בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיכום פסטיבל ג'ז תל אביב

"דיאספורה סול" סיפקו את הסחורה, "טריו אינדיגו" קצת איכזבו, הפסנתרן הארמני הצעיר טיגראן האמאסיאן הצית את הסקרנות, ואילו אפרת גוש כיבתה אותה

תגובות

בלי אגדות ג'ז, בלי שמות נוצצים, אבל עם הרכבים ומוסיקאים שמספקים עדות חיה ואיכותית למצבו של הג'ז העכשווי. זאת היתה הצהרת הכוונות של פסטיבל ג'ז תל אביב, והיא זכתה לכיסוי מוצלח ביותר בארבעת ימי הפסטיבל. היו אי אלו הופעות מאכזבות (וגם אחת ירודה ממש), ולא היתה (לפחות ממה שאני ראיתי, והייתי רק בכמחצית מהמופעים) הופעה שנכנסה לפנתיאון של הופעות הג'ז הבלתי נשכחות שהיו כאן, אבל התוצרת המצטברת של הפסטיבל היתה מרשימה ומהנה מאוד.

ערב הפתיחה של הפסטיבל, שכבר נסקר בעמודים אלה, הסתיים בהופעה המרנינה של סטיבן ברנסטין ו"דיאספורה סול", וההופעה של רביעיית ג'אליל שו, שפתחה את הערב השני, המשיכה באותה תנופה. הנוסחה היתה פשוטה מאוד: נגנים נהדרים + חומרים עילאיים = הופעה מצוינת. החומרים היו ברובם של ויין שורטר, אחד המלחינים הגדולים של הג'ז ב-50 השנים האחרונות, שיצירותיו לא מנוגנות במידה הראויה על במות הג'ז בישראל. שו התגלה כסקסופוניסט אידיאלי למשימה המאתגרת.

הקומפוזיציות של שורטר משלבות בין הדוהר למתפתל ובין הישיר למסתורי. כדי לנגן אותן כמו שצריך לא מספיק להיות בעל טכניקה מושלמת, נדרשת גם אינטליגנציה מוסיקלית גבוהה. ושו, התברר, הוא סקסופוניסט חכם. גם כשהוא ניגן פראזות מהירות מאוד תמיד אפשר היה לשמוע את ההיגיון שעמד מאחורי בחירת הצלילים, וביחד עם הריתם סקשן המשובח שלו הוא הפיח רוח רעננה בקטעים נפלאים כמו "Speak No Evil", "Infant Eyes" ו"E.S.P", שהיה לטעמי ההדרן המצטיין של הפסטיבל.

חוכמה ועומק מלודיים, כמו אלה שהורגשו בנגינתו של שו, היו המצרך החסר בהופעה של "טריו אינדיגו", ובלעדיהם היא נותרה במחוזות הבינוניות על אף הסגולות הנהדרות של ההרכב הזה. "טריו אינדיגו" מתהדר בחטיבת קצב מושלמת. חמיד דרייק כבר הופיע בישראל כמה פעמים, ולכן לא היה מפתיע להיווכח בתיפוף ההוליסטי הנפלא שלו. הקונטרבסיסט הריסון בנקהד, לעומת זאת, ביקר כאן לראשונה, ואם צריך לבחור נגן אחד מכל סוללת הנגנים המובחרים שהתארחה בפסטיבל, אני בוחר בו. איזה גרוב, איזה צליל, איזו רגישות, ואיזה תקסים מעולה הוא ניגן בפתיחת אחד הקטעים (שלא לדבר על העובדה שבנקהד הוא הר אדם, ומהמושבים המרוחקים הוא נראה דומה במידת מה לצ'ארלס מינגוס).

הבעיה של ההופעה היתה שניקול מיטשל, החלילנית של "טריו אינדיגו", התגלתה כמלודיסטית בינונית. המנגינות של הקטעים שהטריו ניגן היו קצרות ופשוטות מאוד. עד כאן בסדר. אבל בכל פעם שמיטשל ניסתה לפתח אותן, להרחיב את היריעה מבחינה מלודית, הורגש מחסור בדמיון ומעוף, ולא רק זה אלא שאני הרגשתי שבנקהד ודרייק מורידים הילוך בנגינה שלהם כדי לא להאפיל על השותפה שלהם. בקיצור, הקלישאה שאומרת שחוזק השרשרת כחוזק החוליה החלשה שלה זכתה לאישוש בהופעה הזאת, שהיתה מהנה אבל גם קצת מאכזבת.

נאיביות קוסמית

ההופעה של הזמרת די אלכסנדר (זו שהתקיימה ביום חמישי; היתה גם אחת בשישי) היתה תענוג צרוף. אלכסנדר היא זמרת נפלאה - קול גדול, נוכחות כובשת, דינמיקה מצוינת, סווינג מושלם. אם מתעלמים לרגע מהביקור השנתי של דידי ברידג'ווטר באזורנו, כמעט שלא מגיעות לכאן זמרות מהקליבר הזה. וגם אם הן מגיעות, הן בדרך כלל עושות את הדברים בדרך שאינה מזמינה את מי שאינו חובב מושבע של ג'ז ווקאלי. הן שרות את אותם סטנדרטים קבועים, והן מלוות על ידי הרכב שמקפיד על סולידיות ומשאיר את הבמה כולה לווקאליסטית.

אלכסנדר נהגה אחרת. היא באה מהמסורת המוסיקלית של שיקגו, שבה מעדיפים יצירה מקורית על פני שחיקה של פורמט הסטנדרטים (כמעט כל הקטעים בהופעה של אלכסנדר היו מקוריים) וגם אין הפרדה ברורה וחותכת בין סוליסט לבין מלווים. הנגנים של אלכסנדר (קונטרבס: הריסון בנקהד!) לא ניגנו מאחוריה בנימוס ובצורה קורקטית. ההיפך הגמור: הם נתנו בראש ועשו את זה נהדר. ובנוגע לאיכות הקטעים המקוריים: נכון שאלכסנדר היא לא כותבת גדולה, אבל המוסיקה היתה יפה והטקסטים, חרף הנאיביות הקוסמית שלהם, ביטאו את המנטליות הרוחנית של הקהילה השחורה בשיקגו. אלכסנדר הדגישה את הממד הקהילתי כשהעלתה על נס שני גיבורי ג'ז מתים משיקגו: לייט הנרי האף ופרד אנדרסון. מורשת אבות, קול נפלא וגרוב מוחץ - מה עוד אפשר לבקש מזמרת.

ההופעה של הפסנתרן הארמני הצעיר טיגראן האמאסיאן היתה אחת מאותן הופעות שמעוררות תגובה קיצונית לכאן או לכאן: או שנדבקים באקסטזה של האמן או שנותרים אדישים לחלוטין. אני נמנה עם המחנה השני. אם צריך לסכם בארבע מלים את איכות המאכל שהאמאסיאן הגיש לקהל, אפשר לומר: "רותח, אבל לא מבושל".

לא צריך לזלזל בטמפרטורה הגבוהה. תמיד נעים לחזות באנרגיות נעורים מתפוצצות על הבמה, והשילוב בין האנרגיות האלה, הכישרון הברור של האמאסיאן, הנטייה שלו לנגינה אקספרסיבית ואקסטטית והעובדה שהוא משלב בין ג'ז לבין ניחוחות מזרחיים ייחודיים שבאים מהמולדת שלו - כל אלה עשויים להפוך אותו לשם דבר בשנים הקרובות. הוא בסך הכל בן 24. ייתכן שבעוד חמש שנים לא יהיה די כסף כדי להביא אותו לישראל. מהבחינה הזאת אנשי הפסטיבל יכולים להתגאות: הם הביאו אמן צעיר ולוהט רגע לפני הפריצה שלו.

ועד כאן לכף הזכות. כי כל האנרגיות והחדווה והלהבה והנגינה הווירטואוזית והמערב-פוגש-מזרח לא יכלו לחפות על כך שההופעה של האמאסיאן והטריו שלו היתה דלה למדי מבחינת התוכן, והניגוד בין התוכן הדל לבין העטיפה הנוצצת עורר הסתייגות אוטומטית. אם בכל זאת יהיה אפשר להביא את האמאסיאן בעוד חמש שנים, יהיה מעניין לראות איך הוא התפתח ואם הוא התגבר על מחלות הילדות האופייניות לווירטואוזים צעירים.

בלי נשמה

חבל שהביקורת הזאת לא מסתיימת כאן ואין ברירה אלא לומר משהו על ההופעה של אפרת גוש ותזמורת הג'ז של תל אביב, הופעה שלא הוסיפה כבוד לאיש מהמעורבים בה: הזמרת, התזמורת ובעיקר הפסטיבל. גוש היא לא זמרת ג'ז, וזה בסדר גמור. אבל היא ניסתה להתחפש לזמרת ג'ז, וזאת כבר בעיה. אילו לפחות היתה יוצרת את הרושם שהפרויקט הזה חשוב לה, ניחא. אבל גוש נראתה ונשמעה כמו מישהי שהתחפשה לזמרת ג'ז מפני שמישהו (מנהל מחלקת המופעים של עיריית תל אביב, כך התברר ממה שנאמר על הבמה) חשב שזה רעיון גדול. וזה לא.

סטנדרטים נצחיים כמו "Body and Soul" הוגשו בצורה כבדה ומהוססת; אדית פיאף היתה בוודאי פולטת סילון עשן נרגז לשמע הביצוע הסתמי ל"La Vie en Rose"; ושני העיבודים התזמורתיים לשירים של גוש היו מפוספסים לגמרי. גוש הלכה באי-פי האחרון שלה על צליל רטרו-סול עשיר וגדוש בכלי נשיפה, ועשתה את זה יפה. אבל בעיבודי הביג-בנד של עמיקם קימלמן לא נותר זכר לגרוב המקורי.

התזמורת עצמה ניגנה היטב, וקטעי הסולו הקצרים היו רהוטים ומרשימים. אבל זאת היתה נקודת האור היחידה בהופעה שבסיומה ציפתה עבודה רבה למנגנוני ההדחקה. חבל שפסטיבל כל כך מושקע ואיכותי הסתיים בהופעה כל כך ירודה.

פסטיבל ג'ז תל אביב, סינמטק תל אביב, 16-18.2



די אלכסנדר. נוכחות כובשת


אפרת גוש. החמצה גדולה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו