בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה בעצם אין מוסיקה קלאסית בטלוויזיה?

המוסיקה הקלאסית היא אחד מתחומי התרבות השוקקים ביותר בישראל, מבחינת נפח הפעילות ומספר הצרכנים, ועדיין היא כמעט אינה זוכה לתהודה בערוצי הטלוויזיה. האם לנימוק שזו אמנות נטולת רייטינג יש אחיזה במציאות?

תגובות

תחום חם ושוקק חיים, שבכל עונה מקיים אלפי אירועים, מושך יותר ממיליון מבקרים ושואב מאות מיליוני שקלים: כל מי שפועל בתחום המוסיקה הקלאסית בישראל ומכיר אותו מקרוב מרגיש את הפעימות הללו, מתוודע לפסטיבלים החדשים שצצים בכל שנה, ליוזמות, לכישרון, לעשרות הקונצרטים בכל שבוע, לרמת הביצוע הגבוהה. נכון גם שאנשי התחום שרויים בדיכאון קשה, בתחושה של חיים על זמן שאול.

המנכ"לים של גופי הביצוע אולי לא מתאוננים על שכרם, אבל הפועלים שלהם - הנגנים, זמרי המקהלות, המלחינים, הסולנים - לא מצליחים להתקיים; התקציב הממשלתי הנלעג, ההולך ומצטמק, מקצץ בקצב הולך וגובר באמצעי הקיום שלהם ובתקוותיהם.

הסצינה מסעירה איפוא ומלאת ניגודים, היצירה באמנות גבוהה שופעת, שמות גדולים ואטרקטיביים דרים בכפיפה אחת עם צעירים מבטיחים, ומי שיציץ מאחורי הקלעים יגלה גם פוליטיקה ויצרים חסרי סנטימנטים, כבכל תחום הנמצא בסכנת הכחדה.

למביט מהצד נראה כי בדיוק מהסיבות האלה, תחום המוסיקה הקלאסית מכיל פוטנציאל תקשורתי עצום. יש בו את כל החומרים כדי שהעיתונים וערוצי הטלוויזיה ירקחו ממנו מטעמים. המוסיקה הקלאסית מספקת את התמהיל - כך קוראים לזה בז'רגון הפריים-טיים - המדויק של גבוה ונמוך, מודרני ושמרני, מקומי וגלובלי; זהו ענף שעטוף בסיפורים אישיים מרתקים אינספור.

"תגידי, עוד לא נרדמת תוך כדי הסיפור שלך?" במלים אלה, מספרת אשת יחסי הציבור מורן מאיר, קטע אותה, ספק בבדיחות הדעת, כתב טלוויזיה שאתו שוחחה. היא ניסתה לעניין אותו באחד הקונצרטים של גוף מוסיקלי קלאסי המיוצג על ידה, והמקלחת הצוננת שספגה השתיקה אותה בעיצומו של מונולוג נלהב על הביצוע והמוסיקה. "אומרים 'מוסיקה' ליד המלה 'קלאסית', ונאטמים שערי שמים", אומרת מאיר, שמייצגת בין היתר את תחרות רובינשטיין לפסנתר, המלחינה אלה מילך-שריף, והתזמורת האנדלוסית אשדוד. "ברגע ששומעים 'קלאסי', כבים".

אנשי יחסי הציבור, מתוקף תפקידם להעניק תהודה תקשורתית לגוף המיוצג על ידם, ניחנו בחושים חדים לכיוון הרוח הנושבת בתקשורת. בשנים האחרונות מסתמן אצלם תהליך שמבשר רעות לתחום המוסיקה הקלאסית: רבים מהם מצמצמים את עבודתם עם הגופים הקלאסיים, או נוטשים את התחום לגמרי. "לא אקח לקוח מהתחום, כי אתקל באטימות ולא אוכל לספק לו את הסחורה", מעידה מרב חסידים, אשת יחסי ציבור צעירה. "דווקא הגוף שייצגתי, התזמורת האנדלוסית, יצר עניין, בגלל העדתיות, הקיפוח, ההפגנות - אבל לא הייתי מוכנה לשתף עם זה פעולה, ולא הצלחתי להביא לסיקור על בסיס מקצועי לשמו. אז היום אני בתחום מוצרי הצריכה: מיצים, נקניקים, כריכים מוכנים, תינוקות - שזו ממש חגיגה: אני משגרת מוצר לתקשורת והתוצאות מיידיות. יחצ"ן טוב יוכל לקדם גם תזמורת, אבל לא בטוח שהיא תאהב את הדרכים שלו, כי הוא יצטרך ללכלך את הידיים, לחפש את הרכילות והשערורייה, הרומנים, את הרפש מתחת ליופי הזה של המוסיקה".

חפשו בוויקיפדיה

המוסיקה הקלאסית היא כנראה אחד הסמלים והעדויות החיות האחרונות לעולם שלם שהשתנה; עולם שהולך ונכבש על ידי התקשורת האלקטרונית, אולי האנטיתיזה המובהקת ביותר להלך הרוח, העומק, הרגש, העידון והסגנון שהם מהותה של המוסיקה הקלאסית.

"אם מדובר באיזשהו מופע מגה, אמן מגה, מנצח מגה ברמות הכי גבוהות, אז יש סיכוי לתת לו תהודה, ואותו אקח" אומרת רונית ארבל, בעלת אחד מהמשרדים הגדולים ליחסי ציבור, ומקצוענית שאליה פונים כדי להביא אלפי אנשים לקונצרטים גדולים, כדוגמת האופרה "נבוקו" למרגלות המצדה. "התקשורת השתנתה לפופולרי, למיינסטרים, לריינג' הרחב", היא אומרת, "כשהאירוע נהפך לאנטרטיינמנט - אני עושה את זה. פעם, כדי להציג תזמורת, היינו כותבים תיק שלם ומפיצים אותו; היום כל מי שרוצה במידע הולך לאתר הרשמי באינטרנט, לויקיפדיה, ליוטיוב, לאתרי מוסיקה. אז למה לחכות לכתבה? בשביל מה? מה זה נותן?".

המצב בערוצי הטלוויזיה בישראל הוא כאמור מדכא. על כל העוסקים בתחום התקשורת מוסכם כי ערוץ 1, ואחריו הטלוויזיה החינוכית, הם הכתובת למוסיקה הקלאסית. במשך השנים אכן דלתו של הערוץ היתה פתוחה: בגלגולים השונים של תכניות התרבות, וגם בנישות חדשותיות כמו "מהיום למחר", היה אפשר לצפות באייטמים על קונצרטים מתוכננים או ראיונות עם מוסיקאים קלאסיים.

דנה הרמן, כתבת התרבות של הערוץ, מעידה שהיא מאוד מעוניינת במוסיקה קלאסית, ואף מזכירה את הכתבה שעשתה על הפיינאליסט בתחרות רובינשטיין לפני כשלוש שנים, הפסנתרן הישראלי רומן רבינוביץ: "למוסיקאים וירטואוזים יש כוח משיכה גדול, ורומן רבינוביץ למשל הוא דמות מסעירה וקיצונית, עם עולם פנימי עשיר", היא אומרת. "הכתבה הצליחה, והמוסיקה היתה נפלאה".

אז למה אין יותר מזה?

"קונצרט בטלוויזיה הוא לא אידיאלי, בטח לא לכתבה של שתי דקות".

את דבריה של הרמן מחזק מנכ"ל רשות השידור מוטי שקלאר. "חוויית ההליכה לקונצרט היא אחרת לגמרי מהצפייה בטלוויזיה, וזאת אני אומר כאחד שהיה לו מנוי לפילהרמונית", הוא אומר. "אבל אנחנו לא מוותרים: בערוץ 1 יש מספר לא מבוטל של שעות תרבות, ואנחנו שומרים עליהן, ושוברים את הראש איך לשלב בתוכנית תרבות תוכן יותר מופשט, איך לתת לו עומק במדיום שטחי כמו טלוויזיה.

"ולא רק מוסיקה: גם השאלה איך לתת קונקרטיות ויזואלית לתרבות יהודית, למשל, מטרידה אותי. אין לי רצפט. בעבר היו קונצרטים ששודרו בשעות מאוחרות. היום יש פחות מוסיקה בכלל, אבל עדיין אנחנו והטלוויזיה החינוכית הם היחידים שמציעים אותה. התחייבתי להחיות ערוצים שונים של מוסיקה, ובראשם רשת קול המוסיקה המשדרת מוסיקה אמנותית. עליה נדאג לשמור, זה לא רק עניין של רייטינג".

גם עמיתיו של שקלאר בערוצים המסחריים מסבירים את העדרה של המוסיקה הקלאסית מהשידורים בהבדל בין המדיומים - בפער בין החוויה המוסיקלית הקונצרטית להתממשותה על המסך הקטן. בניגוד למנכ"ל רשות השידור, גם בעתיד הם לא מתכוונים לשבץ אותה בלוח השידורים.

לדעת אבי ניר, מנכ"ל קשת, "יש הבדל מהותי בין קוני כרטיסים לצופים במדיום הטלוויזיוני. בכל העולם המוסיקה הקלאסית נשמעת באולמות, בדיסקים וברדיו, ורק מעט בערוצי נישה צרים: היא מתאימה לקונצרטים ולצריכה פרטית כאודיו, אך פחות מתאימה לווידיאו. לא כל צורת תרבות שמצליחה בתחום אחד יכולה להגר בהצלחה למדיום אחר".

קרני זיו, סמנכ"ל התוכן של ערוץ 10, מביאה כטיעון את נקודת המבט של הערוצים המסחריים: "ערוץ מסחרי בנוי על רייטינג, כלומר מפרסמים. ההנחה היא - והיא לא מנותקת מהמציאות - שלא חשוב אם זו שעת שיא או או ארבע בבוקר, למוסיקה קלאסית לא יהיה קהל, ולכן לא רייטינג, ולכן לא פרסום, משמע אין לה הצדקת שידור", היא מסבירה.

"מעבר לזה, אני חושבת שהרוב הגדול של מאזיני המוסיקה הקלאסית ורוכשי כרטיסים לקונצרטים הם לא הגרעין הקשה של צופי הערוץ המסחרי, ולכן גם אם יש הרבה מאוד מהם, הם לא יבואו. את עוצמת החוויה החיה בקונצרט הם לא ימצאו בטלוויזיה".

מפה לאוזן

יש מי שמתקומם על הפרשנות הסטרילית במקצת של קברניטי הטלוויזיה. "התקציבאים והקריאטיב במשרדי פרסום הם אנשים שגדלו על טלוויזיה מסחרית, זה עולמם, הם לא מכירים משהו אחר, ולכן אלי למשל הם לעולם לא יפנו", אומר בנצי שירה, מנכ"ל תזמורת הקאמרטה הישראלית ירושלים, ובעברו מפיק קולנוע ומנהל ערוץ התרבות בטלוויזיה.

"האח והחנון והיפה הולכים לבני הטיפש עשרה, ומנקודת המבט של הטלוויזיה המסחרית, זה הגיל של הקהל. הייתי צריך להביא את טל פרידמן שינצח על התזמורת בקונצרט לכל המשפחה כדי שכל הטלוויזיות ירוצו אחרינו: הוא עשה זאת ברצינות ובכישרון אחרי שלמד חצי שנה את היצירות. אז טל פרידמן כן, והמנהל המוסיקלי אבנר בירון לא? החלילן ג'יימס גולווי כן והוויולנית טביאה צימרמן לא? היא ענקית לא פחות ממנו, אבל לא ניגנה את 'דני בוי' למלכת אנגליה. מבחינת התקשורת מוסיקה קלאסית לא קיימת; ולמען האמת גם לא רוק, פופ וג'ז וזמר עברי. היא קיימת ברמת הרכילות על מוסיקאים.

"היתה תקופה שערוץ 2 הסכים לשדר בשתיים בלילה", מספר שירה. "שילמו לי קצת והחשיבו את הקונצרטים כהפקת מקור, עוד כשהתייחסו בכלל לרגולציה. אני צילמתי הרבה, הפקתי ושמרתי את הזכויות אצלי. כך נולד ערוץ התרבות, עד שגווע. עכשיו כבר לא מצלמים. לא רוצים, גם לא בשלוש בלילה - גם לא רוק ופופ, גם לא עידן רייכל.

"אז במוסיקה קלאסית צריך לדעת להביא קהל בלי התקשורת. איך? פרסום, העברה מפה לאוזן, רשימות תפוצה, פלאיירים, והרבה עבודת רגליים. מי שמאמין בתרבות אסור לו להתייאש, פשוט אסור".

את הטענה לאי התאמה בין מדיום הקונצרט למדיום הטלוויזיוני פוסלת ניבה נבון, בעלת משרד ליחסי ציבור בתחום התרבות, המייצג בין היתר את פרויקט "קשת אילון" לטיפוח מצוינות מוסיקלית והסדנה הבינלאומית לאופרה: "דיון מעניין אפשר לפתח על כל דבר, גם על מוסיקה קלאסית. אבל אין לזה רייטינג כי העולם שייך כביכול לצעירים, והמדיה נמדדת על פי טוקבקים", טוענת נבון. "הלוא אוהבי המוסיקה הקלאסית הם קהל איכותי ממעמד סוציו-אקונומי גבוה, ומכוונים אליהם פרסומות למוצרים אחרי שמנתחים את הרגלי הצריכה שלהם; זאת אומרת שהם חשובים. אז מה, חוקרים את הרגלי הצריכה שלהם, אבל מתעלמים מעולם התוכן שלהם? אולי הוא לא רק שעשועונים וריאליטי?".

"כל אמצעי התקשורת במלחמת קיום, נלחמים כדי לשרוד", אומרת נבון, "אני לא מצפה שיחנכו, או שיפסידו כסף בכוונה; אבל יש גם אחריות לנכסי צאן ברזל של תרבות. חייבים להשאיר אופק לא רק לריאליטי. אם נפסיק לדבר על מוצרט ועל עגנון הם פשוט ייעלמו. אז נכון, זה דורש מאמץ, לחשוב איך יוצרים דרכים חדשות להביא גם נושאים שאינם בידור קל. ומוסיקה קלאסית היא לא פרינג', היא לא אזוטריה: היא מתרחשת באולמות הגדולים המפוארים והמרכזיים, כוכבי-על באים בשבילה מחו"ל. יש קהל וצריך לתת לו קרדיט: אני אומרת לעורכים: אל תחנכו, רק תחשפו את מה שקורה בספירה התרבותית. הבעיה שהדלת נסגרת לא בגלל שהם לא מכירים את מוצרט, אלא כי כל הנושא לא סקסי".

המושג "סקסי", שהיה צפוי שיעלה בשלב כלשהו בדיון, מעיד שהבעיה היא לא מהות התוכן, אלא התדמית: "יש פער בין המספר הגדול של אוהבי המוסיקה הקלאסית להייפ שהם מצליחים לייצר", אומר מנהל ערוץ 8 אייל אופנהיים. "הדימוי שלה מיושן, שמרני, לא מעניין - אף שהרבה אנשים מתעניינים בה, ובתוכם הרבה צעירים. המוסיקה הקלאסית היא משהו שהקהל לא רוצה להידבק אליו.

"לא תמיד זה היה כך: בעבר יוצרים היו סלבס, נחשבו ליוצאי דופן ודמויות מרתקות; אבל התחום הפסיק לייצר כוכבים שידברו לאנשים בימינו. ועם זאת, אולי באמת מדובר בשאלת הביצה והתרנגולת, ואולי אנשים מסוגי, בעמדות מפתח בטלוויזיה, הם דווקא אלה שהחליטו כך. בכל מקרה, מבחינתי הדרישה ליותר מוסיקה קלאסית בטלוויזיה היא התפרצות לדלת פתוחה: ברגע שאגלה סדרת מופת על מוצרט ובאך, למשל, ארכוש ואשדר אותה מיד".

הייפ, אומר אופנהיים; סקסי, אומרת נבון: אין לה את זה, למוסיקה הקלאסית. היא תובעת התכוונות מסוג אחר ומציעה עולמות רגשיים גבוהים פי אלף. הדרישה מצד אנשי תקשורת לסקסיות מערערת אותה, מעוררת גם בקרבה שאלות של תדמית, משנה את הדרך שבה מגישים את המוסיקה לקהל המוסיקה הקלאסית עצמו. בכל העולם המערבי היא עוברת תמורות כי לב-לבה, המאה ה-19, הולך ומתרחק, ועולם ה"קריאטיב" מחליף אותו. כנראה, וכך גם היה לאורך כל תולדות המוסיקה, השינוי צריך לבוא מבפנים. ההייפ צריך להיוולד מתוך התחום. ואז הוא כבר יידבק.



איור: עמוס בידרמן


תצלום: גיא רייביץ



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו