בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יותר מדי אושר

"רוקסט" חוזרים כדי לגלות שלא הרבה השתנה מאז ימי תהילתם, ואילו קונור אוברסט מתעקש לשיר על אומללות גם כשהוא מוכר מיליוני עותקים ויוצא עם וינונה ריידר

תגובות

יש לי חבר שלאורך ימי רווקותו בשנות ה-90 עשה לעצמו כלל ברזל: הוא לא יוצא עם בחורות שתומכות בלואיס פרחאן, מנהיג התנועה השחורה-פונדמנטליסטית "אומת איסלאם" ו/או מקשיבות ל"רוקסט". בעוד שהסעיף הראשון לא היה לרוב בעיה - לכו תמצאו בחורה שהלכה לצד פרחאן במצעד המיליונים שערך - השני דווקא היקשה עליו לא פעם; היו ימים שפשוט לא היה אפשר לחמוק מהצמד השבדי, שלפי הצ'יזבט התגלה על ידי שדרן אמריקאי שנפש בשטוקהולם, נדלק על "The Look" והתחיל לטחון אותו ברדיו עד שהגיע למקום הראשון במצעד.

כמות הלהיטים שהמטירו עלינו "רוקסט" בתוך פחות מעשור יכולה למלא שני אוספי להיטים כפולים. ואני מדבר פה על שירים שרק מלקרוא את השם שלהם אתם לא מסוגלים להיפטר מהם לשבוע הקרוב: "It Must Have Been Love", "Joyride", "Spending My Time", "How Do You Do" ו-"Sleeping in My Car", וזה עוד לפני שפתחתי את ויקיפדיה. "רוקסט" היו שילוב קטלני של שני ז'אנרים לכאורה סותרים: יורופופ מפס הייצור השבדי ורוק כבד בסגנון להקות השיער של שנות ה-80. סינרגיה שנבנתה מפזמונים מושחזים, בלדות כוחניות וטקסטים מתקתקים על זוגיות, שניצלו את המתח המיני וההרמוניה הגברית-נשית של מארי פרדריקסון ופר גסל.

איפשהו לקראת סוף הניינטיז הם נמוגו, אבל את המורשת שלהם אפשר לשמוע אצל מפיקים-כותבים כמו מקס מרטין וד"ר לוק (האנשים מאחורי כל הקישה-קייטי פרי-מיילי סיירוס) ואצל זמרת כמו ליידי גאגא (גם אלף ציטוטים ממדונה לא ישנו את העובדה ש"Bad Romance" הוא הרבה יותר "Almost Unreal" מאשר "Into the Groove").

עכשיו, אחרי כל מיני משברים אמנותיים, אישיים ובריאותיים, "רוקסט" חוזרים עם אלבום חדש ששמו "Charm School". תאמינו או לא, הוא נשמע בדיוק כמו "רוקסט". כבר השיר השני הוא בלדה אפית בסגנון "Listen to Your Heart" עם פסנתר נוגה, מיתרים דרמטיים וסולו גיטרה שבקליפ בוודאי ינוגן על צוק. שיר מספר 8 לעומת זאת, "Big Black Cadillac", הוא ההמשך המעודכן של "Sleeping in My Car" ואילו "In My Own Way" שמגיע מיד אחריו הוא בלדת דואט אצטדיונית-ניצחונית שמזכירה את "Fading Like A Flower" עם הפזמון החוזר - והעולה בהדרגה - "עכשיו אני אשה / אני יכולה לדעת על פי המבט בעיניך / אנחנו לא זרים / אני יכולה לדעת על פי החיוך על שפתיך".

ההבנה שהשירים של "רוקסט" רלבנטיים גם ב-2011 - הם עברו עבודות צבע ופחחות מינוריות כדי להתאים את עצמם לרוח התקופה - לא אומרת דברים טובים על מצבו של הזרם המרכזי. בכל פעם שנדמה שהשוליים סוגרים עליו הוא מבצע להטוט ריאקציוני ונמלט בעור שיניו מזרועותיהם בחסות איזה שבדי. אם נדמה לכם שאני מגזים נסו לנגן את השיר המרגיז וזוכה הגראמי של "ליידי אנטיבלום" במהלך "Charm School" ותיווכחו באיזה הומוגניות הוא משתלב בתוכו. גם אם הקאמבק של "רוקסט" ייכשל את שלו הוא כבר עשה: הוא הוריד לפופ את התחתונים. לא למטרות מיניות; למטרות השפלה.

"רוקסט" - "Charm School" (הליקון)

מיסטיקה להמונים

באמצע העשור הקודם קונור אוברסט היה מלך. הוא הוציא במקביל שני אלבומים - "I'm Wide Awake, It's Morning" האקוסטי ו"Digital Ash in Digital Urn" האלקטרוני - שנכנסו למקום הראשון במצעד האמריקאי, יצא לסיבוב הופעות עם "אר-אי-אם" ניגן עם אליליו ניל יאנג וברוס ספרינגסטין בקמפיין מוסיקלי נגד ג'ורג' בוש, הפך את עיר הספר שבה נולד - אומהה שבנברסקה - למוקד עלייה לרגל בעבור צעירים עם פוני גזור, שחור בעיניים ומרשם לפרוזאק, ניהל רומן ממושך עם וינונה ריידר וביצע את השיר שסוגר את "הבועה".

ההשוואות לבוב דילן - זמר הפולק הקודם שהיה לגיבור רוקנרול - שנדמו כמופרכות בתחילת הדרך של "ברייט אייז", כשאוברסט עוד היה בן עשרה זועם, רומנטיקן ונאיבי, החלו להצדיק את עצמן. זו גם היתה הנקודה שבה הכל התהפך. אוברסט, שרכב כל הדרך לפסגה על גל האנדרדוגיות, התקשה להסתגל למעמדו החדש, מה שהוביל לדיסוננס בין היוצר ליצירה. יש גבול לכמה אומלל יכול להיות מי שמגשים את מאוויו, מוכר מיליוני עותקים, נערץ על ידי המונים ויוצא עם וינונה ריידר. ואוברסט התבלבל. הוא נטש את השם "ברייט אייז", הוציא אלבום סולו עם "המיסטיק ואלי בנד", הקים את הסופרגרופ - המוצלח לכשעצמו - "מאנסטרז אוף פולק", עם יד ימינו מייק מוגיס, ועם ג'ים ג'יימס מ"מיי מורנינג ג'אקט" ואם. וורד, שקע באמונות בודהיסטיות ויצא מפוקוס ומבליץ העשייה.

מובן שבדרך היו עוד שירים אדירים כמו "Dear God" או "Say Please" - את הכישרון של אוברסט לכתוב שירים אף אחד לא ייקח ממנו - אבל משהו קהה בהבנה העיוורת בינו לדור שלא ידע בכלל למה הוא אבוד. "The People's Key" אמור להיות אלבום החזרה של אוברסט לפורמה. הוא שב ביחד עם מוגיס לשם "ברייט אייז" ולאולפן באומהה, לא כפניית פרסה נואשת להצלת הקריירה - הוא עדיין אחד מאמני השוליים הכי פופולאריים - כי אם מתוך ניסיון להצית מחדש, בתוך מסגרת מוכחת, את האש שגם הוא כנראה מרגיש ששככה.

המהלכים הללו מצליחים באופן חלקי. "The People's Key" מזכיר לפרקים מדוע הרף שהעמיד אוברסט ניצב גבוה כל כך, בעיקר בזכות הקול השביר, שאף שאין לו יותר מדי סיבות להישבר, עדיין משכנע ומעורר אמפתיה. הוא אפקטיבי גם מחוץ לאזור נוחות הברייט אייזי המוכר כמו בשיר הסוגר "One for You, One for Me", שנשען על סאונד קלידים אלקטרוני וגיטרות ניו אורדריות, או בשיר השני, "Shell Games", שההפקה העשירה שלו מושכת את השירה של אוברסט לכיוון וין באטלר מ"ארקייד פייר".

אלא שההתקדמות המוסיקלית וההפקתית - ריענון הכרחי שמעניק ל"ברייט אייז" גיוון - אינה מגובה בהשתכללות טקסטואלית. אוברסט הוא עדיין אותו מסכן שמבקש את הרחמים שלכם. קראו לי קר לב, אבל לי קצת נמאס מהסיפור הזה. זה לא שאני לא מאמין לאומללות שלו; אולם נראה שכל עוול הכי פצפון מחלץ ממנו כמויות צער לא פרופורציונאליות שפשוט אין לי כוח אליהן יותר. גם כשהוא כבר מתנער מההיבריד שיצר בין ורתר הצעיר של גתה לפעיל גרינפיס, אוברסט ממשיך לאכול את הראש עם תובנות בודהיסטיות על רצף הזמן-חלל, החיים שאחרי המוות וקארמה.

בלדה עם פוטנציאל הרסני כמו "Ladder Song" מתבזבזת על שילוב בין שתי האסכולות הליריות של אוברסט: מרירות החיים ("אתה עומד לאבד את מה שאתה הכי אוהב", "נמאס לי מבוגדים שמחליפים צדדים / הם היו חברים שלי") ומיסטיקה ניו-אייג'ית ("כל החיים הללו הם הזיה / אתה לא כלום לבד בשום דבר").

אפשר היה לסלוח לטרחנות הזאת, אלא שאצל אוברסט למלים יש חשיבות גדולה. היה להן תפקיד גדול בהפיכתו לאייקון אינדי עם הערצה על גבול הפולחנית. בלעדיהן - וזה בדיוק המקרה ב"The People's Key" - אוברסט הוא עוד יוצר מוכשר עם עבר מפואר ועתיד לא ברור.

"ברייט אייז" - "The People's Key" (הליקון)



''רוקסט''. שילוב של יורופופ ורוק כבד


''ברייט אייז'' - קונור אוברסט במרכז. הטקסטים לא השתכללו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו