בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"המון רעש על לא כלום" - פרשנות שונה למחזה השייקספירי המוכר בעל השם הדומה

במקום סיפור פסטורלי שטוף שמש, הבמאי עידו ריקלין מפליא להציג דרמה אפלה ועכורה

תגובות

"המון רעש על לא כלום" - כפי שנקרא בתרגומו החדש של דורי פרנס המחזה, שהכרנו כ"מהומה רבה על לא דבר" (כך תירגם את הכותרת פ' גדרון להצגה בקאמרי ב-1963, וט' כרמי שמר על הכותרת לתרגומו ב-1983 לתיאטרון חיפה) - משלב כמה נושאים ומוטיבים החוזרים אצל שייקספיר.

האחד הוא סיפורם של לוחמים בהפוגה שבין הקרבות: כאלה הם, למשל, אותלו, וריצ'רד השלישי, והגברים שבמחזה הזה, המועלה עתה בתיאטרון באר שבע. כשזכרים הרגילים להתנגח בשדה קרב צריכים לתפקד במציאות אזרחית, שבתוכה הם פוגשים את הנקבות, שאותן צריך לכבוש, אך לא בכוח - הם מסתבכים.

נושאים שייקספיריים נוספים הם מפגשם של צמד אוהבים, שצריכים להיאבק באיבה שבין משפחותיהם ("רומיאו ויוליה"), מוסכמות שלפיהן האב קובע למי תינשא הבת ("חלום ליל קיץ"), עלילה של אהבת אשה בתחפושת גבר לגבר שלא מודע לכך ("הלילה השנים-עשר" ו"כטוב בעיניכם"), או אופיים של הגיבורים ("אילוף הסוררת" והמחזה הזה).

וישנה גם דמותו של הנבל חסר המניע, הבוחש בעלילה ומסבך את דמויותיה כי הוא מפיק איזו הנאה משונה מסבלם של אחרים: כזה הוא אארון המורי ב"טיטוס אנדרוניקוס", יאגו ב"אותלו" ודון ג'ון במחזה הזה.

עוד חוזר אצל שייקספיר חלק העלילה שנועד במפורש לבדר ולשמש אתנחתה קומית, סלפסטיקית, לפני העלילה, בין שזו רומנטית-קומית-חצרונית ובין שהיא דרמטית-טרגית: כאלה הם לנצלוט גובו ב"סוחר מוונציה", סר טובי ואנדריו איגיצ'ק ב"הלילה השנים-עשר", בעלי המלאכה ב"חלום ליל קיץ" והשוטר דוגברי ופקודיו במחזה הזה.

המשימה של הבמאי היא לרקוח קוקטייל של הצגה מן החומרים האלה, כך שמינון המרכיבים מצדיק את עצמו, וקיומם במחיצה אחת משרת כל אחד מהם ואת המכלול. עם זאת, במחזות שייקספיריים מסוימים התקבעו בתודעה מינונים מסוימים. במקרה של "המון רעש על לא כלום" עיקר המחזה נחשב העימות של ביאטריס ובנדיק, האוהבים אך מתכחשים לאהבתם, כששאר המרכיבים הם הסחת דעת מהעיקר. ובכך מרתקת האינטרפרטציה של הבמאי עידו ריקלין, שכן הוא הפר את האיזון המקובל, והסיפור שהוא מגולל הוא דרמה אפלה ועכורה ועלילה הרחוקה מלהיות סיפור פסטורלי שטוף שמש (כמו, למשל, סרטו היפהפה של קנת בראנה מ-1993).

מסווה דק לאלימות

השינוי בהדגשים ניכר מן הרגע הראשון. ההצגה, שלא כמו המחזה, מתחילה בהוצאה להורג. שלושה גברים בשחור ניצבים באקדחים שלופים מאחורי שלושה נידונים למוות שכורעים לפניהם כשראשיהם מכוסים. אחד מהם זוכה לחנינה ברגע האחרון (אחר כך נגלה שזה דון ג'ון), אבל שני האחרים נורים, ותלייניהם עוזבים את הבמה כשמלמעלה מומטרים עליהם עלי כותרת אדומים. בתמונה הבאה באים לכפר, שחומותיו נראות כעשויות אבני לגו צבעוניות, נציגיו של דון פדרו שחזרו מאיזה קרב וכופים על לאונטו לארח אותם. זו לא מציאות של חיילים אחרי מלחמה, אלא כנופיית מאפיה אחת שכרגע חיסלה חשבונות עם אחרת.

העמדה כזו של הדברים מבהירה מאוד את מעמדו של דון ג'ון הנבל בעלילה. גם בגרסה זו הוא כולו תאב מזימה לשמה, ואלון אופיר משכנע מאוד ברשעות החלקלקה שלו; אלא שבתפישה של ריקלין הוא לא יוצא דופן: התנהגותו של דון פדרו, לכאורה הדוכס הנדיב והטוב, כולה מסווה דק לאלימות הרוחשת מתחת. אורי רביץ רב-החן ובעל הנוכחות המשתחצת הנחוצה מחליף חידודים עם ביאטריס, אבל אינו מהסס לאחוז בעורפה כדי להראות לה שיש לאישיותו צד הרבה פחות נעים. בשלב מאוחר יותר בהצגה, כשנודע לו ששיטו בו, הוא לא מהסס להוציא להורג את מי שהוא מוצא כאשם.

עיצוב כזה של דמות הדוכס מעניק, בתורו, הצדקה רבה יותר לנכונותו של קלאודיו (מיכאל אלוני, הנראה ונשמע כשחקן מבטיח) לחשוד בכוונותיו של הדוכס המתנדב לחזר בשמו אחרי הרו. עם זאת, הוא מסיט את תשומת הלב מעלילתם של ביאטריס ובנדיק, שהופכים כמעט לדמויות רומנטיות צדדיות בסיפור אפל.

כל אחד מהם זוכה להסטה של דמותו לכיוון מעט אחר. את ביאטריס מגלמת שירי גולן (תפקיד שייקספירי שני בקריירה של כרבע מאה, והראשון היה בהפקה בעייתית מאוד של "המלך ליר"). משלב מוקדם מאוד בעלילה היא מודעת היטב למצוקתה כמפחידת גברים בשל חדות לשונה החזקה ממנה. נוגעת ללב תמונת השיכרות שלה עם בת לווייתה אורסולה, והיא גם זוכה לבצע להפליא את שירם של קורט וייל ואוגדן נאש "Speak low when you speak love" (שנכתב למחזמר שלהם "מגע אחד של ונוס" בהשראת שורה מהמחזה). גולן שנונה, מגישה היטב את השורות שפרנס תירגם בשבילה מבלי להחמיץ חידוד וכאמור נוגעת ללב בהכרתה במצוקתה.

לעומתה, מיכה סלקטר זוכה להדגשה של הצד המגוחך יותר של דמותו בנדיק. הדבר קורה לא מעט גם בשל בחירה עיצובית. ריקלין ממעט להיעזר ברהיטים ואביזרים ומעדיף רמזים המבוצעים על ידי שחקנים (המגלמים כיסא, למשל) על ריאליה בימתית. לכן נהר על הבמה מיוצג בשורה של קערות, שבאחת מהן ניצב בנדיק בלבנים; מאחוריו ניצבים הדוכס, לאונטו וקלאודיו עם חכות וממתיקים סוד (כביכול. הם יודעים שהוא מקשיב להם) כיצד ביאטריס מאוהבת בו. עד כאן הכל מצחיק וחביב; אלא שבתמונה הבאה ביאטריס נשלחת לקרוא לו, והוא מסתיר את לבניו מאחורי קערה שהוא חוטף, והמעמד הבימתי נהיה סלפסטיקי שלא לצורך. למזלו של סלקטר, יש בו די חן להתגבר גם על כך. וגם הוא זוכה לחשוף את הצד האלים של אישיותו, כשהוא אוחז בעורפו של קלאודיו כהעתק כמעט מדויק של הדרך שבה נהג הדוכס בביאטריס.

מכל האתנחתות הקומיות בקומדיות של שייקספיר, ההופעה של דוגברי ואנשיו היא המשולבת באופן האינטרגלי ביותר בעלילה, שכן היא מאפשרת את פתרונה. פרנס הולך כאן בדרכו של מורהו נסים אלוני בתרגום התמונות הללו להברקות עבריות למהדרין, והופעתם של ניב פטל ואורי זגורי - ובעיקר של יוסי צברי הגונב בחן רב את ההצגה אפילו מעצמו (ואני מבקש להזכיר שהוא חמור, אף על פי שזה לא נזכר בפרוטוקול) - מזכירה באופיה משהו משלישיית הגשש החיוור.

כבוד למטריארכיה

בהצגה זו ממשיך ריקלין בעיצוב השפה התיאטרונית שלו, המבוססת על סיפור ושחקנים ודמיון, כפי שהתגבשה ב"אובססיה" (בית צבי), "פנטזיה" (תיאטרון הספריה) ו"הרוזן ממונטה כריסטו" (תיאטרון באר שבע). עם נקודות הזכות הלא-מעטות של ההצגה נמנה ליהוק נכון: לצד שחקנים צעירים, ושחקנים מנוסים שמגיעים להם כבר תפקידים ראשיים ראויים, הוצבו שני שחקנים ותיקים, המעניקים להצגה את ניסיון החיים הדרוש. האחד הוא אלכס פלג בתפקיד לאונטו, המשכנע בטוב לבו הכנוע כלפי הדוכס, בנכונותו להתכחש לבתו ברגע שהוטל בה חשד ובלהטו להילחם בקלאודיו על כבודה האבוד.

אך גולת הכותרת מבחינתי בהצגה זו היא ליהוקה של זהרירה חריפאי בתפקיד שאינו קיים במחזה. ריקלין יצר מרפליקות של שלוש דמויות שונות דמות נשית אחת, שאכן מצליחה להעניק - כהסברו בתוכנייה - שיווי משקל מטריארכלי לעולם הפטריארכלי של לאונטו, דון פדרו ובנדיק. ביצירת דמותה של אורסולה הוסיף ריקלין למחזה דמות שחסרה בו, ממסורת דרמטית מאוחרת קצת יותר של "רזונר", מי שמצליח בתבונתו לנווט סיבוך בלתי אפשרי לסוף טוב.

אבל זה לא היה עולה בידו ללא שחקנית מופלאה כמו זהרירה חריפאי, שכל רגע שלה על הבמה משדר ניסיון חיים, תבונה ויופי. כל שחקני ההצגה ראויים להערכה על טיפולם בטקסט (הדרכת שפה ודיבור: אסי אשד), אבל לשמוע את חריפאי מדברת זו חוויה מסוג אחר. כל מלה מקבלת את משקלה הראוי, אין הברה שאיננה זוכה למטען הרגשי הנחוץ לה. מצאתי עצמי מקשיב למונולוג הארוך שלה בנשימה עצורה. ואם לא די בכך, היא גם מבצעת על הבמה את שיר הקינה מסימבלין, וקול הזמרה העמוק שלה, גם כשהוא נדרש להגביה מעלה, מקנה להצגה ממד של קסם.

רעש לא מצאתי כאן, והיה על הבמה הרבה הרבה יותר מלא כלום.



מתוך ''המון רעש על לא כלום''. האיזון מופר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו