בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

100 שנה להולדת ברנרד הרמן - האיש שנתן לאלפרד היצ'קוק את המוסיקה

"פסיכו" ו"האזרח קיין" הם רק שניים מסרטי המופת שברנרד הרמן כתב את הפסקול שלהם. יום הולדת למלחין שכונה "היצ'-מאן" בשל עבודתו עם אלפרד היצ'קוק ואופיו הקשוח

תגובות

פקיד הקבלה במלון: "מתי להעיר אותך?" אורחת: "השכם בבוקר, עם הזריחה". הפקיד מהנהן ומחייך בנעימות, האורחת פורשת לחדרה. מוסיקה חרישית, נגינת כלי קשת בתזמורת קאמרית, מתחילה להישמע בפסקול הסרט.

על מוטיב ריתמי חוזר ונשנה, שנשמע קצת כמו פעימת לב, מתחילה המלודיה לעלות בהדרגה במה שמכנים בתיאוריה המוסיקלית סולם כרומטי: עלייה במרווחים קטנים שיוצרת מבוכה טונאלית, כאילו רק דרך לפנינו, בלי מטרה - סולם מטריד, שבצירוף המוטיב הריתמי העקשני, ועוד שבריר מלודיה כרומטי חידתי, מתחיל למרוט עצבים.

על רקע פוחלצי ציפורים המקשטים את הלובי מסיר פקיד הקבלה תמונה מהקיר, ודרך חור שמתגלה מאחוריה מציץ על האורחת בחדרה. הסולם הכרומטי ממשיך בטיפוסו האין-סופי מעלה מעלה, המוטיב הריתמי מתחדד והלב מתחיל לדפוק בחרדה.

עינו של האיש ממלאת את כל המסך בקלוז-אפ קיצוני ובאותו רגע חודר צליל כינור בודד, גבוה גבוה מעל כלי הקשת האחרים, ביבבה שהולכת ומתגברת, מסמרת שיער. הגבר צופה באשה מתפשטת. המוסיקה משתתקת באחת, לדקה של השקט המוסיקלי הכי רועם והכי מפחיד בתולדות הקולנוע.

האשה נכנסת למקלחת ופותחת את הברז. מרגע זה מתחילה סדרת שוטים קצרים שנכנסה לפנתיאון העריכה בקולנוע. רק צליל המים הזורמים ממלא ברעם את החלל; משהו אפל נראה מבעד לווילון המקלחת, ואז פולשת דמות רעולת פנים אל התמונה ומניפה מאכלת ארוכה. האשה צורחת, וצרחותיה מתערבבות בצרחות אחרות: האם אלה ציפורים קוראות ומצייצות בקולי קולות? כך זה נדמה - אבל לא: אלה כלי הקשת שחוזרים לחזית הצלילית, צווחים בגבהים, מייבבים במרווחים דיסוננטטיים של סקונדה קטנה ובגלישה מפחידה בין צליל לצליל.

הדמות מטיחה את הסכין שוב ושוב, משלימה את הטבח הנורא ונעלמת - הצלילים נופלים בגובה כמבשרים את נפילת האשה - היא גולשת, ידה מושטת, גבה אל קיר המקלחת, מותירה עליו שובל של דם - המוסיקה הנמוכה מכה באוזן. האשה מתמוטטת ואתה המוסיקה למעמקי קונטרבאס נמוך, צרוד; היא נאחזת בווילון האמבטיה שקול חוליותיו הניתקות בזו אחר זו נוקש בקור, הקונטרבאס נמוג. למראה הדם בשחור-לבן הניגר באמבטיה ועינה המתה נדמה המוסיקה, ורק צליל המים הזורמים חוזר לחזית הפסקול. סוף הסצינה.

מוסיקה בשחור-לבן

השנה, כשעולם המוסיקה מציין 200 שנה להולדת המלחין פרנץ ליסט, מהגדולים שקמו למוסיקה המערבית במאה ה-19, נעלם קצת תאריך עגול אחר: שנת ה-100 להולדת המלחין האמריקאי ברנרד הרמן (1911-1975). הרמן כתב את הפרטיטורה לסצינה מהסרט "פסיכו" (1960) של היצ'קוק שתוארה לעיל, לעוד סרטים רבים של הבמאי ולעשרות סרטים אחרים.

"פסיכו" הוא דוגמה לתעוזה של הרמן: המוסיקה לסרט זה לא דומה לדבר שנשמע לפניו, ולכאורה נראית בלתי אפשרית ותמוהה - תזמורת כלי קשת לסרט מתח-אימה? דווקא כן; וכל מי שראה את הסרט כבר לא יכול שלא לזהות אותו עם המוסיקה.

האידיאל של הבמאי הרוסי סרגיי איזנשטיין, ששאף בתחילת המאה ה-20 ליצור "אימאז' אודיו-ויזואלי" שימזג את המוסיקה והתמונה בקולנוע ליישות אמנותית אחת, שוות זכויות וערך, ששום חלק ממנה לא נמצא בשירות האחר, מתגשמת לכל אורך "פסיכו".

האפלולית של הסרט, הפנים של גיבוריו, מצוקותיהם הנפשיות והטירוף שלהם, המקצב של הסרט, אתרי הפנים והחוץ, בבית ובמכונית, ביום ובלילה הגשום - כל אלה מצטברים לחוויה אודיו-ויזואלית בהתמזגם עם כלי הקשת של הרמן, המוטיבים הקטועים והסאונד הקר.

"כשהיצ'קוק החליט לצלם את 'פסיכו' בשחור-לבן", אמר הרמן בראיון לקראת סוף חייו, "ידעתי שעלי לתמוך מבחינה מוסיקלית בגישה הזאת ולהעצים אותה. לכן החלטתי להשתמש רק בכלי קשת לכל אורך הסרט". כך הצליח לצבוע גם את המוסיקה ב"פסיכו" בשחור-לבן.

העולם המוסיקלי של הוליווד לא דמה אפילו לסגנון הזה כשהרמן בא לשם לראשונה, בשנות ה-40 של המאה שעברה. מי שקבע את האסתטיקה המוסיקלית היו מלחינים שהיגרו מאירופה, רבים מהם יהודים, ששורשיהם היו נטועים במוסיקה הקלאסית-רומנטית של המאה ה-19. מהגדולים שבהם היה מקס שטיינר, שעבד עשרות שנים באולפני וורנר והלחין 150 סרטים, ביניהם "חלף עם הרוח" ו"השינה הגדולה", מסוף שנות ה-30 עד אמצע שנות ה-40.

וינאי אחר היה אריך וולפגנג קורנגולד, מלחין פוסט-רומנטי נפלא, ששיבחו מלחינים באירופה וביניהם מאהלר, ריכרד שטראוס ופוצ'יני, והיה גם הוא מקובעי הסגנון ההוליוודי הרומנטי, הסימפוני, השופע רגש ומלודי ובמהותו אופראי. דמיטרי טיומקין ("בצהרי יום") שלמד בפטרבורג אצל גלזונוב; פרנץ וקסמן (""שדרות סאנסט") שבא מברלין, שם היה פסנתרן קברטים; מיקלוש רושה מהונגריה, שזכה בשני פרסי אוסקר על המוסיקה שלו לסרטים; ברוניסלב קייפר הפולני ("Gaslight"), שעבד 30 שנה במטרו-גולדווין-מאייר - אלה היו הדמויות שעיצבו את צלילי הוליווד.

האידיאל הגדול שלהם היה ואגנר, גישתו על אודות "יצירת האמנות הכוללת" (Gesamtkunstwerk), וכן טכניקת הלייטמוטיב שלו. "אילו היה חי היום היה ואגנר גדול המלחינים לקולנוע", אמר שטיינר, ורושה הוסיף שספרו של ואגנר "אופרה ודרמה" (1851) הוא התיאור הכי ממצה ועמוק המוכר לו של עקרונות המוסיקה בקולנוע.

באירופה דחו מלחיני הקולנוע וכן הוגים ואמנים את האסתטיקה הזאת - ביניהם המחזאי ברטולד ברכט, הבמאי אייזנשטיין והמלחינים הנס אייסלר ודמיטרי שוסטקוביץ. המודרניזם, הניכור, האידיאל המרקסיסטי - אלה התנגדו לעולם האשליות עצום הממדים של ואגנר, שביקש כמו בקולנוע לסחוף אליו את הצופים-מאזינים, להשתלט על תודעתו של כל חבר בקהל ולגרום לו לשכוח את עצמו באירוע גדול ממנו. אסקיפיזם כזה, שהיה לו הקשר פוליטי מובהק באותה תקופה של שנות ה-30 באירופה, איים על אידיאלים של חופש מחשבתי וחברתי.

איש מדון

הרמן לא צמח כלל מרקע אידיאולוגי. הוא נולד בניו יורק להורים יהודים מהגרים מרוסיה, החל ללמוד נגינה בכינור בגיל 12 וזכה בפרסים כבר בילדותו. כישרונו הבולט הביא אותו לבית הספר ג'וליארד, שם למד קומפוזיציה אצל פרסי גריינ'ר - מלחין אוסטרלי אקסצנטרי, שהתעניין בסוגים רבים של מוסיקה והיה אינדיבידואליסט מובהק.

מכיוון שהתפרנס כבר בגיל 18 מנגינה בכינור בתיאטרון יידיש ומניצוח ועיבוד, עזב את ג'וליארד בלי להשלים את לימודיו. הוא הקים תזמורת קאמרית שאתה ביצע יצירות רבות של מלחיני תקופתו ובראשם צ'רלס אייבז, מלחין שכבר נשכח באותה תקופה.

התפנית לכיוון הוליווד הגיעה ב-1934, כשהצטרף לרדיו, לתחנת סי-בי-אס, שם הלחין, ערך תוכניות וגם התאים מוסיקה לדרמה - הכנה טובה למוסיקה לסרטים. שנתיים אחר כך, כשהיה בן 26, פגש ברדיו צעיר מוכשר ואינדיבידואליסט לא פחות ממנו: אורסון ולס. הרמן כתב לוולס מוסיקה לתסכיתים, בין היתר ל"מלחמת העולמות", תסכית בדיוני בצורת יומן חדשות שחולל פאניקה המונית כי שיכנע מיליונים ברחבי ארצות הברית שחייזרים ממארס פלשו לכדור הארץ.

בין השניים נוצרה חברות גדולה, וולס ביקש מהרמן להלחין לו את המוסיקה לסרטו הראשון. התוצאה היתה יצירת המופת "האזרח קיין". ב-1941 היא הזניקה את הרמן בן ה-30 למועמדות לאוסקר לצד מלחיני הוליווד הגדולים ביותר.

ולס, ניקולס ריי, ג'וזף מנקייביץ, הנרי קינג, מייקל קרטיז, רוברט וייז - 14 שנות עבודה עם הבמאים הגדולים בהוליווד הולידו לבסוף את שיתוף הפעולה בין הרמן להיצ'קוק. "היצ'-מאן" כונה הרמן, ברמז למונח "היט-מאן", מחסל - בגלל עבודתו עם "היצ'" ובגלל אופיו הקשה שהוציא לו שם של אדם גס רוח שמתעלל בנגנים ובאנשי צוותו, יהיר ונפוח מחשיבות עצמית, איש ריב ומדון.

"האיש שידע יותר מדי", "ורטיגו", "הציפורים", "מזימות בינלאומיות", "מארני" - אלה כמה מסרטי המופת שלהם כתב פרטיטורות, ובהם אפשר לשמוע את סגנונו המיוחד, הבנוי כמו ב"פסיכו" על מקטעים מלודיים קצרים הנמנעים ממלודיות, על רוח מודרניסטית שחותרת נגד הרומנטיקה, ועל "יצירת אמנות כוללת" שמצליחה להימנע מהבעה ואגנרית ומלייטמוטיווים.

כבר אחרי "פסיכו" החלה היוקרה של הרמן לגווע בהוליווד. הוא התנגד ל"מנגינות נושא" שהיו פופולריות אז, ובז לעמיתיו. התפטרותו מהאקדמיה לקולנוע לוותה בהכרזה "לא אתן לנחותים ממני לשפוט אותי": אנשים כמו ולס, פרסי גריינג'ר וצ'רלס אייבז היו לו למופת של אינדיבידואליזם מתנשא וחסר סבלנות.

סרטו האחרון היה "נהג מונית" של מרטין סקורסזי, והוא זה שהעניק את הפואטיות לסרט הזה, בצלילי הבלוז של סקסופון וכלי נשיפה המשרטטים את רוחה של ניו יורק. הסרט מוקדש לו, כי לא זכה לראותו לפני מותו ב-1975.



ברנרד הרמן, משמאל, ואלפרד היצ'קוק, 1950. ''פסיכו'' הוא דוגמה לתעוזה של הרמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו