בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רוק כבד מאוד: פגישת המחזור של המטאליסטים

אהבה למוסיקת מטאל היא כמו קעקוע, מעידים ותיקי הסצינה - היא לא נעלמת לעולם. בשבוע שעבר התאחדו רבים מהם, כיום אנשי היי-טק ובעלי משפחות, לפגישת מחזור רועשת שהוכיחה כי מטאליסטים לא מתחלפים, הם רק משמינים

תגובות

איך מזהים מטאליסט מזדקן? שיער ארוך ודליל, קעקועים דהויים, חולצות שחורות גם באמצע הקיץ ובעיות שמיעה קלות. איך מזהים מטאליסט לשעבר? אותו דבר, מתברר, אך עם קרחת. 20 שנים אחרי שנפגשו בפעם האחרונה, חזרו ותיקי סצינת המטאל הישראלית לימים הטובים בכנס נוסטלגי ורועש. האירוע, שנערך ביום חמישי האחרון במועדון סאבליים בתל אביב, איחד את אנשי סצינת המטאל של סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 והפגיש מחדש חברי להקה לשעבר, אויבים ותיקים, כמה חוזרים בתשובה ומעט אקסיות.

ברוך לדר, בן 41 מנתניה, יושב בנוחות על כיסא פלסטיק מחוץ למועדון ואוחז בסיגר כבוי. אמנם המטרה של כולם פה היא להתחבר מחדש למוסיקת המטאל, אבל הוא נהנה פשוט לשבת מחוץ למועדון ולהעלות זיכרונות. החברים שיושבים סביבו החלו כחברי להקה ונהפכו לחברי אמת.

לדר היה חבר באינספור להקות בסוף שנות ה-80. היום הוא עובד בתמיכה הטכנית של בזק בינלאומי, אבל מבחינתו דבר לא השתנה. "אנחנו עדיין מטאליסטים. למרות המקצועות שלנו, ושכולנו הורים לילדים. אין לזה שום קשר. זה דבר שבחיים לא ירד מאתנו. ממש כמו הקעקועים שלי. חברי ואני עדיין נפגשים ומנגנים בחדרי חזרות את אותה מוסיקה ישנה".

את המסיבה אירגן ישי שוורץ, בן 35, שהיה בעבר סולן הלהקות "Moonskin", "Nail Within" ו"Betrayer" ולימים הפך את אהבת המוסיקה למקצוע. כיום הוא עוסק ביבוא של להקות המטאל הגדולות בעולם להופעות בישראל, באמצעות החברה שלו - רייבן מיוזיק. לפני חודש סרק שוורץ והעלה לפייסבוק אלבומי תמונות מהתקופה ההיא. התגובות הנוסטלגיות של החברים, שתויגו בתמונות ונזכרו איך נראו פעם, הן שהפגישו מחדש את אנשי הסצינה מכל קצוות הארץ ללילה אחד.

"פעם הינו מאוד נאיבים, המידע שלנו הגיע אחד מהשני", אומר שוורץ. "הייתי מתכתב בדואר עם אלפי אנשים מהעולם. בכיתה י"א הייתי מקבל כל יום 20 מכתבים, יושב ועונה ושולח למחרת מעטפות עם הפליירים של הלהקות שלי ושל חברים שלי. ככה הכרתי את כל הלהקות שאחר כך גם הבאתי לישראל, כי כולם היו אז ילדים כמוני. זו היתה תחושה של כת קטנה.

"לא עובר יום שאני לא מתגעגע. אין כמו סצינת המטאל של פעם, זה כמו לשמוע הקלטה חיה של 'לד זפלין' לעומת הפקת מחשב של 2011, אלו היו הימים הכי יפים".

איזה שבורים היינו

בישראל פועלות כיום יותר מ-20 להקות מטאל, אבל בערב הזה דיברו רק על להקות שחלפו מן העולם. הציפיות לקראת האירוע הרקיעו שחקים. "בפייסבוק הופצו המון שמועות וגישושים", מספר בועז בר-לוי, סאונדמן בן 41 מתל אביב. "אני הייתי רוצה שתהיה פה הערב, לזכר הימים הטובים, הופעת איחוד של להקת 'Amexes', שהיו אדירים בשנות ה-80 והופיעו בפינגווין. זו אחת מהופעות המטאל הראשונות שראיתי. הייתי רוצה להיות שם שוב".

הופעות לא היו שם בסוף, אבל די-ג'יי אייבי בן-סימון, בן 35, עלה על עמדת התקלוט והשמיע את השירים שנהג לתקלט בימים ההם במועדונים כמו וירוס, זמן אמיתי ודיפ. "זו אשכרה פגישת מחזור", הוא אומר, "יש פה אנשים שלא ראיתי מאז 1994 ברוקסן. לא השתנה כלום, מלבד קצת כרס, קצת שערות לבנות, קצת ילדים, וקצת טבעות נישואים". בשולחן הצדדי מתפתחת שיחה נוסטלגית על הבחורות של הסצינה, בעיקר על אחת ספציפית שהשמועה עליה היתה שהיא אוכלת ג'וקים. אחד מהבחורים נזכר בתחרות אכילת ג'וקים שערך מולה, ולצערו ניצח. "איזה שבורים היינו", הם מסכמים.

בן-סימון הוא פרצוף מוכר בסצינה, ולא נטש אותה לרגע אחד. "אני מתקלט מטאל מאז גיל 13, אני זוכר טוב מאוד את המוסיקה שהשמעתי אז. הסצינה הישראלית בזמנו היתה מאוד מאוחדת. אנשי הפאנק, ההארד-קור והמטאל הלכו לאותם המקומות. היום ישנן הגדרות מאוד מסוימות לכל סגנון מוסיקלי - ניו מטאל, פיור מטאל, מטאל-קור. מחלקים את המוסיקה הזאת לגורמים, וגם את קהל המאזינים שלה", הוא מנתח ומניף את שיערו החום הארוך לאחור.

"המון דברים השתנו במוסיקת המטאל מאז הימים שהייתי משתוללת במסיבות", מסבירה מרי וובר, בת 36 מפתח תקוה. "המוסיקה לא נשמעת אותו דבר, הכל הרבה יותר קיטש ומלוקק. פחות אפל, פחות הארד-קור ופחות חי". כולם סביבה מסכימים. כולם אגב גברים, וזה המצב גם בתוך המועדון. נראה שמלבד קומץ אמיצות, נשות הסצינה הוותיקות בחרו להשאיר את העבר מאחוריהן.

אריאל לבנטל, בן 33 מגבעתיים, מסביר כי "יש אנשים שהתקופה שהיו מטאליסטים היא רק שלב, ובהמשך הם עוזבים את המטאל לחלוטין, מפסיקים להאזין למוסיקה או להביע עניין בלהקות שמנגנות אותה. אבל בשביל היתר, המטאל הוא הבסיס לקיום היום-יומי. היו ימים שבהם הייתי מטאליסט צעיר ונלהב; שיער ארוך, פירסינג, נזם. הדבר היחיד שנשאר זו המלתחה השחורה".

לבנטל עוסק באנימציה ומסוגל להפיק את הדמויות המונפשות החמודות רק בתנאי שהרמקולים במשרדו מפציצים. "אנשים מפחדים להיכנס למשרד שלי בגלל המוסיקה, וזה כבר בונוס מבחינתי".

קוד לבוש

עוד כוכב מקומי שקפץ להיזכר בימים הטובים הוא יוסי סאסי, בן 36 מפתח תקוה, גיטריסט להקת "אורפנד לנד" הוותיקה והיציבה. אנשים רבים פונים אליו ושואלים מדוע חבריו מהלהקה לא הגיעו, ונזכרים בהופעות הראשונות שלהם, שהוא כבר מזמן שכח. "עד היום הופענו ביותר מ-40 מדינות, בכמה מאות הופעות. את הסצינה הישראלית אפשר להגדיר כסבירה", הוא אומר.

לדבריו, "הסצינה בישראל הרבה יותר קטנה היום משהיתה. אמנם יש הרבה הרכבים אבל זירת הפעילות המרכזית היא פייסבוק. פעם לא היה פייסבוק, הדרך היחידה שהיתה לי לראות אנשים היתה לצאת מהבית ולהיפגש אתם, להופיע מולם.

"בחו"ל, המוסיקה בכלל ומטאל בפרט מקבלים מקום ביום-יום. בישראל ענייני ביטחון מקבלים המון מקום, לכן התרבות נדחקת אל השוליים. באירופה מטאל קיים ברחוב, במקומות העבודה, אנשים גאים בקעקועים שלהם והמוסיקה מושמעת בקול רם".

ב-1:00 בלילה המועדון מלא. אנשי העבר מחפשים חברים ותיקים. אין תגי שם, לכן הם נאלצים לזהות את חבריהם על פי הלהקה שמצוינת על הטי שירט. אף שהחולצה השחורה של "איירון מיידן" כמעט מתפוצצת על הכרס המפוארת, באירוע מסוג זה יש קוד לבוש מחייב. חושך ועשן באוויר, המוסיקה מחרישת אוזניים, אבל הקהל צועק "תגבירו!" שוב ושוב אל עמדת הסאונד. מדי פעם נרשמת התלהבות ממשית, חבר ותיק מגיע, כולם מתנפלים עליו עם מחוות המטאל של אמה וקמיצה מכופפות וזרת ואצבע מונפות לכיוון השמיים.

"אין ספק שמטאל זה סגנון חיים", אומר דוד כהן, בן 40 מפתח תקוה, כיום מנהל מערכות מידע. "למטאליסטים בעולם יש תרבות מכובדת. בכל שנה חברי ואני טסים לפסטיבל בחו"ל, לשמוע מוסיקה טובה. אנחנו לא נחשבים שם למבוגרים בכלל. זה סטנדרטי לחלוטין שמטאליסטים בני 50 עד 60 מגיעים לפסטיבלים האלה רכובים על האופנועים שלהם. הבעיה בישראל היא שאין פה מועדון שמשמיע את המוסיקה שאנחנו אוהבים. אם היה אחד כזה היינו יוצאים אליו כל שבוע".

רגע אחד הם עוד ישבו בחוץ ונזכרו בעבר, אבל כששיר של "פנטרה" החל להתנגן במועדון, נשארתי לבד מחוץ לדלת הברזל הכבדה.



האירוע במועדון סאבליים בתל אביב. נזכרים בתחרות אכילת ג'וקים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו