב-2009 וזכה לשבחים. זו יצירה אפית מרשימה ומרתקת, שבה מציירת מנטל את דמותו רבת הפנים של קרומוול. הספר זיכה אותה בפרס מאן בוקר היוקרתי, בפרס ע"ש וולטר סקוט ובפרס המבקרים האמריקאים, והיה רב מכר ברשימות ה"ניו יורק טיימס". "וולף הול" הוא ספרה הראשון הרואה אור בעברית, בתרגום נהדר מאנגלית של שרון פרמינגר (הוצאת בבל).

המבקרים דיברו על הספר כעל הישג מרעיש. "רומן היסטורי מבריק, שמתמקד בעלייתה לשלטון של דמות שלכאורה לא אמורה לעורר סימפטיה", נכתב ב"ניו יורק רוויו אף בוקס". ב"ספקטייטור" נכתב: "מנטל גורמת לנו לחשוב שוב על מה שחשבנו שכבר ידענו. 'מאחורי כל סיפור יש עוד סיפור' היא אומרת לנו והספר החזק והמעודן הזה מדגים זאת היטב. יש אמת היסטורית, ויש אמת דמיונית. בספרה הטוב ביותר, מנטל מכבדת את שתיהן".

ואילו ב"גרדיאן" עסקו בכישרון של מנטל ובשילוב הנדיר שלה בין ליריות לכתיבה מהודקת ויציבה, מצחיקה לעתים, שאינה דומה לשום דבר בספרות הבריטית העכשווית.

מנטל נולדה בדורסופ שבמחוז דרבישייר באנגליה ב-1952. היא חיה שנים אחדות בבוטסואנה ובסעודיה עם בעלה הגיאולוג. בין 1987 ל-1991 היתה מבקרת הקולנוע של ה"ספקטייטור", ואילו כיום היא כותבת רשימות וביקורות למבחר עיתונים ומגזינים, בהם "לונדון ריוויו אוף בוקס", "גרדיאן" ו"ניו יורק טיימס". היא פירסמה 11 ספרים, בהם קובץ סיפורים קצרים. עם ספריה נמנים "A Place of Greater Safety", רומן שכתבה על המהפכה הצרפתית.

הראיון עם מנטל התקיים, לבקשתה, בדואר אלקטרוני. תשובותיה רהוטות וארוכות. כאשר היא נשאלת למה בחרה דווקא בדמותו של קרומוול, היא אומרת שהיא מתעניינת באנשים שבאים משום מקום, "אנשים שלא נמצאים על המפה בנעוריהם, אנשים שלא מבחינים בהם. אנשים שצועדים פתאום לתוך ההיסטוריה ועושים שינויים גדולים.

"קרומוול היה אחד מהם", היא מוסיפה. "ובאופן מוזר, איש לא חקר את סיפורו תוך כדי הפגנת מעוף או ניסה לראות את הדברים מנקודת מבטו. הוא היה בן של נפח, ונהפך לרוזן מאסקס ושר בכיר אצל הנרי השמיני במשך שמונה שנים. אלה שנים חשובות ומלאות חיוניות בהיסטוריה הבריטית. איזה מין איש היה יכול לעשות את זה בחברה מרובדת והייררכית? מה נדרש ממנו כדי לפרוץ את שכבות החברה ולהחזיק בעמדה בפסגה?".

אף שההיסטוריונים מכירים בכך שקרומוול היה דמות מרכזית בחצרו של הנרי השמיני בתקופות המרתקות ביותר של שלטונו, מנטל טוענת כי "בדרמה ובסיפורת הוא תמיד דמות עטוית שחורים, הולך בין הצללים, עושה תמיד משהו מרושע. אבל מה בדיוק? רציתי לשים אותו על הבמה ולהתבונן בו. מה עוד היה בו, מי צומח מהתחלה צנועה לשיא הכוח? מה הניע אותו? איך זה להתמודד כל יום עם מפלצת אלימה, קפריזית ומקסימה כמו הנרי השמיני? ומה חשב כשהלך הביתה. אלו השאלות שהניעו את הספר".

קרומוול נחשב לדמות אפלולית, זוממת מזימות ומרושעת, עושה דברו המרושע של המלך, יועץ הסתרים הנכלולי. מנטל אומרת שכשהתחילה לחקור את הנושא, גם לה היו דעות קדומות בנוגע אליו. "הרבה היסטוריונים פופולריים הניחו שהוא היה אדם רע. מראש הם פירשו את כל מעשיו ודבריו כרעים. רציתי להימלט מהמעגל הזה ולומר 'אני לא יודעת כלום על קרומוול. מה אני יכולה לגלות?'. גילית אדם אמביציוזי בצורה בלתי רגילה, פיקח, מרתק, אנרגטי, שמתעניין בכל דבר. קשה וממולח, אבל עם ניצוצות משונים של אנושיות עדינה בלתי צפויה. זה נכון שהוא היה חסר רחמים, אבל לא יותר מפוליטיקאים אחרים של בית טיודור, שאינם מושמצים באותו אופן".

רצית לטהר את שמו?

"זה לא שגיליתי מטמון עם מסמכים סודיים. פשוט העסקתי את הדמיון שלי שהתבסס על עובדות ואולי השתמשתי בהן באופן אחר. אני כותבת עליו אחרת מכיוון שאני מנסה לבנות אותו מחדש כבן אדם, לא רק ככלי לביצוע מדיניות. ברוב הספרים בהם כתוב 'תומס קרומוול' על שידרת הספר, אין בן אדם. רציתי לבדוק אם אוכל לגרום לו להפוך מדמות לאדם. אני לא חושבת שרציתי לטהר את שמו, אלא לבצע שידור חוזר של הסיפור ולראות מה יוצא מזה".

היא מספרת שנדרשו ארבע שנים לבצע את התחקיר ולכתוב את הספר. "זה היה יכול לקחת גם עשר שנים", היא אומרת, ומוסיפה שהשקיעה מאמץ עצום כדי שהעובדות יהיו מדויקות, "לעתים קרובות הן שנויות במחלוקת או שהמשמעות שלהן שנויה במחלוקת. אין תיעוד מוחלט של האירועים, לפעמים צריך לבחור בין גרסאות מתחרות. אבל אי אפשר לעשות זאת באופן שרירותי, צריך שתהיה לך סיבות לבחירה שלך, בדיוק כמו להיסטוריון. משמעות הדבר היא שצריך ידע עמוק, הרבה יותר מזה שייכנס בסופו של דבר לספר. אני מנסה לצבור ידע רחב ככל שאפשר, כדי לקבל תמונה של חיים פרטיים וחיים ציבוריים. בשבילי הדיוק הוא חלק מהצעה לקורא. בשלב מסוים העובדות ייאזלו; שם הדמיון מתחיל לעבוד כדי למלא את הפערים".

בעיניה האתגר הוא לגלות ולשחזר את הטקסטורה של העבר. "לגלות מה קרה - בכל הגרסאות ועם כל הפרשנויות - זה החלק הקל", היא מספרת. "להרגיש קרבה בדמיון, זה דבר שלוקח זמן. אפשר לגלות בקלות מה לבשו הדמויות, אבל כדי לשכנע את הקורא צריך להיות מסוגלת להרגיש את הבגדים שלהם על גבך. חשוב להבין את ההקשר של חיי הגיבורים. לקחת כל דבר שקרה ויצר את האדם הזה: באילו מקומות הוא ביקר, אילו שירים הוא קרא, איזה תמונות הוא ראה. האם בלילות הוא מקשיב למוסיקה, ולאיזו. חייבים לטבול בעולם של הגיבורים, ואז לעבודת הדמיון יש תוקף".

להיאחז בתבונה

כאשר מנטל נשאלת על החיים בערב הסעודית ועל האופן שבו היא תופשת מהפכות, היא מסבירה בשנינות ובעוקצנות את ההבדל בין עיתונאים לסופרים, ואת האופן הזהיר שבו צריך להתייחס למהפכה. "בשנות ה-80 חייתי ארבע שנים בסעודיה עם בעלי הגיאולוג. זה היה מעניין. חיי היום-יום שלי היו מבודדים ומונוטוניים, אבל אני לא מתלוננת, הייתי מוכנה לזה.

"הדמיון שלי פעל מהרגע שהגעתי לשדה התעופה. 'אז ככה זה נראה', חשבתי לעצמי, 'ככה זה לגור במשטר רודני, לחיות בתיאוקרטיה'. מערביים בדרך כלל לא זוכים להזדמנות ללמוד על זה מיד ראשונה. הבחנתי בשאיפות מודרניות ובטכנולוגיה מודרנית מצד אחד, ובשאיפות להביט אחורה מצד שני. כתבתי ספר שהתרחש שם, 'Eight Months on Ghazzah Street'".

היא מספרת שהחיים בסעודיה היו יכולים להיות בלתי נסבלים, אלמלא התרכזה בכתיבת הספר. "נדמה לי שסופרים משגשגים במצבים לא נוחים, כשצריך להיות בכוננות כל הזמן", היא אומרת. "אני כותבת לך ביום שאחרי התפטרות מובארק. זה הרגע שבו העיתונאים מגיבים. סופרים והיסטוריונים חייבים להימנע ולהתאפק עד שהאירועים יתפתחו. בדמיוני הייתי בפאריס של ימי נפילת הבסטיליה. כך שאני מבינה מה זאת שמחה וצהלה, אבל אני גם מבינה את הצורך בזהירות".

לאחרונה פירסמה ב"גרדיאן" מאמר ובו תיארה את מצבה הבריאותי המידרדר, עקב ניתוח פשוט שהסתבך וגרר אשפוז ממושך. היא מתארת את החיים כחולה, את הכאב, ההזיות והדרמה החבויה במסדרונות בית החולים. "הכתיבה האישית נובעת מתחת לעור, אבל גם הרומנים שלי באים משם", היא אומרת. "כשהייתי חולה נאחזתי במחברת שלי כאשה שנאחזת ברפסודה בלב ים. אילצתי את עצמי לכתוב גם כשהייתי מסוממת מתרופות וגם כשכאב לי. זה עזר לי להיאחז בתבונה ובהיגיון. במקום להיות מוכרעת על ידי האירועים ומזועזעת מהם, רציתי להיכנס לתוך זה ולהיות זאת שמטלטלת ומגלפת את סיפור המעשה. רציתי להביע את עצמי".

לאחרונה דיבר ראש הממשלה הבריטי על מה שהוא רואה ככישלון הרב תרבותיות. מה עמדתך בנושא?

"ראש הממשלה שלנו, דייוויד קמרון, הוא חלק מעילית חברתית של בעלי הון. הוא התחנך בחינוך פרטי וחי את כל חייו בבטחה כחלק מהממסד. לא כדאי להאזין לרעיונות שלו על החיים בבריטניה המודרנית. אין לו מושג איך אנשים רגילים חיים, מה המאבקים שלהם ומה הדאגות שלהם".



מנטל. לשחזר את הטקסטורה של העבר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו