בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחרי שהכל התפורר: מישל ויליאמס מספרת על מאבק, אובדן והשלמה

הפרידה מהית לדג'ר והחיים עם הבת המשותפת. עם צאת סרטה החדש, "בלו ולנטיין", שעליו היא מועמדת לאוסקר, מספרת מישל ויליאמס איך התמודדה עם סצינות המין וכיצד היא מתכוננת לגלם את מרילין מונרו

תגובות

ריאן גוסלינג מצוין בסרט "בלו ולנטיין" שיעלה מחר בישראל, אבל מישל ויליאמס, שמועמדת לאוסקר על תפקידה בו היא התגלית האמיתית. היא הפגינה את המנעד שלה כשחקנית, בין השאר, ב"ונדי ולוסי" (2008), ב"אנשי התחנה" (2003), ב"שאטר איילנד" (2010), ב"סינקדוכה, ניו יורק" (2008) וב"הר ברוקבק" (2005), שעליו היתה מועמדת לאוסקר. אבל דבר לא הכין את הצופים לחשיפה ולאומץ שהיא מפגינה לעיני מצלמתו של סיאנפרנס בדמות סינדי פריירה.

מאז תפקידיה המדהימים של ג'ינה רולנדס בסרטים של בעלה, הבמאי ג'ון קסאווטס בשנות ה-70, לא הכניסה שחקנית לתפקיד להט רב כזה, עד שהמסך כמעט נקרע.

ויליאמס וגוסלינג מקשטים את המסך ב"בלו ולנטיין" במחול חינני לשניים. הם טיפשיים ונפלאים כשהם מתאהבים כצעירים תמימים, וכעבור שנים הם מלאי ארס ומרירות כשהקשר ביניהם קורס. יש חן אפילו במריבות ובחורבן שלהם, כשנישואיהם מתפוררים בתוך כמה ימים.

חן היא המלה שעולה במחשבה כשחושבים על ויליאמס כאשה וכשחקנית. כשצופים בה ובגוסלינג בסרט אי אפשר שלא לחשוב על הקשר שלה עם הית לדג'ר - השחקן שהתאהבה בו בזמן צילומי "הר ברוקבק" וילדה לו את בתה מטילדה, כיום בת חמש - ולתהות מה בדיוק התרחש בחייה הפרטיים במציאות. היא ולדג'ר נפרדו לפני שמת ממנת יתר של סמי מרשם שנלקחה בטעות ב-2008. ואף על פי כן רבים עדיין רואים אותה, בשל מטילדה, כאלמנתו.

מעגלים מתחברים

ויליאמס היא חובבת שירה מושבעת ואספנית של מהדורות ראשונות של ספרים - אחד מנכסיה רבי הערך הוא מהדורה ראשונה של "גטסבי הגדול" - ולכן חיטטתי בערימות ספרי השירה בחנות ספרים ישנים ליד ביתה בברוקלין. מאחר שאנחנו מיודדים, קניתי לה שם מהדורה ראשונה מספר של לורנס פרלינגהטי ומבחר שירים מאת האוורד מוס שבמשך 40 שנה היה עורך מדור השירה במגזין "ניו יורקר".

בעודנו שוקעים בספה מול האח בקומה השנייה בבית שחלקה עם לדג'ר בימיהם הטובים, הגשתי לה את המתנות. נשימתה נעצרה כשראתה את הספר של מוס. עיניה התלחלחו מיד כשהחלה להעביר את אצבעה על פני שמות השירים הרבים בתוכן העניינים והניחה לה להיעצר על אחד השירים היפים ביותר של מוס, "The Pruned Tree". היא דיפדפה והגיעה לעמוד של השיר. דמעה אחת זלגה. אחר כך הופיעו שתיים. אבל זה הכל. היא סילקה אותן. החיוך שלה הוא שהעיד על הקסם.

"זה כל כך מוזר", אמרה. "אלוהים. חשבתי על זה כל כך הרבה בזמן האחרון. הנה זה. זה שיר ש... עזר לי להחלים. ולא הצלחתי להיזכר איפה מצאתי אותו ומי כתב אותו או אפילו איך קוראים לו. זכרתי רק כמה הוא השפיע עלי. חיפשתי את השיר הזה כל כך הרבה זמן. תודה לך".

תודי להאוורד והית. אני רק הייתי השליח מטעמם.

"אני לא מאמינה שהחיים הם לינאריים. אני חושבת עליהם כעל מעגלים - מעגלים משותפי מרכזים, שמתחברים. זה רק מוכיח לי שזה נכון. יש דברים מסוימים שמתנגנים מעצמם בתת מודע שלי בלי שאני מבקשת שיהיו שם, והשורות האלה מהשיר הן דוגמה לזה. בייחוד 'הפצע שלי היה ההחלמה שלי, ואני נעשה יפה יותר בשל הדברים שאיבדתי'. הייתי זקוקה לכמה ספרים חדשים. אני חיה יותר מדי בעולם של מרי אוליוור ופרנק אוהרה. לא שיש משהו רע בעולמות שלהם, אבל הייתי זקוקה לספרים חדשים. אני אוהבת את השורות האלה של מארק סטרנד: 'דיו נוזלת מפינות הפה שלי. אין מאושר ממני. אני אוכל שירה'".

קשה לחיות בבית הזה? אין בו יותר מדי זיכרונות בכל מקום?

"אתה רואה את הבלגן שאתה יושב בתוכו כרגע? זה בית שחיים בו. שבעה אנשים גרים בו עכשיו. לא הייתי יכולה לגור פה לבד. אתה יכול לגור פה אם אתה רוצה. זה בית פתוח".

איך היה חג המולד? מטילדה נהנתה בחג?

"החג היה נהדר. היא כתבה שני מכתבים לסנטה קלאוס בערב החג. הראשון היה, 'סנטה היקר, מה שלום אשתך, גברת קלאוס?' והשני היה, 'סנטה היקר, אני מקווה שיהיה לך קיץ מוצלח בשנה הבאה'".

היא תתחיל ללמוד בבית הספר בשנה הבאה. את בטח מתרגשת לא פחות ממנה.

"קראת את הספר של מלקולם גלדוול, 'מצוינים - ממה עשויה הצלחה'? היא על הגבול מבחינת הגיל, כשהיא תלך לכיתה א' בשנה הבאה היא תהיה הצעירה ביותר בכיתה. לפי הספר צריך לחכות. לתת לה להישאר בגן עוד שנה. בכיתות הנמוכות יכול להיות הבדל של כמעט שנה בגיל, ובגיל הזה שנה זה המון! אז יש ביסוס לכך שאני עוד לא שולחת אותה לכיתה א'".

בכיתה ט' עזבת את בית הספר הפרטי והשלמת את לימודי התיכון בהתכתבות בגיל 16, בערך בתקופה שבה הגשת תביעה וביקשת להשתחרר מחסות הורייך. הית לדג'ר אמר לי שהוא הרגיש כאילו התגרש מהוריו מבחינה מסוימת כשעזב את פרת לסידני כמתבגר. אמרת שפעם הגדרת את עצמך באמצעות ההשתחררות הזאת, אבל עכשיו כבר לא. איך את מגדירה את עצמך עכשיו?

"כאמא".

איזו אירוניה פואטית. כאמא, כשאת מסתכלת על הילדה שלך, האם את יכולה לראות רק את השמחה שאביה הביא לחייך, או שאת עדיין רואה את הצער כשהוא ניבט אלייך מתוך עיניה לפעמים?

"איך לדבר על זה? חוויתי אובדן גדול אחרי מותו. איבדתי את העיר שלי בגלל כל צלמי הפפראצי שנחתו עלינו. באותה תקופה גם איבדתי ממש את היומן שלי, למרבה הפלא. פשוט לא הצלחתי להחזיק בשום דבר. הרגשתי כאילו כל הדברים חומקים לי מבין האצבעות. דברים פשוט זרמו ממני והלאה. איבדתי את חוש ההומור. אני עדיין קצת מחפשת אותו".

יש ציטוט מ"גטסבי הגדול": "צריך שניים כדי שתקרה תאונה". אתם נפרדתם לפני שהוא מת, אבל האם הרגשת שבכל זאת היה לך חלק במותו?

"הלוואי שהשיחה הזאת היתה רק ביני לבינך, כי אני יודעת משיחות אחרות שלנו שאתה יודע הרבה על אובדן ועל אבל. לא מזמן היתה לי תחושה שעברתי את הגבול בכל העניין הזה. אבל אם אני מתכוונת להתראיין ולהיכנס לעולם הזה, אני לא רוצה להיראות כאילו אני נאמנה לאיזה קו רשמי. אני רוצה להגיד משהו שייצג את מי שאני ואת מה שאני חושבת ואת מה שחשוב לי כמו שאני רוצה לעשות בעבודה שלי, כי העבודה שלי והחיים שלי ניזונים זה מזה.

"אבל בראיונות יש בעיה כי אני רוצה לומר משהו שיעורר הדים, אבל לא מוכנה ללכת רחוק מדי. לא מזמן התראיינתי לתוכנית הטלוויזיה 'נייטליין'. זה היה ראיון של שלוש שעות והאופן שבו ערכו אותו היה הרסני בשבילי. תבין, אני עדיין ילדה טובה. אני רוצה שכולם יאהבו אותי. אני רוצה שכולם יהיו שמחים. אני רוצה לרצות אנשים. הרצון הזה באותו רגע גבר על ה'אני' שבתוכי, ה'אני' ששולט במצב. והם השתמשו בציטוטים האלה, ובדרך שהם ערכו את הראיון כדי למכור אותו, נוצר הרושם כאילו אני מפירה שתיקה ומתראיינת כדי לספר על נושאים אישיים. אז אני נסוגה ואומרת, 'הנושא הזה הוא מחוץ לתחום. אם יוציאו אותו מההקשר שלו אני אסגר כמו שנייר קרוע נסגר בצדו'. אבל אז אני יושבת אתך ומרגישה שאני מוכרחה לדבר על זה. זה מאבק בשבילי".

בואי נעבור לנושא קליל יותר. "בלו ולנטיין" הותר תחילה לצפייה לבני 18 ומעלה בגלל סצינת מין אוראלי לאשה. אבל גם ב"ברבור שחור" יש סצינת מין אוראלי לאשה והוא הותר לצפייה לבני 17 ומטה בלוויית הורה. למה לנטלי פורטמן מותר ולך לא?

"זה בהחלט נושא קליל יותר. אני כבר מעדיפה לחזור למאבק שלי. אני חושבת שאולי זה בגלל שהסצינה שלה היתה יותר פנטסיה ושלי היתה יותר מציאותית".

וחוץ מזה הדמות שלך פולטת אנחה של הנאה. הדמות של נטלי סובלת יותר מרגשי אשמה.

"כן, אולי כל הסיפור הוא שאני נהנית מזה. מי יודע".

נהנית מסצינות העירום שלך?

"סצינות העירום היו בחלק המאוחר יותר של היחסים, והשמנתי קצת והיתה לי תחושה שאני בתחפושת. אז לא ממש הרגשתי עירומה. כל הבשר המיותר הזה, באופן אירוני, גרם לי להרגיש פחות עירומה".

המעריצה הכי שרופה

היא נראית נערית, רזה מאוד ויש לה תספורת נהדרת. בסרט הבא שלה, "My Week With Marilyn", היא מגלמת את מרילין מונרו. הסרט מבוסס על יומניו של קולין קלארק, שהיה העוזר של לורנס אוליוויה.

מה דעתך על הטענות של קלארק שלפיהן השחקן ניהל עמה רומן אחרי שבעלה אז, ארתור מילר, עזב אותה לבדה בלונדון כדי לעשות את הסרט?

"אז או שהוא בן-זונה עם הרבה מזל או שהוא הבדאי הגדול בעולם".

באחרונה גם השלמת את צילומי "Take This Waltz" עם סת רוגן ושרה סילוורמן. זה הסרט השני שלך ששמו לקוח משיר של ליאונרד כהן.

"באמת?"

כן. עשית כל כך הרבה סרטים שאת מתחילה לשכוח אותם. היה גם "ארץ האפשרויות" של וים ונדרס.

"אלוהים, נכון. שכחתי שהשם הזה בא משיר של ליאונרד כהן. אני המעריצה הכי שרופה שלו. אני מתה על ליאונרד כהן".

אפשר להגיד שהוא משורר, אז זה מובן.

"בצילומי הסרט על מרילין מונרו הקשבתי הרבה לליאונרד כהן".

יש שורה בשיר שלו, "Take This Waltz" - "יש כתף שעליה המוות בא לבכות" - והשורה הזאת רודפת אותי. אבל הכתף הזאת, מישל, היא בהחלט לא שלך. כבר לא. מספיק. את עכשיו מלאה באושר. בחיים.

"זה בשבילי סימן שהגיע הזמן שאקח את הבת שלי לאפ-סטייט ניו יורק. אני צריכה לצאת לדרך. אני אקרא שם את הספרים שנתת לי".

RTST, Inc. /Distributed by The New York Times Syndciate



ויליאמס בבלו ולנטיין. הפצע היה ההחלמה


תצלום: Getty Images



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו